הרבה זמן לא כתבתי על המלחמה, בין היתר כי הרבה זמן כבר נראה שלא קורה בה משהו משמעותי, ולא ברור לאן הדברים אמורים להתקדם. אולי נכון להרחיק פרספקטיבה ולחפש את התשובות משם.
בתור התחלה, טעיתי, ודי בגדול.
סאגת הפיצוץ בבית החולים וביקור ביידן מאחורינו. בקרוב יתחיל השלב הבא. משהו קצר על הפוליטיקה האזורית של המלחמה, ומשהו נוסף בשביל הרוח. בעוד איזה יום יומיים, אם הזמן יתאים, חשבתי לפרסם בהקשר קצת עקיף רשימה על התגובות השונות של ביאליק לפוגרום קישינב.
א. ביקור ביידן הסתיים. כמו שכתבתי ברשומה הקודמת, הוא היה חלק (ובעצם השיא) במהלך התיאום וההיערכות של הגורם הבכיר בקואליציה הבינלאומית שעומדת מאחורי (או לצד) ישראל במלחמה הזו. ההסכמה המעשית הגלויה שיצאה מהפגישה הזו היא להמשיך לקרוא
ההשמצה הנפוצה במילון הפוליטי היא "פופליזם". רבים רבים משתמשים בה כנגד יריביהם, במטרה לתאר אותם כאופורטוניסטים המציגים טענות שטחיות ומדיניות פשטנית וחסרת אחריות במטרה לקרוץ לרגשות "העם הפשוט". אלא שהתנועה והמפלגה הפופוליסטית היו גופים ממשיים בהיסטוריה, ובתור אחד היחידים בישראל כנראה שעסק בהיסטוריה שלהם, אני חושד שהעובדה ששמם הפך לכינוי הגנאי הנפוץ בזירה לא מעיד על אופי פעולתם הממשי, אלא דווקא על כך שהיוו סיכון ממשי ליריביהם החברתיים והפוליטיים שעליהם קראו תיגר – שדאגו מצידם להפוך את עצם שמם להשמצה שכל אחד יבקש להתנער ממנה. אז אני מבקש לתבוע את עלבונם ההיסטורי, ולהאיר את הדברים באור אחר.
אחד ממושגי המפתח של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים הוא "עיקרון שתי המדינות". בגרסה הישראלית מדובר על "שתי מדינות לשני עמים". הצמרת הפלסטינית נוהגת להסתפק ב"שתי מדינות", כי לשיטתם היהודים הם לא ממש עם, והמדינה הלא פלסטנית תהיה "דו-לאומית". בכל מקרה, האם הסכמי אוסלו התבססו על העיקרון הזה?
אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. בשתי הרשומות הראשונות (1, 2) עסקתי בשאלה האם תחום האימוצים היה "פרוץ", וראינו שאם נעשו אימוצים כפי שבאופן לא מבוקר ו/או בתמורה לכסף, הרי שהם נעשו לא בגיבוי מערכת הרווחה והמשפט, אלא מאחורי גבה ובניגוד לעמדתה. בשתי הרשומות הקודמות (3, 4) עסקתי בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל. ראינו שהעמדה היתה התנגדות עקרונית להוצאת ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל, הגם שמקרים בודדים בכל זאת קרו. ברשומה הזו, האחרונה בסדרה, נעסוק בסוגיה הזו מזווית מעניינת – התגובה של שגרירות ישראל בארה"ב לבקשות שהתקבלו מיהודים-אמריקאים לסיוע באימוץ ילדים מישראל – ונסכם את העיסוק בנושא.
יש מקום לציין שמלבד כמה שמועות שנבדקו ונמצאו כלא מבוססות, הטענה לגבי אימוץ בחו"ל נשענת בעיקר על ההיעדר של "חטופים" שאומצו בארץ ומשמשת כהסבר מדוע לא נמצאו חטופים כאלה.
אחרי הרעש הגדול של ה"בגידה" של גנץ, של המו"מ הקואליציוני ושל נסיון החסימה בבג"צ, הגענו אל ספה של ממשלת האחדות. סדר היום בימים האחרונים עוסק בעיקר בכסאולוגיה – ולמעשה בכסאולוגיה הזוטרה. אבל אני חושב שהדבר המעניין יותר, במיוחד כשלמהלך הגדול של גנץ עדיין לא הוצג הסבר משכנע יותר מחולשת אופי, הוא סוגיית הרכב הממשלה שהתבהר היום סופית, ומשמעותה.
הרשומה הזו מבוססת על פוסט שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל ידעתי שעוד יהפוך לרשומה. הדברים נכתבו כתגובה לפוסט הזה של הלה ברק קלור, מרכזת תוכנית אקדמית ללימודי יהדות ארה"ב (אם אני לא טועה, תוכנית רודרמן באוניברסיטת חיפה), שמקנא בפלורליזם של יהדות ארה"ב.
התיאור של הלה את המפגש של סטודנטים יהודים-ישראלים עם הקהילה היהודית בארה"ב וההבדל שהוא מסמן בין שתי צורות הקיום של היהדות, הוא נקודת עיוורון נפוצה למדי בקרב יהודים-ליברלים בישראל.
בהכללה, בעיני יהודים-ליברלים בישראל, יהדות ארה"ב נראית מגוונת ופלורליסטית (ופורחת ותוססת), בעוד שבישראל הם רואים גרסה אורתודוכסית נוקשה, אנטי-פלורליסטית וכמעט בלעדית.
אבל הפרספקטיבה הזו שגויה לטעמי מן היסוד. להמשיך לקרוא
דברים ששווה לשים אליהם לב בשני דברים של גדי טאוב שהתפרסמו בהארץ. ושווה לשים אליהם לב למרות שחברים שלי שלמדו ולימדו בחדווה את ההגות של טאוב כשביקרה בחריפות את הפוסט-מודרניזם מבקשים להחרים את כתביו כאשר הוא מבקר את הליברליזם של פוליטיקת הזהויות (ובעיקר כשהוא לא מקבל את העמדה הרווחת של הליברליזם הזה בנוגע לזנות). אבל מה לעשות שלביקורת הזו יש כמה טענות רציניות מאוד?
אחד ההיבטים המעניינים והמודחקים של החברה המערבית-קפיטליסטית, שאותם הזכרתי בעבר הוא צריכה אוניברסלית של סמים ממכרים, בדרגת סיכון וחוקיות משתנה (סוכר, ניקוטין, קפאין, גראס, אלכוהול, רטאלין, הרואין, משככי כאבים, תרופות נוגדות דיכאון ועוד ועוד) ולרוב גם במתאם לריבוד מעמדי. שחר סמוחה פרסם ב"גלובס" כתבה מעניינת שמציגה נתונים מהממים על ההתמכרות של ארה"ב למשככי כאבים אופיואידיים, כלומר, הקרובים הכימיים החוקיים של ההרואין להמשיך לקרוא
דברים חשובים שרואים מהמפרץ הפרסי ועד עזה, וגם הצצה קטנה לשכנים בסיני
עמדת תצפית 