לחפש בן אדם

ראיתי דבר גדול בראשיתו, ויש לי רצון להשתתף בו

אמירה זו, שנכתבה בהקשר להחלטה שקיבלה חנה סנש להצטרף לקיבוץ שדות ים, מייצגת בחירה רחבה יותר בנוגע לחייה של סנש. מגיל צעיר התבוננה סנש מתוך אמונה בטוב ובעיניים ביקורתיות על העולם הסובב אותה. הסירוב לוותר על הזהות היהודית (שנמצאה בבירור עצמי מתמיד) למען התבוללות בחברה ההונגרית, והמפגש עם גילויים של אנטישמיות שהבהירו את הזרות בחברה זו, הם כנראה שהוליכו את סנש אל הבחירה בציונות. בחירה זו נתנה לה רבות. בפעם הראשונה שהזכירה את ציונותה ביומן כתבה:

עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגלי ורואה לפניי מטרה אשר כדאי לעמול למענה. אתחיל ללמוד עברית. אבקר בחוג העוסק בכך – במלה אחת: רוצה אני לפעול במרץ. השתניתי לגמרי, וכה טוב לי ככה. האמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד. את כל אלה נותנת לי הציונות.

בחירתה של סנש בציונות הייתה מלווה בבחירה הלא מובנת מאליה בדרך ההגשמה. בדרך זו הלכה

מן הגולה אל ארץ-ישראל, משפה ותרבות לועזית – אל העברית, מחיי עיר – אל הכפר, מסביבה משפחתית – אל מסגרת חדשה וזרה, מלא-עבודה – אל עבודה חקלאית.

במהלך לימודיה בנהלל כתבה:

רצוני להתקשר עם השכבה העובדת בארץ. אני זקוקה להם והם זקוקים לי וזה קובע את מקומי. אך אין זו בחינה תיאורטית בלבד, כי דרכי זו משפיעה על חיי יום-יום שלי וקובעת את יחסי לתופעות, לאנשים, כבר היום. ובכל זאת אין זו עדיין דרך ההגשמה.

עם תום לימודיה בנהלל המשיכה לחפש את מקומה בחזית ההגשמה. נראה שהספקות בנוגע לדרך החיים השיתופית עברו:

זוכרת אני מילדותי, שתמיד תיארתי לי את הכל, כל אשר אעשה, בקנה-מידה גדול. כנראה שזהו אחד הקווים בתכונתי המניע אותי ללכת לקיבוץ

וזמן קצר קודם כתבה:

עמדתי מבחינה אידיאולוגית ברורה לי כעת: אני רוצה להצטרף למפעל של הנוער העובד שעתיד להיות ב"קיבוץ המאוחד". רבים מתווכחים איתי על הבחינה החברתית ושוללים את הקיבוץ המאוחד. אבל אני כשלעצמי מעריכה אותו למרות – אולי דווקא בגלל – הקשיים הגדולים בהם הוא נתקל ומצא את פתרונם.

כך הצטרפה סנש אל קיבוץ שדות ים, שהיה בתהליך המעבר מקריית חיים אל נקודת ההתיישבות שלו בקיסריה. חייה של סנש בקיבוץ שילבו אמונה גדולה בדרכו, וקשיים בנוגע למקומה האישי בתוכו כאדם יוצר, בתנאי החיים של קיבוץ צעיר ובעבודות הזמינות לנשים בתוכו, בחברה שבאה מרקע שונה, ולצד תחושה של קושי ביצירת קשרי חברות אמיתיים, ותחושת הבדידות בהעדרו של קשר רומנטי.

לאורך כל חייה של סנש בארץ, ליוו אותה הגעגועים למשפחה שהותירה מאחור עם עלייתה: לאח גיורא, שהצליח להגיע לארץ ממש ערב יציאתה של סנש לשליחות ממנה לא חזרה, ולאמא שאותה הרגישה שעם עלייתה לארץ השאירה לבד מאחור (האח גיורא היה אז בצרפת) לשלם את המחיר האמיתי של עלייתה. לקשיים בקיבוץ ולגעגועים אלה, שלוו מן הסתם גם בדאגה לגורלה של האם בהונגריה, סביר שהיה חלק בהחלטה של סנש לצאת לשליחות אל אירופה הכבושה בידי הנאצים, אם כי לא ראוי לתלות את המניע כולו בגורמים אלה, ולהתעלם מתחושת השליחות שפיעמה בסנש עוד בתקופה מוקדמת יותר:

בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר-גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקירבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל?

בינואר 1943 כתבה ביומנה:

קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא

והנה מספר ימים לאחר מכן הגיע לקיבוץ חבר פלמ"ח והציע לה להתגייס לפלוגה המתארגנת לקראת שליחות אל יהודי אירופה. בספטמבר אותה השנה, עשתה את חשבונה לאחר ארבע שנים בארץ

לו הייתי צריכה היום להחליט: לעלות לארץ? – הייתי עולה. ללכת לנהלל? – לא לנהלל, אבל למשק אחר כן. קיבוץ? – כן. לשדות-ים? – אולי לא. החברה צעירה מדי בשבילי. לא רציתי להכיר בזה תחילה. וכעת הרבה דברים אחרים מקשרים אותי אליה. או אולי הקשרים האלה הם מדומים? קשה להעריך. לגיוס כעת? – כמובן. אם כן, הייתי עושה כמעט הכל מחדש. כי לא הייתה מקריות בהשתלשלות הדברים בחיי. הכל היה הכרח פנימי ובשעתו עמד למעלה מוויכוח, ללא כל אפשרות אחרת. בכל דרך אחרת הייתי אומללה. לא, זה מופרז, אבל לא הייתי שלמה עם עצמי. הציונות, הסוציאליזם – הם באינסטינקט שלי, עוד לפני שהגיעו להכרה. ההכרה רק חיזקה אותם, אבל היסוד היה בהרגשה. טרם הכרתי שם וביטוי לדברים, כבר נאחזתי בהם. וכיום, כשאני קוראת יותר בשטחים אלה, מתברר לי יותר ויותר הגיונם הפנימי והטבעיות שהייתה בגישתי: מעט אידיאולוגיה, אבל כולה מחייבת באופן אישי.

בראשית שנת 1944 יצאה סנש כחיילת בצבא הבריטי לקורס במצרים לקראת השליחות, ובמרץ צנחה אל אדמת יוגוסלביה. במטוס כתבה לחבריה בקיבוץ:

בים, ביבשה, באויר, במלחמה ובשלום
אנו הולכים כולנו למטרה אחת.
כל אחד מאיתנו יעמוד על מקומו –
אין הבדל בין תפקיד ותפקיד.
אזכור אתכם הרבה,
כי זה הדבר שיתן לי כוח.

העדויות על תקופת מאסרה בהונגריה מפעימות: מתוך תאה בכלא היא ממשיכה ליצור, ללמד עברית ולחנך לציונות. בעזרת חומרים שהיא משיגה היא יוצרת בובות נייר מגוונות לאסירות ולמפקחות. אך

לאסירים מבני הנוער שולחת היא חלוצים וחלוצות, על שכמם את, מעדר ומגרפה.
פעם היא אומרת לי: "את יודעת, אני שמחה, שאין אני מבלה כאן את הזמן ללא-תועלת. עשיתי פה הרבה נפשות לציונות."

בחודש יוני 1944 כתבה את שירה האחרון, שנמצא בבגדיה לאחר מותה

בַּכֶּלֶא

אֶחָד – שְׁנַיִם – שְׁלֹשָׁה… שְׁמוֹנָה הָאֹרֶךְ,
שְׁנֵי צְעָדִים הוּא רֹחַב הַצֵּלָע –
הַחַיִּים מְרַפְרְפִים בְּסִמַּן שְׁאֵלָה.

אֶחָד – שְׁנַיִם – שְׁלֹשָׁה… אוּלַי עוֹד שָׁבוּעַ.
אוֹ סוֹף הַיֶרַח יִמְצָאֵנִי פֹּה עֲדַיִן.
אַךְ מִמַּעַל לְרֹאשִׁי – הָאַיִן.

כָּעֵת בְּחֹדֶשׁ יוּלִי בַּת כ״ג אֱהִי…
בְּמִשְׂחָק נוֹעָז עֲלֵי מִסְפָּר עָמַדְתִּי.
הַקֻּבְיָה כִּרְכְּרָה. הִפְסַדְתִּי.

***

יומניה וכתביה של חנה סנש חושפים את דמותה של צעירה אידיאליסטית, מגשימה, הבוחנת בעיניים פקוחות ונכונות לחשבון נפש נוקב שלה ושל סביבתה, מתוך מחוייבות אל האמת ואל הטוב. ככאלה, ימצא בהם משמעות הקורא המחפש את העמדה הנפשית של מגשימי הציונות האמיתית.

רבן שמעון בן גמליאל אומר (ירושלמי, שקלים, דף י"א, א'):

"אין עושין נפשות לצדיקים[1], דבריהם הן הן זכרונן".

יהי זכרה ברוך.

אל הכתבים

__________________________________

[1] כלומר מצבות על קבריהם.