בספרו "קפיטליזם וחירות" מציין מילטון פרידמן שאחד היתרונות של החברה הקפיטליסטית על פני חברה מתוכננת, הוא שבחברה הקפיטליסטית האופוזציה יכולה לפרסם חומרי תעמולה באופן חופשי בתנאי שתשלם לבתי הדפוס, בעוד שבחברה סוציאליסטית-מתוכננת היא תצטרך לקבל את אישור השלטון על מנת לקבל הקצאת נייר. במובן מסויים, הוא צודק.
פרידמן, ניאו-ליברל אוטופסיט, מתעלם משתי בעיות משמעותיות בתיאור:
א) שאלת נגישות האופוזיציה לקפיטליזם אל משאבי ההון הדרושים על מנת להפעיל אמצעי תקשורת המונים.
קסנדרה. אוולין דה מורגן, 1898
ב) בחברה הקפיטליסטית אכן קיימת הזכות לפרסם כל דבר, אבל עדיין לא מובטח שמישהו יקרא. התובנה הזו עלתה לי בהפרש הזמן הקצר שבין הצפייה שלי באינטרנט בסרט דוקומנטרי מרשים ביותר על נסיבות המשבר הפיננסי בארה"ב, לבין התמונות שהציגה הטלוויזיה ברקע בשידורי הפריים-טיים, בהן הבאישו זוגות ישראלים את שמה של ישראל בניסיונם להאכיל כמה שיותר תאילנדים בתאילנד במנת פלאפל, בשליחותו של ערוץ טלוויזיה מסחרי ובמירוץ אחר מיליון שקלים.
קסנדרה קוללה על ידי האל אפולו ביכולת לנבא נבואות אמת שאיש לא יקשיב להן. המידע אודות הדרכים האמיתית בהן פועלת החברה הקפיטליסטית נכתב והוסרט, והוא זמין לכולם בחינם או במחיר סביר. הבעיה היא שהוא טובע בים התעמולה המחנכת של תקשורת ההמונים. מטרת הקטגוריה הזו בעמדת התצפית היא להפנות אל חומרים כאלה, שחושפים את ההתרחשויות שמסתתרות מאחורי מסך החול של תרבות ההמונים.
הקורא מוזמן לקרוא/לצפות בדברים, להגיב עליהם ולהפיץ אותם הלאה. מוזמנים גם להפנות אותי לחומרים נוספים.
עמדת תצפית 
דוגמה נוספת של נעמי קליין מ"נו לוגו" לגבי מכירת דיסקים בסניפים של וולמארט. לפי חוק חופש הביטוי האמריקאי מותר לפרסם שירים על הפלות והומוסקסואליות אבל כש80 אחוז מהכנסות של חברת תקליטים מגיעים מלמכור בוולמארט, שמעדיפה לא לשים דיסקים שעוסקים בנושאים מסוימים על מדפיה כדי "לשמור על ערכי המשפחה" חבר התקליטים מפעילה צנזורה עצמית וחופש הביטוי הופך ללא רלוונטי
אהבתיLiked by 1 person