ליל חניה – הטקסט כפירוש, וכמה הערות

לפני כמה ימים האזנתי לפרק בפודקסט "שיר אחד" (של תאגיד השידור הציבורי. יש תמורה לאגרה) שעסק בשיר המופלא "ליל חניה" של נתן אלתרמן, שזכה ללחן מופלא לא פחות של יאיר רוזנבלום, ולביצוע נהדר של חנן יובל, אפרים שמיר וירדנה ארזי.

השיר נכתב בשפה מורכבת ובמבנה לא פשוט, והלחן המורכב של רוזנבלום (וגם הביצוע הסוחף) לא מקלים על הבנתו. אז בתור מי שסבור שהבנה מתחילה מהבנת הנקרא, החלטתי לעשות מעשה (שלא ייעשה?) ולהכין אותו להבנת הנקרא. מה שעשיתי היה בעצם להתעלם מהצגתו של השיר כשיר, ולהחזיר אותו למצב של טקסט:

  • על בסיס הנוסח שבאתר בן יהודה ביטלתי את שבירת השורות וסידרתי את המשפטים כטקסט, המחולק לפסקאות לא בדיוק לפי החלוקה לבתים, אלא לפי החלוקה לנושאים שאני זיהיתי בשיר.
  • חמור מכך, סידרתי את המשפטים עצמם מחדש, לפי הסדר המקובל בשפה העברית מבחינת מיקום חלקי המשפט – באופן שהופך אותם לקל יותר להבנה (נקודה מעניינת: המקומות שבהם נדרשתי לכך הכי מעט היו דווקא שלושת הבתים הלא מולחנים ומושרים של השיר).
  • במשפטים רבים בשיר אלתרמן השתמש בנושא סתמי ("בו", "הוא"), המתייחס לנושא של המשפט הראשון ברצף. כדי להקל על הקריאה הוספתי [בסוגריים מרובעים] את הנושא אליו מתייחס הנושא הסתמי של כל משפט.
  • במספר מצומצם של מקרים החלפתי סימני פיסוק לכאלה שנראו לי מתאימים יותר, בעיקר החלפה של סימני פסיק בסימן ";" במקומות שבהם מצאתי לנכון להפריד לחלקים נבדלים רצף ארוך של איברי משפטים שהופרדו בפסיקים.

לטקסט שנוצר הוספתי כמה הערות שוליים, שאולי יתרמו להבנת השיר. בחלקן הסתמכתי על דברים שהובאו במסכת על 'שירי עיר היונה' שיצר יריב בן אהרון ז"ל. כמובן, שהערות אלה רחוקות מלהיות פרשנות מלאה לשיר. ככלל, כדאי לזכור שהשיר הוא חלק ממחזור שלם, ולכן הבנה טובה שלו כדאי שתסתמך על היכרות עם המחזור כולו.

ובכן, זו התוצאה:

ליל חניה כטקסט

לֵיל חֲנָיָה. הוּא [ליל החניה] קָם בְּקוֹל דְּבָרִים, בִּשְׂחוֹק, בְּגֶדֶף, בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת. הִנֵּה הִנּוֹ. פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל כְּמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית, בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ. פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית בְּחֶשְׁכָתָהּ וְהִבְהוּבֶיהָ, בְּעִסּוּקָהּ הָאָץ חוֹפֵז מִתָּג אֶל תָּג. לֵיל חֲנָיָה. פְּנֵי נַפָּחֶיהָ וְאוֹפֶיהָ וְעֶגְלוֹנֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה בְּטֶרֶם גָּג. פְּנֵי הַכּוֹכָב הַקָּם וְהַמֶּרְחָב הָעָג. פְּנֵי הַגְּבָרִים הַמַּטְלִיאִים חֻלְצָה וָנַעַל עֲלֵי בִּרְכַּיִם. פְּנֵי הַלֵּץ. פְּנֵי הַטַּבָּח. פְּנֵי הַבְּדִיחָה בְּצֹהַב בַּהֲרוֹת הַקַּיִץ, שֶׁמּוֹשָׁבָהּ עַל הָאַרְגָּז אוֹ עַל הַפָּח וּלְקָדְקֳדָהּ אֲגַן רָקִיעַ מְהֻפָּךְ.

מַרְאֵה הַמִּלְחָמָה הָיָה נִשְׁקָף פִּתְאֹם מִתּוֹךְ אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה, בֵּין חוֹף וָגֶבַע, כְּמוֹ הֲוָי צוֹעֵן, חֲבוּר יָתֵד וָחֶבֶל, בּוֹ [במראה המלחמה] חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם, בּוֹ[במראה המלחמה] הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם. בּוֹ [במראה המלחמה] חִשּׂוּפָהּ הַפִּתְאֹמִי וְהַפָּרוּעַ שֶׁל הַבְּדִידוּת בֵּין הָרַבִּים וְהַזָּרִים. בּוֹ [במראה המלחמה] הָרֵעוּת בְּרָאוּהָ יְדֵי אָדָם בַּצַּר, לִהְיוֹת שׁוֹמְרָה אֶת הַקְּשָׁרִים בֵּין אִישׁ וָאִישׁ, בְּהִשָּׂרֵף גִּשְׁרֵי שְׂכִירוּת וּמִסְחָרִים. בּוֹ [במראה המלחמה] מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן[1], אֲשֶׁר פֶּרֶק־שִׁירָה צְרוּפָה לֹא בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ; וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַר־עֵרֶךְ וְלֹא שְׂכִיַּת־חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאֵן [את מליצת סיסמות הזמן] בִּמְלֹא צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ. הוּא [הזמר הנפוץ] מְדַבֵּר[2] עַל אַהֲבָה (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ) וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל. אֵין הוּא [הזמר הנפוץ] אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה. אֲבָל אוֹמַר בְּקוֹל גָּדוֹל, בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל.[3]

לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר, לֵיל שְׁחָקִים רָקוּעַ, לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חוֹפְזוֹת, לֵיל אֵד מִן הַדְּוָדִים; לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה; לֵיל נְדוּדִים נִצָּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים.עֵת מִלְחָמָה. צַלְמָהּ [של המלחמה או של עת המלחמה] הָיָה גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. הֵמָּה [הדברים האלה] עוֹד יִמְשְׁכוּ כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב, לְקוֹל זִמְרַת־פִּזְמוֹן תּוֹעָה[4]; נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר זְרוּעָה גַּם בְּשָׂדֶה; לִזְכֹּר יְמֵי רָעָה לֹא רַק לְרָע.

גַּם זֶה [ליל החניה] נִשְׁלַב בַּמִּלְחָמָה. כָּל זֶה גַם יַחַד, כְּמוֹ אִבְחַת אָבִיב נִמְסַךְ בָּעָם מִלֵּיל וּמִשְּׁחָרִים[5]. כָּל זֶה יִהְיֶה עוֹלֶה בִּיעָף מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל[6], וְשָׁב־נִקְטָע בִּילֵל שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל.


[1] מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן – מתוך השיר "ליל תמורה", ה':

"זְמַן פֶּרֶא וְנִמְלָץ. פָּנָיו לֹא פְּנֵי הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה. פָּנָיו פְּנֵי הַתְּאָרִים הַנּוֹדָעִים – אֻמָּה וָדוֹר וָאָרֶץ וּמוֹרֶשֶת."

[2] עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר – ראיתי בעבר פרשנות המציגה את השורות האלה כדברי המפקד לחייליו בטרם הקרב. אני חושב שאין לפרשנות זו בסיס בטקסט, ואף בני מרשק או יצחק שדה לא מופיעים בשיר. השורות עוסקות בזֶמֶר הנפוץ.

[3] אלתרמן מציג את הזמר הנפוץ כעוסק באהבה, חובה, וקרב ועול, בניגוד לשירה הצרופה. בזמן שאלתרמן כתב את 'עיר היונה', וכנראה שגם בזמן המלחמה, השירה הצרופה, כלומר השירה הגבוהה, אכן לא עסקה בנושאים אלה. השירה הגבוהה נוטה לעסוק בהתרשמותו, רגשותיו וחיבוטי נפשו של המשורר. מי שכן עסקה בהם היתה השירה האקטואלית כמו שכתב אלתרמן, למשל ב"מסביב למדורה". עסקו בהם כמובן גם הפיזמונים הפופלריים, שחלקם נכתבו על ידי אנשי הפלמ"ח עצמם, כמו "הן אפשר" של חיים חפר, או "הרעות" של חיים גורי, ואפשר בודאי למצוא עוד. אבל מה היה "הזמר הנפוץ" באותו ליל חניה שעליו כתב אלתרמן? לפי יורם קניוק (ששירת בפלי"ם ובמלחמת העצמאות בגדוד הרביעי, "הפורצים", של חטיבת הראל):

"אלה שהיו מפקדים או קרובים למפקדה והכירו את הגדולים ואלה את אלה, עזרו אלה לאלה ובנו פלמ"ח וירטואלי, חסמב"ה של גדולים. השיר היפה כל כך של גורי, "שיר הרעות", מדבר עליהם. הם באמת היו רעוּת. הרעות של מה שעשיתי למען עצמי ולמען החבר'ה כל השנים האלה אחרי המלחמה. […] וכולנו, כל הקטנים, רוב הלוחמים הפשוטים שנותרו חיים ועשו את המלאכה, נשארנו מחוץ למשחק." [מתוך הספר 'תש"ח']

" ממציאים פלמ"ח של מותקים, ששרים בטהובן, מגש כסף עם עינייים כחולות, והצעירים שומעים ולא קולטים. לא מזיז להם. צ'מברלין, בווין, בן גוריון, סנה, יגאל אלון ושימון רודי זה אותו דבר.

המורים שלהם עושים מאתנו נוער שקרא שירים, שגנב מהלולים. נכון, גנבנו בלולים, אבל איזה שירים שרנו? בטהובן? שרנו את יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר ובלילה את היד תולה היא על הציר. מה היינו, איזה חבר'ה מסופלסים מכסית?

והשיר שכולנו הכי אהבנו וגם היום אנחנו שרים לפעמים, זה השיר היא תבוא בלי פיג'מה, היא תבוא." [מתוך הנובלה 'נבלות']

[4] כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב – לפי ספר "ראשית חכמה" (ספר קבלה ומוסר מראשית המאה ה-16), שער היראה, י"ב, ס"א:

"אמרו בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שהוא נבהל ממלאך המות שכלו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים והמלכת לקונך שחרית וערבית והמלכת את חברך בנחת רוח, אם יש בו דברים הללו זורק אותה טפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלב, ואם אין בו דברים הללו יוצאה נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר".

הוצאת נימא [שערה] מחלב היא תהליך קל ונקי.

[5] כְּמוֹ אִבְחַת אָבִיב נִמְסַךְ בָּעָם מִלֵּיל וּמִשְּׁחָרִים – מתוך ליל החניה ותקופת המלחמה השחורים, מבליח גם אביב התחיה של העם. וראו בשיר "נספח לשיר צלמי פנים":

"שְׁעַת בְּרִיאָה אֵינָה נִשְׁנֵית, אַךְ עַל פָּנַיִךְ עוֹד חוֹנָה אִבְחַת הָרֶגַע בּוֹ נִבְרֵאת בְּלַהַט חֶרֶב הַיּוֹנָה ובְצַעֲקַת נוֹפְלֵךְ הַמֵּת, מִמֶּנָּה קַמְתְּ לָרִאשׁוֹנָה."

"צעקת נופלך המת" תופיע במשפט הסיום של "ליל חניה" כיללה של אותו איש המזנק, יורה ונופל. וכמובן, יש להרחיב גם בשיר "האיש החי", שהופיע במחזור השירים "שירי נוכחים" שפורסם ביחד עם "עיר היונה".

[6] מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל – התל והנחל הם נוף "מראה המלחמה" של אלתרמן: נחל לכיש ותל ערני (שבעבר זוהה כתל גת) הסמוך, שבקרב לכיבושו וכיבוש הכפר עיראק אל מנשייה [כיום אזור התעשיה של קריית גת] ב-16.10.48 במסגרת "מבצע יואב" השתתף אלתרמן כרגם בחוליית רגמים בגדוד 88 של חטיבה 8.

הבית הלפני אחרון של השיר "דף של מיכאל" מציג זוית נוספת ורמז מטרים לקשר בין "מליצת סיסמות הזמן" לבין הלוחמים בקרב:

"הָעֶרֶב מַאֲפִיל, מִיכַל, הָרוּחַ קַר וָחַד. מִילִּים רָמוֹת פּוֹלְטִים אָנוּ בְּלִי שַׁחַר. אַךְ יֵשׁ וְהֵן צוֹפְנוֹת גַם שׁוֹרֶשׁ וְעִקָר וְעַל אַחַת מֵהֶן אוּלַי נָמוּת מָחָר אֶל מוּל גִּבְעָה אוֹ עַל שְֹפָתוֹ שֶל נַחַל."

 

2 מחשבות על “ליל חניה – הטקסט כפירוש, וכמה הערות

  1. רעיון יפה והתוצאה מאירת עיניים. לחובבי אלתרמן יותר ממומלץ לקרוא את מאמריה המופלאים בלשון המעטה של זיוה שמיר בעיתון המקוון חדשות בן עזר.

    אהבתי

  2. תודה על הרעיון והביצוע. מנגיש מאוד את השיר האהוב.
    דבר אחד לגבי נימה מחלב -מתוך הטקסט שאתה מצטט, ולא מצאתי בספריא היזכור אחר במקורות למונח הזה.
    אם אדם נפטר (נפשו של דור בשדה זרועה) והיה צדיק, תצא נשמתו בקלות (נימא מחלב). אם לא היה צדיק, היא תצא בקושי רב (“ואם אין בו דברים הללו יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר”). כלומר המאבק על עצמאות המדינה היא המגדירה את הלוחמים כצדיקים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s