הרבה זמן לא כתבתי על המלחמה, בין היתר כי הרבה זמן כבר נראה שלא קורה בה משהו משמעותי, ולא ברור לאן הדברים אמורים להתקדם. אולי נכון להרחיק פרספקטיבה ולחפש את התשובות משם.
בתור התחלה, טעיתי, ודי בגדול.
חשיפה ראשונה אצלי של מסמך שמציג עדות בנוגע לתפקידו של נתניהו בביסוס שלטון החמאס ברצועת עזה, אל מול תוכנית מדינית חלופית שכבר התחילה להתקדם.
בקיץ 2018, כנראה בעקבות משהו שכתבתי פה או באיזה דיון בפייסבוק, חברבוק מאזור עוטף עזה העביר לי, שלא לפרסום, מסמך מעניין מאוד: סיכום של שיחה ראשי המודיעין המצרי עם אחד מארגוני שיתוף הפעולה הכלכלי באזור. בפגישה הזו הציגו אנשי המודיעין את (גרסתם ל) יוזמה המצרית לייצוב המצב ברצועת עזה, במהלך מדורג של שיבת הרש"פ לשלטון ברצועה והכפפת הזרוע הצבאית של החמאס לרש"פ.
באביב 2020 פנה אלי יותם גבעולי, להמשיך לקרוא
השנה במיוחד, בגלל התאריך העגול, גובר העיסוק במלחמת יום הכיפורים. התחלתי לראות – ואני ממליץ – על סדרת התעודה "האחת" על טייסת הפנטומים 201, וברשימת ההמתנה שלי יש עוד את שני הסרטים שיצאו לאחרונה ועוד שניים שלושה ספרים. בתקופה הקרובה אני מתכנן ליצור כמה רשומות בעקבות הקריאה שעשית בספרו של ישראל טל (טליק) שיצא לאחר מותו אודות מלחמת יום הכיפורים. כפתיח, אני רוצה להציע כאן תובנה לגבי שאלת ההפתעה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, וגם איזו הערה לגבי חוקרי המלחמה. הרשומה די ארוכה, אבל עוד רגע יום כיפור ואחריו סוכות, אז אם אין לכם ילדים קטנים, אני מאמין שתמצאו את הזמן.
נושא ההפתעה בפרוץ המלחמה הוא אחת ממוסכמות היסוד בכל העיסוק במלחמת יום הכיפורים. בתגובה הציבורית הראשונה של ראש הממשלה גולדה מאיר ביום פרוץ המלחמה, היא אמרה:
אוייבנו קיוו להפתיע את אזרחי ישראל ביום הכיפורים, עת כה רבים שרויים בתענית ומתפללים בבתי כנסת. תוקפינו חשבו שביום הכיפורים לא נהיה ערוכים להשיב מלחמה שערה. אנו לא הופתענו.
מזה מספר ימים נודע לשירותי המודיעין של ישראל, כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת. סיורים של צה"ל גילו כי סמוך לתעלת סואץ וכן ברמת הגולן, רוכזו כוחות צבאיים גדולים במערך של מיתקפה. מימצאי הסיורים אימתו את הידיעות. כוחותינו נערכו כנדרש כנגד הסכנה.
ברשומה הזו אני רוצה להציע הסבר מדוע בדבריה של גולדה מאיר יש אמת לא מבוטלת, גם אם חלקית בהחלט.
ההצעה שלי, אם אתמצת אותה לשורה אחת היא שמלחמת יום הכיפורים לא היתה הפתעה אסטרטגית, אלא הפתעה טקטית.
הרמטכ"ל בהתייעצות בפיקוד צפון, 10.10.1973. התמונה מארכיון צה"ל.
הבדיחה מספרת על פיל ועכבר שרצים במדבר. העכבר צועק אל הפיל: "הי פיל! תראה כמה אבק אנחנו עושים!". ברושם שלי, המבט ההיסטורי שלנו, ובוודאי ש"הזכרון הקולקטיבי" שלנו, ממוקדים בעצמנו. ההיסטוריה שלנו עוסקת הרבה בעצמנו, בסוגיות הפנימיות שלנו, ובפעולת ההנהגה שלנו, ועושה את זה כאילו הדברים קורים בחלל ריק. בתוך המיקוד הזה, אנחנו מחמיצים פרספקטיבה שלא נכון להתעלם ממנה: המאבקים האזוריים בין מעצמות, והדרך שבה הם מעצבים את ההיסטוריה שלנו.
כמו הרבה דברים בהיסטוריה האנושית, המרכיב הראשון והרקע להכל הוא הגיאוגרפיה. בראשית היה השבר הסורי אפריקאי. להמשיך לקרוא
חברבוקי אורי שוסטר העלה בפייסבוק פוסט שהוא בעצם מאמר שהוא ביקש לפרסם במקומות אחרים ולא הצליח. הזמנתי אותו לפרסם אותו אצלי כרשומת אורח, כדי שהדברים יישמרו טוב יותר ויהיו נגישים לחיפוש ברשת, ולשמחתי הוא נענה להזמנה.
גן שעשועים במעברת חלסה, ינואר 1952, בנו רותנברג. התמונה נלקחה מאוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית Meitar Collection, The Pritzker Family National Photography Collection, The National Library of Israel
ידידי ועמיתי ד"ר אבי פיקאר כתב תגובה למאמר של ד"ר דניאל דה מלאך, שטוען שועד(ו)ת החקירה בפרשת ילדי תימן הסתמכו במודע על תיעוד מזוייף והסתירו זאת מהציבור במתכוון. לאחר שהתגובה לא פורסמה בבמה הראויה לה, שם היתה זוכה לתפוצה רחבה יותר, הזמתי אותו לפרסם אותה כאן כרשומת אורח. מכאן והלאה, דבריו של פיקאר:
מאמרו של דניאל דה מלאך ("ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ילדי תימן הונתה את הציבור") טוען שוועדת כהן-קדמי הסתמכה על (או יצרה) מסמכים מזויפים. קצרה היריעה מלדון בכל השגיאות של דה מלאך במאמר. בשורות אלו אני רוצה להתייחס לתורף המאמר – הנחה על זיוף רחב היקף בשל הסתירה בין המסמכים לבין העדויות.
טענתו המרכזית של דה מלאך לזיוף והונאה מתבססת על העובדה שקיימים פערים בין הפרטים שמופיעים במסמכים המעידים על פטירת הילדים שאותרו לבין העדויות של בני המשפחות, כפי שניתנו כמעט חמישים שנה אחרי האירועים.
בהינתן שטענתו של דה מלאך נכונה (בחלק מהמקרים היא לא) ויש פער בין העדויות של המשפחות על גיל הילד ומינו ולבין המסמכים המעידים על פטירתו, ישנן ארבעה דרכים ליישב את הסתירה להמשיך לקרוא
לא היה לי קשר אל מאיר שלו ז"ל, ולא נפגשנו (מלבד זה שנכחתי בלוויה של עזריה אלון, שבה הוא נשא הספד), אבל גדלתי בתוך מצע הסיפורים שלו, דור וקצת מאוחר יותר ממנו. אז את ספרי המושב שלו מאוד אהבתי, ואת אלה שמתרחשים במקומות אחרים קצת פחות. דמויות הסיפורים שלו על המושב בעמק היו פחות או יותר הסבים והסבתות שלי ובעיקר הוריהם המייסדים. לגיס של סבא רבא בנהלל היה באמת סליק גדול מוסווה בבור השתן של הפרות. כשאני קורא את הספרים, המשק שאני מדמיין נראה כמו המשק של סבא. אחי הצעיר שאל פעם את סבא אם הוא הכיר את הדמויות ששלו מספר עליהן, והוא ענה לו "בטח".
האיור באדיבות מידג'ורני, שמסיבה לא ברורה סירב להוסיף לו מפציצים.
למי שרוצה פסקול, אני מציע את זה (יש עוד ביצועים. אני לא מתחייב על האיכות, אבל אני אוהב אותו):
עכשיו כשהמים לוחצים בעוז/ יהודה עמיחי
עכשיו, כשהמים לוחצים בעוז
על קירות הסכרים,
עכשיו, כשהחסידות הלבנות, השבות,
נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,
לפני כמה חודשים עלתה לי לראש מחשבה על מהלך של מבוא להיסטוריה למתחילים. היו לי כל מיני רעיונות מעניינים, ואח"כ שכחתי את רובם. והנה התגלגלו הדברים, ובקיבוץ הזמינו חברים להוביל חוגים לבני הנוער בקיבוץ. אז למרות שזה לא טווח הגילאים שאני רגיל לעבוד איתו הצעתי סדנת היסטוריה, וארבעה מהם נפלו בפח ונרשמו (בהמשך הצטרף עוד אחד). המחשבה הכללית היתה שאנחנו לא הולכים ללמוד היסטוריה כמו שעושים בבית הספר (כלומר נושא היסטורי), אלא איך חושבים היסטוריה ואיך חוקרים היסטוריה, באופן מעשי ומוחשי.
רשומה שנכתבה עבור פוסט בדף הפייסבוק של מכון שיטים.
מפת תוצאות ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה: ירוק בעד, צהוב נמנע, חום נגד, ורוד נעדר.
רישיון: Attribution-ShareAlike 3.0 Unported (CC BY-SA 3.0)
עמדת תצפית 