פיצויים למשפחות ילדי תימן: מציאות, חשבון ומיסגור

ה-1.6.2022 היה המועד האחרון (אחרי הארכה) להגשת פיצויים במסגרת ההסדר שהציעה הממשלה למשפחות בפרשת ילדי תימן וגו'. ההסדר, שהציע פיצוי של 150-200 אלף ש"ח לכל משפחה שפנתה לאחת משלוש ועדות החקירה (ובמצטבר, סכום לא מבוטל בכלל של כ-162 מיליון ש"ח), התקבל בהסתייגות גדולה מצד מי שדורשים קודם כל שהמדינה תכיר בתוצאות החטיפה. לכן, היה מעניין לראות מה תהיה מידת ההיענות של המשפחות להצעה. היה לא פחות מעניין לראות איך מסגרו את הדברים בכתבה מהימים האחרונים ב-ynet.

להמשיך לקרוא

ילדי תימן: פתיחת הקבר לא תקדם את הפרשה לפיתרון

אתר "כיפה" הזמינו אותי לכתוב טור על הפרשה, והוא התפרסם שם אתמול. בחרתי להתחיל מהזוית של פתיחת הקבר של עוזיאל חורי, שאם לא נדחתה אתמול על ידי בית המשפט (לא ראיתי פרסום), אמורה להתבצע היום. אני מפרסם אותו גם כאן, בתוספת כמה שורות שבגרסה ב"כיפה" ירדו בעריכה למטרת קיצור.

להמשיך לקרוא

הסתרה ושעתוק גזענות? בין תזה סוציולוגית למציאות היסטורית

הדיון בפרשת ילדי תימן נשאר לרוב בתחומי הפייסבוק או התקשורת. לעיתים הוא מבליח לזירה האקדמית, מה שמצדיק אולי התייחסות מיוחדת, כי בעוד שברשתות החברתיות ובתקשורת אין סטנדרט אמיתי לטענות שעולות בדיון, בזירה האקדמית לפחות אמור להיות סטנדרט כזה. 

ובכל זאת, צפיה בהרצאה קצרה שעסקה בנושא לימדה שלא תמיד הסטנדרנט הזה מיושם, ונראה שגם האחראים על הדיון לא תמיד מוכנים להציב אותו. 

ברשומה זו אציג כמה נקודות ביקורת בולטות על הרצאה של ד"ר דניאל דה מלאך בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, שעיקרן הצבעה על טענות שגויות עובדתית או טענות כושלות באופן בולט שהציג דה מלאך, ואת ההתייחסות (או היעדרה) שקיבלתי לגביהן מדה מלאך ומפרופ' לב גרינברג, נשיא האגודה, שגם ישב בראש המושב בו ניתנה ההרצאה.

מכיוון שהדברים התארכו, אני מקדים ומביא פה את תמצית טענותי:

ב-8.2.22 הציג דה מלאך הרצאה קצרה בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, שכותרתה: "הסתרה ארכיונית ושעתוק של גזענות: המקרה של ילדי תימן שנעלמו". אתם יכולים לצפות בה כאן (החל מדקה 1:08:09).

1.  "הסתרה ארכיונית"

דה מלאך טוען שישנו "חסיון יוצא דופן" על חומרי הארכיון הקשורים בפרשה – המציאות היא הפוכה, וחומרים אלה חשופים באופן חריג לטובה. 

2. "שעתוק של גזענות"

דה מלאך טוען שעל רקע היחס השלילי של ועדות החקירה כלפי המשפחות, אין פלא שצומחת גזענות – אלא שהועדות לא התייחסו אל המשפחות באופן שלילי כפי שהוא מתאר, ואת הטענה לגזענות שצומחת בעקבות היחס הזה הוא מבסס על שתי דוגמאות (בהן הוא מטפל באופן רשלני) שספק אם יש בהן גזענות, אבל זמנן שנים רבות לפני תחילת פעולת ועדות החקירה; ודוגמה שלישית שגם בה ספק אם יש גזענות, ובכל מקרה היא אינה נשענת על יחסה של ועדת החקירה למשפחות.

ומכאן בהרחבה.

להמשיך לקרוא

חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות

לכבוד יום הרצל, אני מעלה כבוד יום הרצל, אני מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: \"מסע לארץ ישראל בשנת ת\"ת באלף השלישי\" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), \"תל-אביב\" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו\"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).\nכל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר \"חברת השוק\" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת \"השוק החופשי\". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.\nבשונה מהאוטופיה התנ\"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.\nישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.לה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).

כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.

בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.

ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.

להמשיך לקרוא

כשלי טיוטת דו"ח משרד הבריאות בפרשת ילדי תימן

בימים האחרונים פורסמו סוף סוף טיוטת הדו"ח שנכתבה במשרד הבריאות בנוגע למעורבות מערכת הבריאות בפרשת ילדי תימן וגו', וחוות הדעת שכתבה עליו פרופ' שפרה שוורץ. לנוכח חוות הדעת, הודיע משרד הבריאות שהוא לא יכול לסמוך את ידיו על טיוטת הדו"ח. זו הזדמנות טובה להצביע על כמה כשלים בוטים בדו"ח. הוא רצוף בכאלה מקצה אל קצה.

להמשיך לקרוא

התמורה הגדולה: סיכום – על כוח ועל חירות

רשומה אחת עשרה (ואחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך הפרק האחרון של פולני, שבו הוא עוסק בשאלת "אז מה בכל זאת?" ולאן אפשר להתקדם במציאות שבה אנחנו חיים. 

להמשיך לקרוא

פליטים, עולים, מהגרים

"בהעדר תאים וארגונים חברתיים התנדבותיים אין מסד מספיק לקליטת עלייה במובנה האישי הישיר, כלומר, מעבר לשאלת המשרה והשיכון שעל משרד-הקליטה לפתור. היחס האנושי החם, רגש השייכות האישית, רגש הבית – שרק בהם יש לראות קליטה ממש – אי-אפשר לתת בצינורות ממשלתיים."

אליעזר שביד, "חידוש החיים הקהילתיים בישראל", בתוך "מיהדות לציונות, מציונות ליהדות" (1978)

המשבר באוקראינה מציף שוב את שאלות מדיניות הקליטה/הגירה של מדינת ישראל. כמה מחשבות בנושא, שבראשן העניין שכל הדיון מתמקד בשאלת המדיניות בשער הכניסה, ולא מתקדם אל מה שקורה אחריו…

להמשיך לקרוא

התמורה הגדולה: תפקידו של הפשיזם

רשומה עשירית (ולפני אחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך עיסוקו של פולני בפשיזם, הופעתו והתפקיד שמילא בחברה, כרקע להופעת המשבר ששיאו במלחמת העולם השניה. כמו בנוגע למקרים אחרים, פולני מזהה בפשיזם תגובה לסיטואציה כלכלית-חברתית מסויימת. הסיבה לצמיחתו אינה טמונה בתכונה פנימית שלו או במאפיינים הייחודיים של החברות שבהן צמח, אלא בנסיבות שבהן צמח, ובתפקיד שאותו מילא בחברה.  להמשיך לקרוא

התמורה הגדולה: השוק, הדמוקרטיה והדרך אל המלחמה

רשומה תשיעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). אנחנו רגילים לקשר בין ליברליזם, וגם ליברליזם כלכלי לבין דמוקרטיה. אלא שהקשר הזה לא רק שאינו מובן מאליו, אלא שבמידה רבה הוא קשר הפוך. הליברליזם, כגישה שמתמקדת בחירויות האדם, כלומר בחופש שלו מהתערבות חיצונית בחייו, מבקש להגביל ולצמצם ככל האפשר את היכולת של השלטון, גם שלטון דמוקרטי, להתערב בחייו. עצם רעיון השוק החופשי (או במושג של פולני: "השוק המווסת את עצמו") דורש למנוע כל התערבות חיצונית במערכת השוק, כלומר להוציא אותו מתחומי ההשפעה של השלטון.

 

הכלכלה הליברלית יוצרת הפרדה בין הזירה הפוליטית, לבין הזירה הכלכלית שבה הפוליטיקה נדרשת שלא להתערב. ברור שמהלך כזה הוא מהלך שמגביל את הדמוקרטיה, קושר את ידיה, ובמידה רבה מרוקן אותה מתוכן. פולני מראה גם שמי שקידמו את יצירת המערכת של חברת השוק פעלו לבלימת התפתחות הדמוקרטיה. שהרי הכנסת הציבור הרחב של העובדים אל השתתפות במערכת השלטונית היתה צפויה להביא לדרישה להתערבות במערכת או לבלימת התפתחותה. לכן, על מנת לאפשר את יצירת חברת השוק, היה צורך לבלום את יצירתו של משטר דמוקרטי [עמ' 216-214, ההדגשות שלי]:

"כשהתנועה הצ'ארטיסטית דרשה לאפשר את כניסתם של המנושלים אל חיי המדינה, ההפרדה בין הכלכלה לפוליטיקה חדלה להיות סוגיה אקדמית גרידא, והפכה לרכיב בלתי נפרד של המערכת החברתית. הלא טירוף יהיה למסור את ניהול חוק העניים החדש, על שיטותיו המדעיות לגרימת עינויים נפשיים, לידי הנציגים של אותם אנשים שבעבורם הטיפול הזה נועד. לורד מקולי היה אך עקבי כשבנאומו בבית הלורדים – אחד הנאומים הרהוטים שנשמעו אי פעם מפי ליברל דגול – דרש לדחות על הסף את דרישתם של הצ'ארטיסטים בשם מוסד הקניין, שעליו נשענת הציוויליזציה כולה; […] אך ככל ששוק העבודה עיוות את חייהם של העובדים, כן הלכה והתעצמה דרישתם לקבל זכות הצבעה. הדרישה לכינון ממשל ייצוגי עממי הייתה המקור הפוליטי למתח ששרר בחברה.

בתנאים הללו, החוקתיות קיבלה פירוש חדש לחלוטין. עד אז, אמצעי ההגנה החוקתיים נגד התערבות לא חוקית בזכויות הקניין כוּונו אך ורק כלפי צוותים שרירותיים שהוטלו מגבוה. תפישתו של לוק לא חרגה מגבולות הקניין הקקעי והמסחרי, ומטרתה הייתה רק למנוע צווים דורסניים מטעם המלכות […].

מאה שנים אחר כך היה צורך להגן על ההון התעשייתי ולא על ההון המסחרי, וההגנה נדרשה מפני העם ולא מפני המלוכה. […] הפרדת הרשויות, שמונטסקיֶה (1748) הגה בינתיים, שימשה עתה כלי להרחקת בני האדם מהשליטה על חייהם הכלכליים. החוקה האמריקנית […] בודדה את הספרה הכלכלית והוציאה אותה לחלוטין משליטת החוקה – ובכך העניקה לקניין הפרטי את ההגנה הגבוהה שאפשר לצפות לה, ויצרה את חברת השוק היחידה בעולם שמושתתת על אדני המשפט. אף על פי שהייתה זכות הצבעה לכול, המצביעים האמריקנים היו חסרי אונים למול בעלי הקניין.

באנגליה, הסירוב להעניק זכות הצבעה למעמד הפועלים הפך לחוק הלא כתוב של החוקה. […] רק לאחר שמעמד הפועלים חווה את הרעב של שנות הארבעים, וקם דור כנוע שקצר את פירות תור הזהב של הקפיטליזם; רק לאחר ששכבת הצמרת של עובדים מיומנים הקימה איגודים משלה וזנחה את המון הפועלים מוכה העוני; רק לאחר שהפועלים נכנעו למערכת שחוק העניים החדש ביקש לכפות עליהם – רק אז הורשה הרובד של בעלי השכר הגבוה יותר להשתתף במועצות המדינה. הצ'ארטיסטים לחמו למען הזכות לעצור את מטחנת השוק שטחנה את חייהם של בני האדם; אבל בני האדם קיבלו זכויות רק לאחר שנעשתה ההתאמה למציאות החדשה, נוראה ככל שהייתה. ממקולי עד מיזס, מספנסר עד סאמנר, בתוך אנגליה ומחוצה לה, לא נמצא ליברל לוחמני אחד שנמנע מלהביע את אמונתו שהדמוקרטיה העממית הציבה סכנה לקפיטליזם."

 

גם כיום, הליברלים והניאו ליברלים – מאנשי האוצר הרואים בעצמם "שומרי הסף" מפני ה"פוליטיקאים חסרי האחריות" – שלא לדבר על אלה שרואים בעצמם מובילי מדיניות – ועד מפיצי התעמולה של "קהלת" והליברטריאנים – מתנגדים להתערבות השלטון בתחום הכלכלי (כאילו הוא נבדל מכל שאר התחומים, שבהם "לגיטימי" שהשלטון יעסוק) ולמעשה מתנגדים לדמוקרטיה, מאחר וזו מסכנת את חברת השוק. אותם אלה שטוענים כנגד כל התערבות שלטונית בחירות של אנשים לבחור בחירות חסרות אחריות או מזיקות ומציירים אותה כ"פטרונות" (למשל כשהמדינה מבקשת לקבוע חובה לחסוך לפנסיה או לגבות מס על התנהגות מזיקה לבריאות), דורשים באופן שאין פטרוני ממנו לכפות על כולם את חברת השוק, מכיוון שההמונים הנבערים לא מסוגלים להבין בעצמם שזה מה שטוב להם.

בהמשך, חוזר פולני אל הרקע למשבר הגדול של תקופתו, ומתאר כיצד הנסיון הנחוש לשקם את מערכת השוק, שנפגעה אנושות במלחמת העולם הראשונה, נעשה גם במחיר של הקרבת הדמוקרטיה, ובכל זאת נכשל ויצר את התנאים לפריצת מלחמת העולם השניה [עמ' 222-220]:

"באופן בלתי נמנע שבו והופיעו בעיות היסוד של חברת השוק: שאלת ההתערבות וסוגיית המטבע. בעיות אלו עמדו במוקד הפוליטיקה בשנות העשרים של המאה העשרים. […]

הליברליזם הכלכלי עשה מאמץ עליון להחזיר את הוויסות העצמי של המערכת על ידי ביטול מדיניות ההתערבות, שהפריע לפעולתם החופשית של שוקי האדמה, העבודה והכסף. […] למעשה, הליברליזם הכלכלי הפך לחוד החנית של הנסיון ההרואי לשקם את הסחר העולמי, להסיר ככל האפשר את המכשולים העומדים בדרכה של ניידות העבודה, ולשקם את יציבות שערי החליפין. ליעד האחרון הזה הייתה קדימות על פני האחרים; שכן אם לא יוחזר האמון במטבעות, מנגנון השוק לא יוכל לתפקד, ובמקרה כזה אי־אפשר לצפות מהממשלות של יגנו על חייהם של תושבי המדינה בכל האמצעים העומדים לרשותן. […]

הייתה עוד סיבה מיידית יותר, להציב בראש סדר העדיפויות את שיקום המערכת המוניטרית הבינלאומית: לנוכח השווקים המשובשים ושערי החליפין הלא יציבים, האשראי הבינלאומי מילא תפקיד חיוני יותר ויותר. לפני "המלחמה הגדולה" […] אשראי ניתן על בסיס עסקי, ורק למי שנראו ראויים לאמון. כעת המצב היה שונה לחלוטין: נוצרו חובות על רקע מדיני, כמו פיצויים שמדינות אולצו לשלם, וניתנו הלוואות על בסיס מדיני־למחצה כדי לאפשר את תשלומי הפיצויים. אך היו גם הלוואות שניתנו מסיבות הקשורות למדיניות כלכלית, שנועדו לייצב את המחירים העולמיים או לשקם את תקן הזהב. […]

ההישג של ז'נבה היה מרשים בדרכו. אלמלא הייתה המטרה בלתי מושגת מעצם מהותה, הניסיון להשיגה היה בוודאי נוחל הצלחה, בהיותו ראוי, מתמיד ונחוש כל כך. במצב העניינים ששרר, נראה ששום התערבות לא הייתה הרסנית יותר בתוצאותיה מההתערבות של ז'נבה. […] בין 1923, כשהמרק הגרמני התרסק בתוך כמה חודשים, לבית תחילת 1930, כשכל המטבעות החשובים בעולם חזרו לזהב, ז'נבה השתמשה במנגנון האשראי העולמי כדי להעביר את נטל הכלכלות הלא לגמרי מיוצבות של מזרח אירופה – תחילה אל כתפי המדינות המערביות המנצחות, ואחר כך אל הכתפיים הרחבות אף יותר של ארצות הברית של אמריקה. הקריסה באמריקה התרחשה בעיצומו של המחזור העסקי הרגיל, אבל עד שהיא הגיעה, הרשת הפיננסית שטוו ז'נבה והבנקאות האנגלוסקסית כבר סיבכה את כלכלת העולם והטביעה את הספינה.

אך היה מדובר ביותר מזה. במהלך שנות העשרים קבעה ז'נבה ששאלות הקשורות להתארגנות חברתית חייבות להיות כפופות לצורכי שיקום המטבע. דפלציה הייתה הצורך החשוב ביותר, והמוסדות הלאומיים נדרשו להתאים את עצמם אליו ככל יכולתם. […] הממשלות היו חייבות להתערב כדי להוריד את מחירי הסחורות שהתקיים בהן מונופול, להקטין את מסגרות השכר שכבר הייתה עליהן הסכמה, ולקצץ ברנטות. האידיאל של חסידי הדפלציה הפך להיות "כלכלה חופשית תחת ממשלה חזקה". אך בעוד שהביטוי "ממשלה חזקה" התכוון לכך – קרי הפעלת כוחות לשעת חירום והשעיה של החירויות הציבוריות; הביטוי "כלכלה חופשית" התכוון למעשה להפך מכך – קרי כלכלה שבה הממשלה מתאמת את המחירים והשכר (גם אם ההתאמה נעשית מתוך כוונה ברורה לשקם את חופש החליפין ואת השווקים הפנימיים החופשיים). העדיפות העליונה שניתנה לשמירה על שערי החליפין הייתה כרוכה בהקרבה, במלוא מובן המילה, של שני עמודי התווך של הקפיטליזם הליברלי: שווקים חופשיים וממשלות חופשיות. ז'נבה ייצגה אפוא שינוי ביעד, אך לא שינוי בשיטה: הממשלות האינפלציוניות, שז'נבה הוקיעה אותן, הכפיפו את יציבות המטבע ליציבות ההכנסות והתעסוקה, ואילו הממשלות הדפלציוניות, שז'נבה העניקה להן את מושכות ההנהגה, התערבו לא פחות כדי להכפיף את יציבות ההכנסות והתעסוקה ליציבות המטבע. […] במהלך אותם ניסיונות דפלציוניים עקרים, השווקים החופשים לא שוקמו, אך הממשלות החופשיות הוקרבו גם הוקרבו. הכלכלנים הליברלים, על אף שבתיאוריה התנגדו למדיניות ההתערבות ולאינפלציה גם יחד, בחרו להציב את אידיאל המטבע האיתן מעל לאידיאל האי־התערבות. […] העקשנות שבה ליברלים כלכליים, במשך עשור מכריע, תמכו במדיניות התערבות אוטוריטרית בשירות המדיניות הדפלציונית, הביאה לידי היחלשות גורלית של הכוחות הדמוקרטיים, שאלמלא כן יכלו למנוע את הקטסטרופה הפשיסטית."

מלחמה באוקראינה: דברים שיודעים, דברים שצריך היה לדעת

אחרי קצת יותר משבוע (רשומה קודמת כאן), כמה מחשבות ביחס למלחמה באוקראינה. אני לא מומחה לנושא, אין לי גישה למקורות ראשוניים, ואני לא עוסק במחקר שיטתי. אני עוקב אחרי כמה פרשנים וכותבים, וכמה ערוצי טלגרם. בעיקר אני מנסה להפעיל שכל ישר על פרטי המידע שנראה שאין מחלוקת לגביהם, ומנסה להבין אילו משמעויות ניתן ללמוד מהם. יש דברים שאנחנו יודעים. יש דברים שצריך להניח שהמעורבים היו צריכים לדעת. 

להמשיך לקרוא