בשנים האחרונות שימש ומשמש ספר הילדים הפופלרי "איה פלוטו?" כסיפור הרדמה עבור הבנות שלי, מה שאומר שקראתי אותו מאות פעמים, ואני יודע אותו בעל-פה (מי שבכל זאת צריך את הטקסט, יש כאן). ומכיוון ש"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת", חשבתי לכתוב לו פירוש קליל.
[הערת עריכה: הוספתי בטקסט כחול פרשנויות נוספות שעלו בתגובות שקיבלתי לפוסט הזה]
לפני כמה חודשים עלתה לי לראש מחשבה על מהלך של מבוא להיסטוריה למתחילים. היו לי כל מיני רעיונות מעניינים, ואח"כ שכחתי את רובם. והנה התגלגלו הדברים, ובקיבוץ הזמינו חברים להוביל חוגים לבני הנוער בקיבוץ. אז למרות שזה לא טווח הגילאים שאני רגיל לעבוד איתו הצעתי סדנת היסטוריה, וארבעה מהם נפלו בפח ונרשמו (בהמשך הצטרף עוד אחד). המחשבה הכללית היתה שאנחנו לא הולכים ללמוד היסטוריה כמו שעושים בבית הספר (כלומר נושא היסטורי), אלא איך חושבים היסטוריה ואיך חוקרים היסטוריה, באופן מעשי ומוחשי.
לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של הקואליציה הנוכחית כ:
"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."
ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך
להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני
מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשניים, ואחרי החלק הראשון שעסק בהמשגה, החלק השני יעסוק בסימון בעיית היסוד ומתווה הפיתרון. להמשיך לקרוא
לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39 (למניינם, בעברי יש לי עוד כמה ימים). אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. אז זו תהיה הראשונה, והיא תעסוק בהיבטים של השכלה ואוטודידקטיות.
בדף האודות של עמדת תצפית (ובמקור זה הגיע מדפי פרופיל שלי במקומות אחרים), ניסחתי את ההיבט הזה כך:
"סיימתי תוכנית לימודים לתואר ראשון ותעודת הוראה בהיסטוריה וחינוך בלתי פורמלי ועוד כמה דברים בבית מדרש "רכסים" במכללת בית ברל, ותואר שני מחקרי בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה. לומד הרבה גם (ואולי בעיקר) באוניברסיטה האוטודידקטית. מנסה להבין את העיקר החשוב על כמה שיותר דברים, ואיך הם מתחברים בינהם."
ספריית העיון הביתית שלי. בתמונה: מדפי הציונות, ארץ-ישראל, ביטחון ויחסי ציונים-ערבים, ספרות מלחמה, סוציאליזם וחברה, זהות יהודית. בחלקים שלא בתמונה: שירה, פרוזה עברית ומתורגמת, ספרי מסעות ומדע פופלרי.
לכבוד יום הרצל, אני מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).
כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.
בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.
ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.
לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.
אחרי הרשומה הקודמת, שעסקה בשלושת הבתים היהודיים שלאחר חורבן המקדש, הרשומה הזו תעסוק בבית המדרש בימינו, ובעיקר בבית המדרש החדש.
גם כאן, למרות שזה תחום שאני עוסק בו, הידיעה שלי מן הסתם לא מושלמת, וייתכן שבתי מדרש מסויימים הצליחו להתגבר על האתגרים שעליהם אצביע כאן. במידה וכן, אשמח לשמוע על כך. הדברים בחלקם, הם דברים קשים. אין בהם מטרה לפגוע, ונאמנים פצעי אוהב…
שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא את הגוף שבו אני מועסק.
רשומה שמבקשת להציע כמה הבחנות לגבי מוסדות תרבות מרכזיים בהיסטוריה של העם היהודי, ואולי גם משמעויות שעולות מההבחנות האלה. בעקבותיה תבוא רשומה שתעסוק בדפוסי לימוד שונים בבתי המדרש המתחדשים.
אני מסייג שההשכלה הפורמלית שלי בנושאי מחשבת ישראל והיסטוריה של התקופות האלה מוגבלת – ובכל מקרה, בחלק מהדברים אני מתייחס לנראטיב ההיסטורי ולא להיסטוריה עצמה – כך שאני מקווה שאם אני עושה כאן שגיאות, הן לא חמורות מדי…
סייג נוסף, מכיוון שהנושא משיק לתחום העיסוק שלי, הוא שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא דווקא את הגוף שבו אני מועסק.
חזרה לטור בן מאה של י.ח. ברנר, בעקבות "מכתב שמינסיטים" נשכח, שמציע זווית מעניינת לטעמי על שאלת החלוציות, ההגשמה, האליטה והאליטה המשרתת.
רשומה שהתבשלה אצלי כבר כמה שנים, על מקומו ותפקידו של החינוך לאור המיתוס החלוצי. הקוראים יזכו להיכרות עם שיר ומאמר יפים ונשכחים של אלתרמן, עם סרטון מעניין ביותר, וגם להמלצת קריאה עדכנית ומומלצת ביותר.
מבט בנתונים סטטיסטיים העלה נתון אולי מפתיע ובטוח מעניין ביותר בנוגע לגורמים שמשפיעים על ההצבעה בבחירות. מסתבר שמידת הדתיות היא גורם מכריע, והדבר הזה צריך ללמד אותנו כמה דברים חשובים.
עמדת תצפית 