"בעלי" שדות הגז עושים קרטל גלוי, חברות התרופות חושפות את היעדר הגבולות הקטלני של הקפיטליזם, ועוד עדות פנימית חשובה מאוד מצמרת המערכת (השלובה למדי) של משרד האוצר והמגזר הפרטי, בעיקר הפיננסי. למשל, על החסרונות בהיעדרו של משבר כלכלי…
שנה אחרי שנפתח, בית החולים הפרטי (אם בעלות של קופ"ח מכבי נחשבת כ"פרטי". אני לא בטוח, בהתחשב בכך שחלק ניכר מבתי החולים הציבוריים הם של קופ"ח כללית) של אסותא באשדוד נקלע לגרעון של 150 מיליון ש"ח וביקש חילוץ מהאוצר. האוצר בתגובה מינה התנה את הסיוע בהצבת חשב מטעמו. מה התברר?
והפעם על סדר היום: מתוך מגוון המקומות בעולם בהם מתנהל סכסוך אלים, שניים שכדאי לתת להם יותר תשומת לב. עוד עדות לכך שבקזינו הפיננסי עוסקים פשוט ברמאות פלילית, ועדות מבפנים על כשלי אגף התקציבים במשרד האוצר. מוכנים? קדימה. להמשיך לקרוא
ראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה לפני קצת יותר משנתיים, והוא אחד הסרטים המעניינים והחשובים לטעמי שיצא לי לראות. הוא מציג ומסביר את אחת התופעות המעצבנות של התקופה שלנו – מכשירים ומוצרים שמתקלקלים מהר, וחושף את אחת הבעיות החמורות של חברה שמנסה להתנהל לפי "כוחות השוק" ועיקרון מקסום הרווח, ולכן נאלצת להתמודד עם כל הנזק המיותר של כלכלה לא רציונלית.
נתוני הביטוח הלאומי חושפים את המציאות הלא נעימה: בשנים שבין 2002-ל-2009, צמצם המשק הישראלי את רמת אי-השיוויון בתוכו. מדיניות ממשלות ישראל באותן השנים הצליחה להפוך את המגמה במשק ולהגדיל אותו.
כל מי שלמד חצי דבר על המערכת הפוליטית יודע שלמהלכים מסויימים יש מטרה אחרת מזו המוצהרת, ומה שנראה כתוצאות לא מכוונות הוא למעשה היעד שאליו כיוונו מראש. במקרה הישראלי, משרד האוצר כל כך חצוף, שהוא לא ממש טורח להסתיר את מהלכי הרמיה שלו, תוך שהוא סומך על העיתונות הכלכלית שתייצר לו מסך עשן של מטרות אחרות, ולא תעעורר את זכרונם של הקוראים. להמשיך לקרוא
לרגל פטירתו של אריאל שרון, מביא שר התשתיות לשעבר, יוסף פריצקי עדות אימים ממפגשו של הבולדוזר של הפוליטיקה הישראלית ואימת המזרח התיכון עם רפרנט צעיר של משרד האוצר.
מתישהו התחילו ללמד בפקולטות לכלכלה את הטענה שהכלכלה היא מדע מדוייק, ולכן היא לא מייצגת שקול כוחות חברתי אלא חתירה לאופטימיזציה שטובה "לכולם". התובנה המתבקשת מכך היא שמכיוון ש"הפוליטקאים" הם טיפוסים חסרי אחריות שדואגים לאינטרס הצר של הבוחרים שלהם (במקרה הטוב) ולטווח הקצר של הקדנציה בלבד, צריך להציל את הכלכלה מידם, ולהקטין את התערבותם בניהולה לטובת מדיניות שיעצבו "מקצוענים" נטולי פניות. הבעיה היא שאני לא זוכר כלכלן שנבחר בבחירות דמוקרטיות להנהיג מדינה. כדי להציל את הכלכלה מהפוליטיקאים, היו צריכים הכלכלנים להשתמש בשיטות אחרות. אהרון פוגל, מי שכיהן בתפקידים הבכירים ביותר במשרד האוצר (פרט לשר כמובן), חושף בספרו החדש "התנור והחמאה" כמה משיטות הפעולה המפוקפקות שלהם, תוך שהוא מנהל שיח מתחסד על מקומו של הפקיד בדמוקרטיה. 2,087 מילים שאזרחי ישראל צריכים להכיר.
לפני מספר שבועות קראתי את ספרו החדש של אהרון פוגל, "התנור והחמאה". פוגל שירת בתפקדים שונים במשרד האוצר, עד לדרגות הממונה על התקציבים במשרד האוצר בתקופת משבר האינפלציה ותוכנית הייצוב (1984-1987) ומנכ"ל משרד האוצר בשנים בתקופת ממשלת רבין השניה (1992-1995). בתקופותיו במגזר הפרטי עבד בתחום הביטוח, היה שותף בקרן ההשקעות בהיי-טק שייסד וכיהן בתפקידים בכירים בבנק לאומי, בי"ח הדסה, וחברת הביטוח מגדל. מאז 2003 הוא מכהן גם כיו"ר הוועדה המייעצת לבנק ישראל.
הרשומה הזו תביא מספר התייחסויות שלו לסוגיות שונות בכלכלה הישראלית. האמירות שלו בנוגע לסוגיות האלה לא שונות באופן מהותי מהשיח המקובל בביקורת הכלכלית השמאלית על מדיניות ממשלות ישראל בעשורים האלה. החשיבות היא שהן נאמרות "מהצד השני", מפי מי שכיהן בתפקידים הבכירים של מנגנון משרד האוצר. הרשומה שאחריה תביא התבטאויות "חמות" יותר, בנוגע להתנהלות משרד האוצר. קצת בדומה למה שעשה יקיר העמדה, יורם גבאי.
אורי פסובסקי, שמוכיח את עצמו שוב ושוב כעיתונאי הכלכלי המעניין בארץ, מביא בכלכליסט ראיון עם ג'ון בוגל, מנהל קרנות הנאמנות הגדול בעולם, שאומר כמה דברים שעשויים להשמע מפתיעים למי שעוד לא הבין איך עובד באמת המגזר הפיננסי. אני אביא מבחר מתוכם. להמשיך לקרוא
עמדת תצפית 