חלוצים אלמונים – על חלוציות, חינוך לחלוציות והתיישבות שנות ה-50

רשומה שהתבשלה אצלי כבר כמה שנים, על מקומו ותפקידו של החינוך לאור המיתוס החלוצי. הקוראים יזכו להיכרות עם שיר ומאמר יפים ונשכחים של אלתרמן, עם סרטון מעניין ביותר, וגם להמלצת קריאה עדכנית ומומלצת ביותר.

עד כמה שלומדים על ההתיישבות הציונית במערכת החינוך בארץ, אחרי שמבקרים (בבית הספר היסודי) בזכרון יעקב של "הנדיב הידוע", לומדים למיטב זכרוני בעיקר על "החלוצים", כלומר על הגרעין הציוני-סוציאליסטי של העליה השניה והשלישית. אחר כך על "חומה ומגדל". אחר כך עוצרים.

בתהליכי ההכשרה להגשמה בתנועות הנוער של החולצה הכחולה, המיקוד הזה הוא יותר חזק. לומדים על אנשי כנרת ודגניה שהקימו את קבוצות ההתיישבות הראשונות בעליה השניה. קוראים את "ליל העשרים" שנכתב על חבורת ביתניה עילית (בעיקר אם אתה בשומר הצעיר). לומדים על קיבוצי ההכשרה של "החלוץ" בפולין (בעיקר אם אתה בנוער העובד והלומד). לומדים על "קבוצת החוגים" (בעיקר אם אתה במחנות העולים). אני לא מספיק בקיא, אבל אני חושב שרוב המכינות הקדם צבאיות, לפחות החילוניות והמעורבות, מקדישות לפחות שבוע לנושא החלוצים.

אני חושב שהספר הכי משמעותי שהיה לנו בתנועה בנושא, סוג של תנ"ך החלוציות, היה "כאן על פני אדמה" – אסופת תיאורים וזכרונות מחיי הקבוצות החלוציות של העליה השניה-והשלישית שערכו מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת.

אני חושב שהמיקוד הזה בחינוך לאור האתוס (והמיתוס) החלוצי בתנועות ובמכינות הוא מובן, כי הנראטיב החלוצי הזה משרת הגיון מסויים – בנייה של קבוצות קטנות של פעילים מונעי אידיאולוגיה, שחורגים ממסלול החיים המצופה מהם ובונים לעצמם אלטרנטיבה.

אלא שהאפיק הזה, גם אם הוא חשוב, הוא מוגבל. ואחת מהמגבלות שלו היא השאלה מה הוא אומר על כל מי שלא היו (ולא נמצאים עכשיו) באחת מקבוצות הפעילים-מונעי-האידיאולוגיה, גם כאשר הם מגשימים, לא מתוך הכרה אידיאולוגית, חלק ניכר מהערכים שבבסיס האתוס.

וכאן אני רוצה להרחיב את המבט אל תקופה אחרת וסיפור אחר, שאני חושב שצריך וראוי להרחיב את המבט לכיוונם. התקופה הזו היא שנות החמישים. במהלך כ-70 השנים שמראשית העליה הראשונה ועד הקמת המדינה הוקמו בארץ כ-60 מושבות (שחלקן כבר איבדו עד הקמת המדינה חלק ניכר מאופיין החקלאי), 145 קיבוצים ו-72 מושבים. עשור אחד לאחר הקמת המדינה היו בה כבר 220 קיבוצים ו-340 מושבים. כלומר – ההתיישבות החקלאית בישראל שהוקמה בשבעת העשורים שלפני הקמת המדינה יותר מהוכפלה בעשור הבודד שלאחריה. רוב היישובים החקלאים שהוקמו בעשור הזה הוקמו על ידי עולי העליה ההמונית, שלא בחרו בה מתוך מניע אידיאולוגי חלוצי. בשיר "נטל הקליטה", שכתב אלתרמן על הקמת מושבי חבל לכיש על ידי עולי צפון-אפריקה בשנת 1955, נאמר [ההדגשה שלי]:

ושוב רואה אתה פתאֹם, כבחטף,
מה רב חלקם (מחוץ לכל מכסה נקצבת!)
בכל מלאכות היסוד שלמדינה,
בכל פרטיו
של מעשה בארץ נושבה ולא נושבת

בכל מלאכות החפירה והישוּר והסלילה,
החרישה והזריעה. מקצה הארץ
עד קָצֶהָ
הם בנאי יומה והם שומרי לילה
והם כיום עיקר חֵילָה וחלוציה. 

 

העובדות האלה מעלות את השאלה כיצד מתייחסים לסיפור ההתיישבות העצום הזה. האם המתיישבים האלה, במושבים ובעיירות הפיתוח הפריפריאליות, היו חלוצים? זו שאלה שיצא לי לשאול בשניים-שלושה מפגשים עם מורים, והדיון בה מרתק. כמובן שמצד אחד אומרים: חלוץ הוא מי שבוחר בדרך הזו, ורוב העולים לא בחרו בה כבחירה אידיאולוגית ועל חלקם היא פשוט נכפתה מבלי ששאלו אותם. מצד שני, אומרים: במבחן המעשה והתוצאה, האנשים האלה עשו את כל מה שעשו החלוצים (עליה לארץ, התמודדות עם קשייה, אימוץ שפה חדשה, הקמת יישובים, הסתגלות לעבודת כפיים במקצועות החקלאות והתעשיה), בקנה מידה גדול בהרבה. בשנת 1966 אמר ראש הממשלה לוי אשכול בפתיחת ועידת תנועת המושבים (שרוב חבריה היו עולי שנות החמישים מארצות האסלאם):

דובר אצלנו הרבה שנים על חלוציות […]. וכאשר אתם באתם, אולי אני אגיד, אני כל הזמן נושא את זה בלבי, לכם בהתישבות החדשה ההמונית של הוד מעלתו העם היהודי הזה, בהמוניו, פה התלכדו חלוציות סובייקטיבית ואובייקטיבית, אין לי ספק שגם סובייקטיבית הרבה, אבל אובייקטיבית, כי בלעדיכם בלי מיליון ורבע אנשים, ובלי עשרות ומאות הכפרים הללו, שהוקמו על ידיכם, אינני יודע מה היה פרצופה של הארץ הזאת, מה היה חללה, במה היינו מממלאים את החלל […]
אני כל הזמן נושא בלבי את הברכה הזאת ואת המחשבה מה היה קורה במדינת ישראל, לאחר שואת ישראל, לאחר השואה האיומה הזאת, ללא אותם מאות האלפים שיחד איתנו אומרים כמליון ורבע אשר נשארו בארצות ישמעאל, חלק גדול מהם, ומהם אנחנו רוצים להבנות ומהם אנחנו נבנים.

השאלה היא כיצד מתייחסים מנקודת הזמן שלנו אל הסיפור הזה ואיך מספרים אותו. האם מדובר בסיפור של קורבנות כמו שמספרים יוצרי "סאלח פה זה ארץ ישראל"? מצד שני, ההיסטוריון אהרל'ה כהן שחקר את הקמת עיירות הפיתוח קרא לסרטו שמביא את עדויותיהם של מקימי שדרות בשם "החלוצים". גם ברית יוצאי מרוקו בחרה לתאר את הסיפור תחת הכותרת "חלוצי הדרום" [צפיה מומלצת ביותר]:

 

אלתרמן עסק רבות "בזמן אמת" ביחס היישוב הותיק כלפי זיכרון החלוצים (למשל במחזה "כנרת כנרת" שכתב ב-1960, לשנת היובל להקמת דגניה, ובדברים שאמר לפני ואחרי פרסומו) וכלפי מפעל קליטת העליה הגדולה של שנות ה-50. בשנת 1961 – עם מלאת 25 שנים להקמת "תל עמל" (ניר דוד), שנחשב לראשון ליישובי "חומה ומגדל" – פרסם ב"דבר" מאמר שכותרתו "ימי חומה ומגדל", ובו כתב את הדברים הבאים [ההדגשות במקור. הדגשות שלי בקו תחתון]:

בימינו אלה, שלאחר קום המדינה, כאילו הוחזרה ההתישבות, מבחינה זו, אל ימים של ראשית עליה שלישית וקודמותיה, שכן כיום חדלה ארץ-ישראל עצמה מלישב את ארץ-ישראל, והגיחות אל ערי הפיתוח ומושבי העולים, נעשות רק מתוך האֹניות הבאות. ברור שדברים אלה אינם נאמרים כאן רק באנחת צער אבסורדית שכן חזיון זה של עליית גלוּיות אינו נסיגה אלא התקדמות כבירה ושלב עליון ונכסף של כל מה שהתרחש עד היום בתולדותיה של תחית הארץ. ואף על פי כן – אותו יסוד של בנין הארץ ויישובה מתוך עצמה חסרונו משאיר את מגדלי העץ וחומות הקרשים של תקופת חומה ומגדל כמו מנותקים מהמשך ישר והם נשקפים אלינו ממעבר לחצי יובל שנים כשטר חוב וקטרוג.

מעל לראשה של החברה הישראלית הותיקה שבערים, מוצאים כיום אותם מגדלי עץ את המשכם בהמון העם העולה, הסטיכי, המתערבל ונאבק ומהמה, בעיירות הפיתוח ומושבי העולים. אותו המון עם החסר, כפי שאנו אוהבים לומר, כל מטען רעיוני והכשרה של חלוּציות שבהכרה. בתוך עליה חדשה זו אין אפילו דגניה אחת ולא עין-חרוד ולא תל-עמל, אך עשרות ומאות פרקי בדידות ומסירות ומלחמה של דגניה ועין-חרוד ותל-עמל פזורים בה כמהות, נאבקת, נפתלת, מסורה, מתגברת על שעות יאוּש ובדידות ועורכת קרבות-חיים שבהכרה ובהכרח גם יחד. כן, למעשה יש לומר כי החברה הישראלית העירונית, הפקחת, המלומדת המשכילה, היא, ולא העם העולה, היא כיום היסוד הסטיכי וההיולי, בהווי של ארץ-ישראל, היא הנהדפת ומוּנעת על ידי יצרי חיי שעה, היא ולא שפעתה של העליה החדשה אשר כל שעה משעות חייה יש לה משמעות של מלחמת קיום שאין נעלה ממנה וחשובה ממנה לקיומה של הארץ והאומה בזמן הזה.

כן, מגדלי העץ שמלפני חצי יובל שנים רואים את צנפת העם העולה המתערבל כיום בערי פיתוח ובמושבים, כאחות להן. הם יודעים כי עליה חדשה זו היא כיום עיקרה של ארץ-ישראל על אף סולם הערכים שנסתלף ונתעקם ופעמים אף הוצב ראש למטה. אותם מגדלי עץ זוכרים ומזכירים לחברה הישראלית כי שעה שהם הוקמו בשממה לא היה בסולם הערכים והמעשים שבארץ שלב או מדרגה אשר מהם אפשר היה להשקיף על חלוצי ההתישבות מגבוה. עמדות ומושגים אשר מהם אפשר היה לראות את הקיבוץ או הכפר העברי מלמעלה לא נראו אז אף בדמיון. ואם קיימים עכשיו מוּשגי תצפית כאלה, ואם הם אפילו מושגים שבאופנה, הרי זה הגורם לכך שאפילו חלוצי ההתישבות שמלפני יובל שנים וחצי-יובל שנים מרגישים עצמם כיום בודדים יותר מאשר בימי התנחלותם הראשונים.

אותה שעת שחרית שבה הגיחו מבית בית-אלפא החומה והמגדל שפתחו את עשור המאבקים הגדולים וחורצי הגורל של התקופה שפני קום המדינה, אותה שעת שחרית חוזרת ונשנית כיום, במדינה עצמה, במקומות ובשעות שאינם נרשמים עדיין על ספר, אך אותן שעות אלמוניות הן הממשיכות לקדש את המלחמה האמיתית לקיוּמה של האומה. מגדלי-הקלונסאות וחומות-הקרשים שפתחו את תקופת ההיאבקות אשר על סף המדינה מכירים עכשיו גם בתוכה את בני דמותם, על אף כל שוני וניגודים. הם יודעים כי יש להם חלק בהולך ובנברא עכשיו מתוך התוהו-כביכול וחלקם זה היא זכותם הגדולה מכל.

אלתרמן ביקר קשות את החברה העירונית הותיקה, המסתכלת מגבוה על התיישבות העולים במושבים ובעיירות הפיתוח ורואה בהם כמי שאינם חלוצים מכיוון שהם לא בחרו בדרך מתוך הכרה אלא נשלחו אליה באופן סטיכי. לתפישתו, עולים אלה, גם שלא מתוך הכרה, הם הממשיכים האמיתים של ההתיישבות החלוצית נוסח חומה ומגדל. הם המקיימים בדורם את מאמצי ההקמה של דגניה ועין חרוד בזמנן.

לטעמי, מי שמבקשים להרחיב את אופקם מעבר לקבוצות פעילים מונעי אידיאולוגיה, צריכים להרחיב את אופקם אל מעשה ההתיישבות ההמוני הזה. להכיר אותו, להוקיר אותו, וללמוד ממנו שיעור בנוגע לשאלות כיצד נעשה שינוי חברתי בקנה מידה גדול, המוני, שלא מתבסס על הכשרה אידיאולוגית של מעטים אלא על בניית מסגרות חיים ממשיות של רבים.

וכאן אסיים בהמלצת קריאה. כחלק ממלגה שקיבלתי מ"יד טבנקין" לסיוע בעבודת התזה שלי, קיבלתי את ספרו של עזריאל קמון: "חבלי בראשית: התיישבות מושבית של יוצאי ארצות האסלאם בשנות החמישים של המאה העשרים".

קראתי ונפעמתי – הספר הוא קובץ מרתק של ראיונות עם מייסדים ובני הדור השני של מושבי חבל תענך, צפון הנגב, פרוזדור ירושלים והגליל המערבי. אני מצאתי בו, במבנה וברוח, את "כאן על פני אדמה" של המושבים שהקימו העולים. למי שמתעניין בנושא, זו נקודת פתיחה מצויינת לגשת אליו. לטעמי "חבלי בראשית" – לצד הספר "החלוצים האלמונים" שתיאר את הקמת המושבים החדשים והתפתחותם – הוא חלק בלתי נפרד של הספריה והסיפור המתארים את התיישבות החלוצית בארץ ישראל.

מחשבה אחת על “חלוצים אלמונים – על חלוציות, חינוך לחלוציות והתיישבות שנות ה-50

  1. פינגבק: שנה טובה ה'תש"ף | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s