והנה הסביר פעם ברנר באחת השבתות הללו באוזני הנוער את הפרק העשירי של ספר ירמיהו. הצעירים ישבו כולם לפני ספריהם הפתוחים וברנר ישב גם הוא לפני ספרו הפתוח. אבל לכשהגיע בפרק הנ"ל אל הפסוק: "וד' אלקים אמת וגו" [וַיהוָה אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא-אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם; מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, וְלֹא-יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ.] קפץ ברנר ממקומו: "וד' אלקים אמת… האלוהים הוא אמת! אמת הוא האלוהים!… אמת ורק אמת!… אפילו שמץ-הונאה אסור שיהיה! אפילו משהו מן המשהו של הונאה עצמית אסור שיהיה!… אלוהים הוא אמת, אמת הוא האלוהים!…
ברנר היה אדם לא פשוט. מעבר למצבו הנפשי הלא יציב, הייתה לו מחוייבות עמוקה לאמת. בני האדם משקרים לעצמם כדי להקהות את חדות המציאות, כדי לרכך ולאפשר להתמודד עם הקשיים והדברים המפחידים. ברנר לא היה מסוגל להשלים עם השקרים האלה. "אני מעדיף להיות חולה אמיתי מאשר בריא מדומה", אמר פעם. תכונה זו הפכה אותו כנראה לבלתי נסבל כמעט עבור האנשים הקרובים אליו ושותפיו לדרך. החדות והבוטות שבה הציג את הביקורת הבלתי מתפשרת שלו כלפי המציאות, וכלפי קרובים לא פחות מאשר כלפי יריבים, הקשתה על הסובבים אותו.
ברנר היה לטעמי הגילוי הקרוב ביותר למסורת הנבואה בעולם היהודי המודרני. על כתפיו נשא את התפוררות העולם היהודי ואת דלות הכוחות הפונים לפיתרון. אל מול עיניו ריצד חזון החורבן. לא סתם אנחנו אוהבים לזכור אותו בעל זקן ועיניים בוערות, רואה שחורות.
אבל חשוב לזכור גם את ברנר "האחר": בעל חוש הומור ואירוניה עצמית, אוהב להצטלם, נדיב כלפי מכריו, מטפח את הספרות העברית וסופריה הצעירים. אני חושב שבמהלך שנותיו עבר שינויים משמעותיים. המפגש עם אנשי העליה השניה בארץ ישראל, ובראשם א.ד. גורדון וברל כצנלסון, היה מפגש שנסך בו אמונה מחודשת בסיכוי לתיקון. ברנר לא נסחף בשכרון הציונות, זכר וכאב את צמצום ודלות מעגל המגשימים אל מול עוצמת הכוחות המתנגדים, אבל זיהה את גרעין האמת שבפעולתם, והיה מקורב אליהם למרות שלא הצליח למצוא את מקומו בעבודה כמותם. לרבים מהם שימש ברנר כמקור השראה, בעיקר בעקשנותו ובנחישותו, בכוח "האף על פי כן" לגייס את כוחות הייאוש לפעולה יוצרת.
אני חושד שבשנותיו האחרונות כמעט ונהיה אופטימי. ברנר תמך והיה מעורב בניסיון לאחד את פועלי ארץ ישראל, איחוד שהצליח חלקית עם הקמת מפלגת "אחדות העבודה". ברנר נכח כמשקיף בועידת הקמת ההסתדרות, וממנה המשיך למגדל, ללמד עברית באוהלי גדוד העבודה. המפגש עם אנשי תנועת "החלוץ" בגדוד העבודה, צעירים, חזקים ואופטימיים, מוכשרים לעבודה, היה בשבילו זריקת עידוד, הצצה לעתיד אפשרי.
ברנר עבר לגור בבית משפחת יצקר הסמוך לתל-אביב. האחד במאי 1921 היה אולי נקודת הזמן האופטימית ביותר בתולדות הציונות. החגיגות התחלפו מהר בהתנגשויות אלימות. בשני במאי נרצחו ברנר וחבריו.
ברנר היה בן 40 כאשר נרצח. מה היה קורה אם היה נשאר בחיים? האם היה זוכה לתפקיד של כבוד? האם הביקורת שלו הייתה מבודדת אותו בסופו של דבר? האם ניתן לדמיין את ברנר כאדם מזדקן?
עמדת תצפית 
פינגבק: עלו כתבי י.ח. ברנר במדור "איש אמת" | עמדת תצפית
פינגבק: עלו כתבי י.ח. ברנר במדור "איש אמת" | עמדת תצפית
יש בו כוח לאיש הזה לגרום לאנשים צעירים (ואולי גם מבוגרים) לצעוד בעכבותיו, כוח מופלא. באמת איזה קסם של איש אמת.
ב 1999 שהיתי שבוע אצל אחי בלונדון והחלתתי שאני חייב לנסוע שוב אחרי ברנר. הכרך הראשון של המעורר היה בידי והכתובת בוויט'צפל, מייל אנד 48 (במזרח-העיר). הגעתי לאזור שעדיין מאוכלס בפליטים מכל העולם, הודים אסייתים, ערבים ועוד. אך לרחוב עצמו לא היה ניתן להגיע. הוא נסגר בחצר פרטית גדולה ומגושמת, מוקפת בניני קומות מכוערים.
התיישבתי על אי תנועה קטן והיבנתי שהלכתי יותר מדי ושבעצם לא צריך הרבה מלבד להקשיב למילים. הכל כבר היה בפנים, ברנר השתלט גם עלי!
אהבתיאהבתי
למעוניינים בתקופתו של ברנר בלונדון, מומלץ לקרוא את ספרו של אשר ביילין "ברנר בלונדון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006), ומי שמתעניין בוייטצ'פל של היום, ישמח לקרוא תיאור של סיור נרחב ביותר שערך חיים באר בעקבותיו של ברנר בלונדון, בספרו "מזכרונותיה של תולעת ספרים" (עם עובד, 2011).
אהבתיאהבתי
תודה על הבלוג המעולה והמעניין.
אהבתיאהבתי
פינגבק: חג שמח | עמדת תצפית