עכשיו, כשהמים לוחצים בעוז

האיור באדיבות מידג'ורני, שמסיבה לא ברורה סירב להוסיף לו מפציצים.

למי שרוצה פסקול, אני מציע את זה (יש עוד ביצועים. אני לא מתחייב על האיכות, אבל אני אוהב אותו):

עכשיו כשהמים לוחצים בעוז/ יהודה עמיחי

 

עכשיו, כשהמים לוחצים בעוז

על קירות הסכרים,

עכשיו, כשהחסידות הלבנות, השבות,

נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,

שוב נחוש כמה חזקות הצלעות,

וכמה אמיץ האוויר החם בתוך הריאות,

וכמה העזה נחוצה לאהוב בשפלה הגלויה,

כשהסכנות הגבוהות מקומרות מעל,

וכמה אהבה דרושה

למלא את כל הכלים הריקים

ואת השעונים שהפסיקו למנות זמן,

וכמה נשימה,

סופה של נשימה,

לשיר את שיר האביב הקטן.

 

הכרתי את השיר המקסים הזה בפעם הראשונה לפני קצת יותר מעשר שנים, ומאז הוא מלווה אותי עם הדימוי של הסכר. הוא התחבר לי למחקר שפעם שמעתי עליו, שבדק את מידת החרדה של אנשים מאירוע של קריסת סכר, ביחס למרחק המגורים שלהם מבסיס הסכר. התברר שככל שמקום המגורים קרוב יותר אל אתר האסון הפוטנציאלי, כך מידת החרדה יורדת. נראה שאנשים לא מסוגלים לחיות עם חרדה יומיומית כזו, אז הם עושים את אחד מהדברים שאנשים עושים הכי טוב – מדחיקים.

אחד מהדברים שהבנתי בתקופת ההדרכה שלי בחצר כנרת היה שהדור של מייסדי ובוני המדינה, אנשי העליה השניה והשלישית, הוא דור שראה את העולם שהכיר, על כל כללי המשחק שלו, עולה באש, פעמיים בשתי מלחמות העולם (ולמעשה יותר מכך, כי גם היתה הפיכה ומלחמת אזרחים עם גל פוגרומים מוטרף אחרי המלחמה הראשונה, ומלחמת עצמאות אחרי המלחמה השניה). אני, לעומת זאת, גדלתי אל שנות התשעים, שלפחות בסביבה שלי היו חוויה של אופטימיות, התקרבות לקץ ההיסטוריה. האופטימיות הזו נגמרה בתחילת שנות ה-2000, ומאז מלווה אותי החרדה העמומה שמתישהו אירוע כזה, שמשנה את כל כללי המשחק המוכרים לנו, צפוי לקרות אצלנו שוב. אולי רעידת האדמה הגדולה שעלולה לקרות בכל רגע. אולי מלחמת עולם. אולי סתם התדרדרות הדרגתית של ישראל למציאות של מדינת עולם שלישי, כמו שאנחנו רואים מסביב אצל שכננו במזרח התיכון, באפריקה ובמקומות אחרים.

בספטמבר, לפני הבחירות, כתבתי על כך שמה שנראה בדיעבד במודעות היסטורית מנקודת מבט לאחור כתהליך ברור שמוביל לתוצאה ידועה, הוא הרבה פעמים סמוי ומעורפל למי שחי את הדברים בזמן אמת, כאשר האפשרויות פתוחות. אז מה שנראה כאפשרות על הפרק (והוא עדיין על הפרק) היתה התלכדות של מלחמות אזוריות שונות לכדי מלחמת עולם חדשה. מה שצמח מאז נובמבר ודצמבר הוא משבר פנימי שאני לא זוכר כמותו במדינת ישראל. נראה שהלילה ומחר הוא מגיע לנקודת שיא.

המים לוחצים בעוז על קירות הסכרים, והחסידות הלבנות, השבות, נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון

"כמה העזה נחוצה לאהוב בשפלה הגלויה,

כשהסכנות הגבוהות מקומרות מעל,

וכמה אהבה דרושה

למלא את כל הכלים הריקים

ואת השעונים שהפסיקו למנות זמן,

וכמה נשימה,

סופה של נשימה,

לשיר את שיר האביב הקטן."