השלום החסר: האם מדינה פלסטינית היתה מובנת מאליה?

אחד ממושגי המפתח של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים הוא "עיקרון שתי המדינות". בגרסה הישראלית מדובר על "שתי מדינות לשני עמים". הצמרת הפלסטינית נוהגת להסתפק ב"שתי מדינות", כי לשיטתם היהודים הם לא ממש עם, והמדינה הלא פלסטנית תהיה "דו-לאומית". בכל מקרה, האם הסכמי אוסלו התבססו על העיקרון הזה?


דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה. 


ובכן, התשובה הפשוטה היא לא. הסכמי אוסלו היו הסכמי ביניים שכללו הסכמה על מסגרת התהליך בלבד, ושאלת דמותו של פתרון הקבע נועדה להיות מוסכמת במהלך המו"מ על פתרון הקבע.

רבין, למשל, בנאומו בכנסת בדיון על אישור הסכם קהיר ("אוסלו ב' "), שבועות ספורים לפני שנרצח, אמר [הדגשה שלי]:

את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל […] ולצדה ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית.

אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה.

ומה לגבי עמדת ארה"ב? לפי הספר של רוס, מסתבר שגם היא לא נקטה עמדה בשאלת המדינה הפלסטינית – לה התנגדה בעבר – בתהליך אוסלו, והציעה לראשונה את תמיכתה בהקמת מדינה פלסטינית רק בינואר 1998, כ"פיצוי" לערפאת בתמורה לויתור על פעימת הנסיגה השלישית שנכללה בהסכם קהיר, והתקדמות למו"מ על הסדר הקבע.

רוס, עמ' 317-370 [ההדגשה שלי]:

"What can we give him?' President Clinton asked. I suggested one symbolic act we could  promise. "Mr. President", I said, "you could tell him that you know it is difficult for him to give up the third FRD, but you are convinced that moving to permanent status now is the best way to achieve Palestinian aspirations, and that if the Chairman agree to forgo the third phase, you will commit to him to support Palestinian statehood in the permanent status discussions." This is a leap for us, I continued, since we have not taken a position on statehood during the Oslo process, though we did oppose it previously.

[…]

In the meeting that night in the residence, the President decided to play the statehood card. If Arafat would accept a move to the permanent status negotiations, the President would support an independent Palestinian state in the negotiation. This, the President suggested, was an historic move by an American president. But he was willing to do it only if the Chairman would give up the third FRD and move rapidly to permanent status talks.

 

נראה שגם מהצד האמריקאי, תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית לא הייתה מובנת מאליה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s