לפני כמה שבועות כתבתי רשומה על על כך שלמעשה נתניהו לא הצליח להקים ממשלה, אלא כתלות בלהטוטנות שנועדה לעקוף את אי הכשירות של דרעי לכהן כשר. בינתיים נראה שש"ס מכילה את המשבר עד שיימצא טריק אחר לעקוף את המכשול, ועד שטריק כזה יימצא אנחנו חיים באנומליה שבה אין שר בריאות ושר פנים, כי גם נתניהו לא כשיר משפטית לכהן כשר (מכיוון שתלוי נגדו אישום פלילי), אלא רק כראש ממשלה.
בסיום הרשומה, כתבתי שיש מקום לניתוח עמוק יותר וארוך טווח יותר של הגורמים הפועלים. ברשומה הזו אנסה להציע ניתוח כזה. הוא מתבסס על התשובה לשאלה: מהו הפרוייקט הפוליטי הגדול, ארוך הטווח, של השותפים העיקריים בקואליציה. לא דווקא לפי סדר מסויים.
ממשלת ישראל ה-37. צילום: אבי אוחיון, לע"מ, CC BY-SA 3.0
א. המפלגות החרדיות:
אם מסתכלים על העשורים האחרונים, נראה שהפרוייקט הגדול של המפלגות החרדיות הוא בניית הציבור החרדי כמגזר סגור, שקיום אנשיו תלוי באליטה הפוליטית והכלכלית שלו. במובן מסויים, יש כאן נסיון לשחזר את המבנה החברתי של הקהילה היהודית הטרום מודרנית, על השעבוד הפנימי שבה. החברה המודרנית מאפשרת את חופש הפרט על בסיס עצמאות כלכלית וחברתית ש"עיוורת" לאורחות חייו האישיים של האדם (למשל, פרקטיקה דתית), ומנגוני הרווחה שלה נשענים על אוניברסליות ולא על שיוך מגזרי. האליטה החרדית מעצבת את החברה שלה במגמה הפוכה: מניעת השכלה ברמה שתאפשר עצמאות כלכלית ואת החופש החברתי שמגיע איתה; הסללה לעוני ולהקמת משפחות מרובות ילדים בגיל צעיר; הפיכת מנגנוני הסיוע מאוניברסליים לתלויים מגזרית, והתנייתם בציות לנורמות החברתיות. שימוש באמצעי כפייה כלפי החורגים מהקו, כגון הרחקת ילדים וקרובי משפחה ממסגרות חינוך (שההשתייכות אליהן היא תנאי להשתייכות חברתית), פגיעה בשידוכים, כפיית גירושין וניתוק מילדים, ועוד כלים שונים שבקצה שלהם גם שימוש באלימות. כך הופכים כל חברי המגזר ל"קליינטים" של הפטרונים של המגזר – אליטה כלכלית, פוליטית ורבנית (להערכתי, הדמויות הרבניות הן בפועל החלשות מבין קבוצת האליטה הזו), שמתקיימת במידה לא מבוטלת מניצול הציבור שלה (למשל באמצעות העסקה נצלנית ברשתות חינוך). ככל שהמגזור האנטי-מודרני הזה גובר ומתעצם, כך מתחזקת השליטה של האליטה בציבור שלה, ואיתה גם הכוח הפוליטי שהיא יכולה להפעיל כלפי חוץ. ככל שהיא מפעילה כוח כלפי חוץ, כך היא מטפחת את העויינות כלפי המגזר שבשמו היא פועלת, ומגביהה את החומות שמנתקות את אנשיו מהעולם שבחוץ.
ב. "הציונות הדתית" או (הכינוי המתאים יותר לטעמי) "הדתיים-לאומיים":
ראשית, צריך להגיד שמדובר בציבור מגוון הכולל קבוצות שונות שלעיתים דעותיהן הפוכות, אבל אני מנסה להתמקד בזרם הבולט בתוכו. אני מזהה במרחב הזה כמה מגמות בולטות, שהן לכאורה לאו דווקא קוהרנטיות:
המגמה האחת שאני מזהה היא הכניסה של הזרם החרד"לי (והכהניסטי, למרות שהוא לא ממש חלק מ"הציונות הדתית") למיינסטרים הפוליטי והשתלטותו על המסגרות הפוליטיות של הציונות הדתית. עניין זה בא לידי ביטוי ב"יישור קו" בסוגיות דת-ומדינה עם המפלגות החרדיות, וגם בהתרחבות תופעות של אימוץ אורחות חיים חרדיות בפועל בקרב הציבור הזה. בולטת מאוד הדגשת השיח האנטי-מודרני בכסות המאבק לכאורה ב"פוסט-מודרנה": התנגדות לתפישה של זכויות אדם וחירויות אדם; ובמקביל – אימוץ שיח כלכלי רדיקלי של "חירות כלכלית" והתנגדות לכל מעורבות ציבורית בכלכלה. ועוד מהלך: אם בעבר היינו עדים להתהליך של "התברגנות" והתמסדות ההתנחלויות הותיקות, בתקופה הזו אנחנו רואים את התרחבות התופעה של התנחלות בדמות מאחזים בלתי חוקיים (כלומר – בלתי חוקיים יותר מה"רגיל") וחוות חקלאיות, שמגבירים את הערבוב והחיכוך עם האוכלוסיה הפלסטינית, תוך העצמת האלימות והעבריינות שבה מעורבים תושביהם, כאשר המטרה המוצהרת שלהם היא להגביל את האוכלוסיה הפלסטינית ולמנוע "ויתורים" ונסיגות – כלומר את האפשרות להגיע להסדר כלשהו או אפילו לקדם מהלך חד צדדי להפרדה מהפלסטינים.
ובנוסף לכל זה, הסתירה הפנימית שבין ההתנהלות המגזרית הבוטה לבין היומרה להנהיג את מדינת ישראל ואת עם ישראל, בשם איזו טענה ש"העם" איתם, אבל לא מבין את זה עדיין.
מה המשותף לכל המגמות האלה? כולן מבטאות התרחקות והתנכרות ממודל המדינה המודרנית: התנגדות לערכי המודרנה ולהשתתפות ישראל במשפחת העמים, החלשת המדינה כגוף שיש לו עניין ויכולת לעצב ולנהל את ענייני החברה (והחלפה במנגנון ה"שוק"), ערעור ההגיון הדמוקרטי של שלטון חוק, והמרת הביטחון הלאומי במלחמת אזרחים (תוך גרירת צה"ל לגיבוי כמובן). כולן מבטאות גם מגמה הפוכה לחלוטין מהציונות־הדתית־הבורגנית נוסח "המזרחי" והציונות־הדתית־הסוציאליסטית נוסח "הפועל המזרחי". שתי אלה היו תנועות של ציונים־דתיים או של ציונות־דתית. מגוש אמונים והלאה, מדובר במקרה הטוב בדתיים־לאומיים, ובמקרה הרע בחרדים־לאומנים.
ג. נתניהו, כלומר הליכוד, כלומר "המחנה הלאומי" כלומר נתניהו:
בחצי השני של שנות ה-90 (כראש ממשלה) ובתחילת שנות ה-2000 (כשר אוצר), נראה היה שהפרוייקט המרכזי של נתניהו היה מהלכים של הפרטה, קיצוץ, דילול וייבוש השירותים הציבוריים ומנגנוני הרווחה האוניברסליים של החברה הישראלית, וחיזוק המגזרים. בקדנציה השניה והשלישית של נתניהו, נראה שמסתמן יותר ויותר שהפרוייקט המרכזי של נתניהו הוא הבטחת שלטון נתניהו, כמטרה בפני עצמה וכאמצעי למדיניות מסויימת. צריך להתבונן על המהלכים הגדולים של נתניהו, שהעקרון המשותף לכולם הוא טיפוח וביצור נאמנות לנתניהו: נתניהו פעל לדיכוי וסילוק כל מתחריו הפוטנציאליים בתוך הליכוד, והחלפתם בקידום אישי ושריון של אנשים חדלי אישים וציניים שסגולתם היחידה וכוחם הפוליטי נובעים מנאמנותם האישית לכל גחמה של נתניהו והשימושיות שלהם לטיפוח פולחן האישיות של נתניהו כמנהיג ולהתקפות פרועות על יריביו. נתניהו פעל להשתלטות על שוק התקשורת באמצעות הפעלת "ישראל היום" ככלי תעמולה וכאיום כלכלי על התקשורת הפרטית, ולהחדרת נאמניו ומעריציו לכלי תקשורת אחרים, הן ציבוריים (רשות השידור והתאגיד שהחליף אותה) והן הפרטיים. דרך אגב, נתניהו היה מהראשונים להפעיל מערך של "משפיעים" ברשתות החברתיות, ואני זוכר שבשלב מוקדם של המהלך הזה הוא הזמין לפגישה אוסף של בלוגרים, צייצנים ומשפיענים מהימין, כדוגמת אבישי עברי ודומיו. השלב הנוכחי הוא תגמול בדמות משרות פוליטיות, כמו השריון של גלית דיסטל אטבריאן ומינויה לשרה.
לכל אלה אפשר להוסיף את ייבוא הלכי הרוח של הימין האמריקאי מ"מסיבת התה ועד טראמפ", טיפוח תרבות של שיח פוליטי של בריונות (בנקודה הזו לבנט יש תרומה לא מבוטלת, שאני מעריך שהוא קצת מתחרט עליה כיום) ואת הקשרים ההולכים ומתחזקים של נתניהו וסביבתו עם אורבאן מהונגריה, בולסונרו כשהיה נשיא ברזיל, ועוד ראשי מדינות שמגמתן מהלכים של ביצור שלטון יחיד על מערכת דמוקרטית.
ומה נתניהו מקדם בפועל, מלבד את עצמו ואת ביצור שלטונו? מדיניות של עימות מתמיד על אש קטנה, והשתלטות של בעלי הון פרטי, ישראלים וזרים, על כלכלת ישראל ועמדות המפתח שלה.
על כל העניין הזה כתבתי בהרחבה כבר כאן, לפני קצת יותר משנתיים.
ד. במבט רחב
לכל אלה צריך להוסיף את המבט על הקואלציה, או "הבלוק", שגיבש נתניהו בקדנציה הקודמת שלו ובזו שהתחילה לאחרונה: קודם כל, מדובר באוסף כאוטי של דמויות רדיקליות ואנטי-מערכתיות (וגם מסובכות או עלולות להסתבך בפלילים) שמציירות את נתניהו כ"מבוגר האחראי" ומחרידות כחלופה פוטנציאלית את כל מי שהיה רוצה לראות את נתניהו מורחק מהשלטון. שנית, כאוטיזציה של מבנה הממשלה עצמו, באמצעות פירוק והזזה גחמני של חלקי משרדים ורשויות ממקום למקום (לרוב מתוך שיקולים מגזריים של הגורם שרוצה להיות ממונה עליהם), שמשבש את היכולת להתנהלות ממשל עניינית ותקינה.
ובשורה התחתונה, שימו לב למכנה המשותף של כל הקואליציה הזו, שמכנה את עצמה "המחנה הלאומי": ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית על כל הליקויים הקלאסיים שלה: דלקרטיביות, פרובוקציה מתמדת בהנחה שמישהו אחר יהיה בסוף המבוגר האחראי וייאלץ להכנע לה, תסביך רדיפה, תסביך נחיתות, בריחה מאחריות ושכנוע עצמי שאלוהים והעם רוצה בשלטונם, אם רק לא היו כמה שמאלנים־עוכרי־ישראל־מתנשאים שמתעקשים כל פעם להפריע להם לשלוט.
ה. הימין שמחוץ לקואליציה:
מעניין לראות גם את המכנה המשותף של גורמי הימין שנשארו מחוץ לקואלציה. הגורם המשותף הבולט הוא כמובן ההתנגדות לשיתוף פעולה עם נתניהו (סער, ובעיקר ליברמן), ואפילו התנגדות לא נחרצת, אבל נכונות לשתף פעולה עם מי שאינו נתניהו (כחלון בזמנו, בנט). הגורם המשותף השני הוא שמדובר במי שניסו או שאפו לייצג את האלקטורט של הליכוד שאינו נתניהו: ימין "ממלכתי", רחב, וחילוני בעיקרו (גם אם לבנט יש כיפה והמשחק הפוליטי העביר אותו דרך ייצוג המגזר הדתי־לאומי), שמוכן להפריט את המדינה, אבל לא מתוך עויינות למודרנה. מערכות הבחירות מלמדות שוב ושוב שלעמדה הזו אין ממש אלקטורט בציבור, או לפחות בציבור המזוהה כימין. ליברמן שורד במידה רבה בגלל שעדיין יש לו כמה מנדטים "קשיחים" של יוצאי ברית המועצות (דוגמה מעניינת לציבור שנראה שהאלמנט המגזרי שלו, שהתבלט בתקופה מוקדמת יותר, הולך ונעלם). העשירונים הגבוהים הליברלים תומכים בלפיד, אבל ספק אם הם היו מגדירים את עצמם כ"ימין". הם מזדהים כ"מרכז", ויש מי שחושבים שהם אפילו "שמאל".
ו. ועכשיו, עכשיו מה? מה עכשיו?
מאז הבחירות מלווה אותי השאלה, האם זה "הדבר האמיתי"? העלתי את זה כאשר פורסמו תוצאות הבחירות, בדמות השאלה "האם נתניהו מאמין לביבי?". הצבתי שם את נייר הלקמוס בשאלות האם נתניהו אכן יקים ממשלת ימין חרדים, והאם יאפשר לה לשנות את חוקי המשחק.
ובכן, התשובה לשאלה הראשונה התגלתה כחיובית ונחרצת, והתשובה לשאלה השניה הולכת ומסתמנת גם היא כחיובית. בהסתכלות על המֶשֶך הארוך, אפשר לתאר תהליכי תשתית שבהם הימין הישראלי שינה את תשתיות המבנה החברתי באופן שיבטיח את שלטונו לעתיד. בשנות ה-80 הוא ערער את יסודות הכלכלה היצרנית בישראל, באופן שיצר משבר בתשתיות הארגון החברתיות שעליהן התבסס השמאל הציוני, כלומר תנועת העבודה. בעקבות המשבר, בשלהי שנות ה-80 ובמהלך שנות התשעים, התשתיות האלה פורקו לחלוטין (חברת העובדים), הוחלשו באופן דרמטי (ההסתדרות) או סורסו באופן שהפך אותן ללא רלוונטיות (ההתיישבות העובדת). בשנות ה-90 הואץ וחוזק תהליך החלשת מערכות השלטון ויכולתן לקבל החלטות לפי אינטרס ציבורי ולספק שירותים ציבוריים ברמה גבוהה, במקביל להתעצמות התהליך של התבדלות למגזרים. בשנות ה-2000, ובעיקר בעשור השני שלהם, מתבלט התהליך של השתלטות על הזירה התקשורתית. נראה שהשלב הנוכחי הוא שלב הנטרול של הרשות המשפטית והכפפתה לשלטון נאמנות למנהיג, כשתהליכים דומים נעשים גם במשטרה ובגופי שלטון אחרים.
אז האם זה "הדבר האמיתי"? אני חושש שהתשובה שעולה מהדברים היא לא אופטימית. נראה שיש פה מהלך ארוך טווח של שינוי החברה הישראלית, ונסיגה מהישגי הציונות בכיוון העולם השלישי. למול המהלך הזה, מתייצב (בקושי) שמאל שפורק עד היסוד וחסר ברובו את התשתיות החברתיות והתפישתיות, וזעיר־בורגנות ליברלית שלא יודעת להציע חלופה ממשית כי התפישה של מאבק פוליטי ממשי על תנאי הקיום שלה לא מסתדרת עם התודעה המופרטת שלה כצרכן־מתחרה בשוק תחרותי. היא כל כך שבויה בקונספציה הזו, עד שהתגובה של גורמים בתוכה לתוצאות הבחירות היתה קריאה להסתגרות מגזרית־ליברלית ודרישת זכויות והכרה כקבוצת מיעוט. בהחלט עולה אצלי החשש שצפויה לנו חזרה על מה שראינו ב-2011: מחאה עממית רחבה, אבל כזו שלא נשענת על תשתית ארגונית ממשית, ולא מסוגלת להציב יעדים ממשיים למאבק וחלופות למצב הקיים. כמו ב-2011, בהחלט ייתכן שהיא תזכה לחיבוק תקשורתי בשלב הראשון, ולחיסול תקשורתי כאשר גורמי ההון שביקשו להשתמש בה מאחורי הקלעים כמנוף לחץ יחליטו שהם מיצו את היתרונות הפוטנציאליים הגלומים בה, ואולי גם יקדמו על הגב שלה גורמים פוליטיים אחרים שיש להם עניין בקידומם (כפי שהיה עם לפיד).
כך שבעצם צריך לתת מענה בשני מישורים שונים:
- במישור המיידי – לטרפד בדרך כלשהי מהלכים שמבטלים את איזון הרשויות ומאפשרים את השתלטות שלטון הנאמנות לנתניהו על כלל זרועות המדינה, ולקוות שה"דרך כלשהי" לא תגרור הדרדרות למשבר ולדיכוי אלים ברמות שלא הכרנו (כי מי שצפוי לקבוע את רף האלימות הוא קודם כל נתניהו ותומכיו).
- במישור המֶשֶך הארוך – לעסוק בלהבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני, כלומר של "המחנה הלאומי". בהזדמנות אולי ארחיב בעתיד ברשומה נפרדת על ההיבט האחרון.
עמדת תצפית 
פינגבק: המשך הארוך: בעיית היסוד חוזרת לסדר היום | עמדת תצפית
פינגבק: המשך הארוך: שורש הבעיה ומתווה הפתרון | עמדת תצפית