בתי המדרש החדשים

אחרי הרשומה הקודמת, שעסקה בשלושת הבתים היהודיים שלאחר חורבן המקדש, הרשומה הזו תעסוק בבית המדרש בימינו, ובעיקר בבית המדרש החדש.

גם כאן, למרות שזה תחום שאני עוסק בו, הידיעה שלי מן הסתם לא מושלמת, וייתכן שבתי מדרש מסויימים הצליחו להתגבר על האתגרים שעליהם אצביע כאן. במידה וכן, אשמח לשמוע על כך. הדברים בחלקם, הם דברים קשים. אין בהם מטרה לפגוע, ונאמנים פצעי אוהב…

שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא את הגוף שבו אני מועסק.

בשנים האחרונות, לפחות בתחומים מסויימים בחברה, בית המדרש הפך להיות "מותג" מבוקש, והרבה גופים שאינם אורתודוכסים מפעילים מסגרות לימוד שונות שנקראות "בית מדרש", או מבקשים להפעיל מסגרת כזו. אני חושב שהרבה מהרצון בכך, למשל במשרד החינוך, נובע מהמבוכה לאור החולשות של מערכת החינוך הפורמלית, הפרונטלית. בתחום הבלתי פורמלי, זהו חלק מהתפישה של הפעילות כהתחדשות יהודית, שמוליכה לאימוץ מושגים מהעולם המסורתי.

עם זאת, במציאות של היום המושג "בית מדרש" סובל מעמימות, שמקשה לטעמי לזהות מה נקודות החוזק שהוא מציע ויכולות להנחות את המסגרות החדשות, ומה המקומות שבהם הוא חוזר לחולשות קודמות, או שמופיעות בו מבוכות חדשות.

בתור התחלה, אני רוצה לסמן את שתי נקודות החוזק, לטעמי, של בית המדרש ה"מסורתי" (אין זה מחייב שהן מתקיימות באמת בכל בתי המדרש האלה. ייתכנו בהחלט גם בתי מדרש "מסורתיים" שלא מתנהלים בדפוס של בית מדרש):

א. הלמידה בבית המדרש, ברוב הזמן, היא למידה עצמית, שבה הלומד בוחר מה ללמוד, כלומר, מה יהיה התוכן שבו יעסוק הלימוד, והוא זה שאחראי ללמוד בעצמו, בעזרת ספרים. הלמידה הפרונטלית, כלומר שיעור שמועבר על ידי מורה, היא חלק מוגבל בסדר היום של הלומדים.

ב. הלימוד מתקיים ב"חברותא", כלומר בזוג של לומדים. כאשר הרכב הלומדים כולל שני אנשים בלבד, אין אפשרות "להעלם" במהלך הלימוד. או ששני הלומדים לומדים ביחד ושניהם משתתפים פעילים בלימוד, או שהם עוסקים בדברים אחרים ואין לימוד כלל. הלמידה בזוג מאלצת את שני הלומדים להתמודד עם פערי היכולת וההבנה ביניהם כאשר הם מנסים להבין ביחד את הטקסט. הדרישה להסביר את הדרך שבה אתה מבין את הדברים למישהו אחר היא לטעמי כנראה הכלי הטוב ביותר להבנה שלך את הדברים, וקושי להסביר אותם הוא כלי מצויין לזהות בעיות וכשלים בהבנה שלך את הדברים. זה בולט מאוד כשאתה מכין את עצמך ללמד אחרים משהו.

מהנסיון האישי, אחת מחוויות הלמידה המשמעותיות ביותר שהיו לי לאורך השנים היתה מפגש זוגי עם חבר (כאשר מסגרת הלמידה שבה היינו אמורים ללמוד התבטלה לתקופה), שבו התמודדנו ביחד עם כמה פרקים מספר שבחרנו בעצמנו.

ומכאן, אני רוצה לסמן נקודות חולשה ומבוכות של בתי המדרש החדשים, שצומחים במרחב שמכונה "היהדות המתחדשת"[1]. אני מוכן להניח ולהודות שגם אני, כמי שעוסק בתחום, לא נקי מלחטוא בהן, ומוכן גם להניח שיש מקומות אחרים שמצליחים, יותר ממה שאני מכיר, להימנע או להתגבר עליהם:

1) הרבה פעמים, "בית המדרש" הוא למעשה מקום שבו מתקיימים שיעורים בהובלת מורה, שבונה מהלך שיעור מובנה שבו מתקדמים מטקסט לטקסט לפי קו המחשבה של המורה. לימוד שכזה אינו מהלך פעיל של דרישה, אלא דרשה מגובשת שהמורה כבר דרש, ועכשיו הוא מציג אותה בפני הלומדים. כך שבפועל, מדובר בעוד מרחב של הוראה פרונטלית. דרשות שכאלה, דרך אגב, התקיימו ומתקיימות גם במסגרת הדתית, אלא שמקומן הוא בעיקר בבית הכנסת – כמקום שבו מתכנס הציבור הרחב, ולא רק קהל הלומדים, שמתרכז בבית המדרש.

2) ייתכן שהמקום הבולט של לימוד מהסוג הזה בבתי המדרש המתחדשים נובע מכך שרובם לא מתקיימים כמוסד שמקיים קהילת לומדים שהלימוד הוא הדבר העיקרי (או הבלעדי) על סדר יומה, אלא כמקום שבו מתקיימים מפגשים קצרים (לרוב של שעה וחצי – שעתיים) של לומדים, שנפגשים בתדירות של אחת לשבוע או יותר. הלומדים מגיעים אליהם ככאל מסגרת למידה שהיא חיצונית לשגרת היום-יום שלהם. מפגשים כאלה מקשים מאוד על המשך והפנות של הלומדים להביא את עצמם ללמידה פעילה ובלתי־תכלתית, ומקשים על המנחים לאפשר את החופש ללמידה חופשית, שאינה מובנית במסלול מתוכנן מראש. במרחב הדתי, עד כמה שאני מכיר (ואני לא מכיר מקרוב), אני חושב שמי שקובעים לעצמם "עיתים לתורה" ולומדים בפרקי זמן תחומים כאלה, לרוב לומדים בחברותא זוגית, ללא הנחיה של מורה.

3) הלמידה בחברותא פופלרית מאוד בבתי המדרש החדשים (והולכת ותופשת פופולריות גם במערכת החינוך הפורמלית, מתוך הקשיים שיוצרת ההוראה הפרונטלית והיעדר הבחירה של התלמידים), בדמות למידה בקבוצות קטנות. זו מתודה חשובה מאוד לטיפוח היכרות אישית וקשרים בין הלומדים, וגם מתן ביטוי ללומדים שיתקשו להתבטא במעגל הכולל של הלומדים. אלא שהרבה פעמים ה"למידה בחברותא" תחומה לפרק זמן מוגבל בתוך המפגש התחום מראש בזמן לא-ארוך, ומה שמתבצע בה הוא יותר למידה עצמית ברמה של פענוח טקסט והבנת הנקרא – ובמקרה הטוב גם שאלות חשיבה ודיון. אבל, וזו בעיה חמורה אולי יותר – החברותא בבתי המדרש החדשים היא כמעט תמיד קבוצה קטנה – ולא זוג. כמו שכתבתי קודם, בזוג אין אפשרות "להיעלם" מהלימוד. או שלומדים ביחד או שלא לומדים. לעומת זאת, בקבוצה קטנה הרבה יותר קל לתפוש עמדה פסיבית או לא לקחת חלק בכלל.

הבעיה הזו חמורה במיוחד כאשר מנסים ליישם את הלמידה בקבוצות אצל תלמידים בבתי הספר[2], שהמערכת הרגילה אותם ללמידה תכליתית של תוכן שהם לא בוחרים ואין להם עניין בו. הרגל זה דוחף אותם לעשות "חלוקת עבודה" שבה מי שמבין ויודע מארגן מהר את התשובות כדי להשלים את המשימה, והשאר לא משתתפים בלימוד כדי שלא להפוך לנטל על השלמת המשימה. מהצד של מובילי בתי המדרש – הם נדרשים לבנות אמון בסיסי ברצון של המשתתפים ללמוד וביכולת שלהם ללמוד באופן עצמאי, בסיטואציה שבה יש להם סיבות טובות לחשוד שהנסיון במערכת החינוך דיכא בהם את הרצון והיכולת האלה. וכמובן, העברת מרכז הכובד ללמידה בחברותא דורשת מהמנחה לוותר על מקומו "במרכז הבמה".

4) כפי שכתבתי ברשומה הקודמת, במרכז הלמידה הקלאסית בבית המדרש נמצא טקסט קאנוני-קדוש, שהלומדים מניחים כהנחת מוצא שהוא טקסט בעל ערך אימננטי ומקור סמכות – ומכאן שהתשובות לשאלות שמעסיקות אותן טמונות בתוכו, ולכן יש צורך לחלץ אותן באמצעות דרישת הטקסט ויצירת מדרשים.[3]

כאן ניצבים בתי המדרש החדשים בפני מבוכה שלהבנתי היא מבוכה מבנית שאני לא רואה כיצד ניתן להתגבר עליה באופן מלא. אם צריך לסמן את הקו שמפריד בין העולם הדתי לעולם ה"חילוני", אני מציע לסמן אותו בתשובה לשאלה "האם יש בעולמנו אל שמתערב בחיי האנשים?" – מכיוון שאני חושב שהתשובה לה נותנת את ההבחנה החשובה בין שני העולמות. אם יש בעולם אל שמתערב בחיי האנשים, אפשר לקבל את ההנחה שטקסט מסויים הוא טקסט "קדוש", שמגיע ממקור סמכות חיצוני ומוחלט ולכן יש לטקסט סמכות, ולכן אנחנו נדרשים לחפש בתוכו את התשובות לשאלות שמעסיקות אותנו. לעומת זאת, אם אין אל שכזה – ובהיבט הזה אין משמעות אם מישהו מאמין ב"כוח עליון" או "בורא עולם" כזה או אחר שלא מתערב בחיי האדם – הרי שאין טקסט "קדוש", וכל טקסט שנבחר הוא טקסט "היסטורי" – כלומר טקסט שנוצר על ידי בני אדם מסויימים, בנסיבות מסויימות. אם אין טקסט קדוש, הרי שהוא לא מקור סמכות, ואין לנו סיבה להניח שהתשובות שאנו מחפשים נמצאות דווקא בטקסט ספציפי. אם הטקסט לא משכנע אותי – הרי שאין סיבה שאדרוש אותו כדי למצוא תשובה ואמצא בו משמעות חדשה, ועדיף פשוט לחפש טקסט אחר.

לא פחות חשוב מכך – אם הטקסט "קדוש", הרי שמקורו חיצוני והוא לא כפוף ללוגיקה שלנו, שנאמר "אין מוקדם ומאוחר בתורה". "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה", ו"שבעים פנים לתורה". בבית המדרש, הוצאת הדברים מהקשרם אינה חריגה מהכללים, אלא היסוד ללימוד, שעניינו חילוץ משמעות חדשה החורגת מפירוש הפשט. לעומת זאת, אם הטקסט הוא "היסטורי", הרי שהוצאתו מהקשרו היא פשוט סילופו[4], ומנוגדת לכל ערך של למידה. פירוש החורג מפירוש הפשט פשוט מייתר את הטקסט. בהיעדר טקסט קדוש, אין בסיס להפעלת הכלי המדרשי.

אני חושב שכבני-אדם חילונים (במובן שהצעתי), אבד לנו במידה רבה הכלי של פרשנות מדרשית של המקורות. האדם בן התרבות המודרנית לא יכול לחזור אל אורח החיים של הציידים-לקטים, והאדם החילוני לא יכול להציע פרשנות על סמך  הוצאת הטקסט מהקשר מבלי שיעשה שקר בנפשו, מבלי שיהיה מודע לזיוף שבדבר, מבלי שיהפוך את העניין למשחק.

אני חושב שזו גם הסיבה שבתי המדרש החדשים מתקשים לשים טקסט אחד ארוך כמוקד וכציר התוכן של הלימוד, ונוטים ללימוד פרגמנטי יותר, של חלקי טקסטים ממקורות שונים. לטקסט אין סמכות משל עצמו, והבחירה בטקסט האחד תמיד צפויה לעורר תוך כדי הלימוד את השאלה "למה בעצם בחרנו ללמוד את זה ואנחנו נצמדים אל הטקסט הזה, ולא עוברים לטקסט אחר? למה לראות בטקסט הזה כטקסט מחייב?".

5) ואם יש לנו בעיה יסודית כל כך, אז מה בכל זאת קורה בבתי המדרש? להבנתי ולהיכרותי, במקרים רבים הלמידה בבתי המדרש החדשים מתכנסת לאחד משני דפוסים, תכליתי ובלתי־תכליתי:

את הדפוס הראשון, הבלתי־תכליתי, אני מכנה "למידה כתרפיה קבוצתית" – בדפוס כזה הטקסט נמצא במקום שולי מאוד. הוא לא מוסיף למשתתפים ידע או רעיונות משמעותיים חדשים, שלא הכירו קודם. במקום זה, הוא משמש לסימון הנושא, וכטריגר לשיחה בין המשתתפים שנשענת על עולמם ומחשבותיהם האישיים, שאיתם הגיעו אל השיחה. השיחה עצמה היא בעצם מין "שיחת סלון" שבה כל אחד אומר (או מלהג) את מחשבותיו והגיגיו ללא דרישה לחדד אותם או לעמת אותם עם דבריהם של המשתתפים האחרים. מפגש כזה יכול לעשות דברים בעלי ערך להיכרות אישית מעמיקה בין המשתתפים ולהיות במה לטיפול קבוצתי (ולא סתם יש השקה מסויימת בין עולם בתי המדרש לעולם הנחיית הקבוצות), אבל לא מתקיימת בו למידה משמעותית (באופן שאני תופש למידה).

את הדפוס השני, התכליתי, אני מכנה "למידה מחקרית" – בדפוס כזה, ביסוד הלימוד מוצבת סוגיה שמעסיקה את הלומדים בעולמם הממשי, או שלתשובה עליה יש השלכות על תפישתם את עולמם הממשי. מתוך הסוגיה הם אוספים, קוראים ומבינים – באופן עצמאי יותר או מונחה יותר – טקסטים ומקורות שונים שמוסיפים להם ידע וזויות התבוננות על הסוגיה, ולאורך התהליך מתגבשת אצלם תשובה מושכלת יותר לסוגיה שהנחתה את הלימוד. גיבוש תשובה שכזו היא המטרה התכליתית של הלימוד – גם אם יש לו תוצאות נלוות של העמקת הקשר בין הלומדים. למידה שכזו היא משמעותית מאוד, אולי הסוג היותר איכותי של למידה, אבל היא לא מדרשית. להבנתי, היא דומה יותר למה שהתרחש בבית הועד, ולא בבית המדרש.

6) אלא שהדפוס השני מביא אותנו לנקודה שלתפישתי היא בעיה מבנית נוספת של בתי המדרש החדשים, שנוהגים לכנות את עצמם "פלורליסטים". אלא שבאופן שאני עוד לא ממש נתקלתי בחריגה ממנו, בתי המדרש האלה אינם פלורליסטים. הפלורליזם מצביע על ריבוי דעות, ומברך עליו מתוך תפישה שהאמת מתבררת מתוך המפגש הדינמי בין דעות שונות. אלא שברובם ככולם של בתי־המדרש האלה, ככל שאני מכיר אותם, אין באמת ריבוי דעות. קהל הלומדים בהם הוא, בהכללה שאני לא בטוח שהיא גסה, הומוגני: חילוני-הומניסטי-ליברלי.[5] אם רוצים, הוא גם נוטה לתפישה, רכה מאוד, של צדק חברתי – בעיקר בדמות אמפתיה ודאגה לחלש (או, בעצם "למוחלש").

הזהות הזו היא מה שהופכת את בית המדרש החדש, לטעמי, במקרים רבים, לגוף עקר. האחידות הרעיונית (והסוציולוגית והסוציו-אקונומית במקרים רבים) של משתתפיו לא מאתגרת אותם לחידוד וגיבוש עמדה מתוך מפגש עם עמדות סותרות.[6] בפועל, המפגש הוא מפגש מחמם ונעים עם משתתפים שחושבים אותו הדבר, שבו עולה שוב ושוב אותה תפישה חילונית-הומניסטית-ליברלית שאיתה הם באו, בשבילה הם הצטרפו לבית המדרש, ואיתה הם גם ייצאו ממנו. אבל בית המדרש הלא-פלורליסטי הוא לא נטול דמות. למעשה, מדובר בבית מדרש ליברלי. התודעה הליברלית העמוקה של בית המדרש מונעת ממנו גם את האפשרות להיות לפחות לבית-ועד, כלומר למקום שבו עיסוק בסוגיות מעשיות מביא למסקנות מעשיות מחייבות, שמהן נגזרת הצבת דרישות בנוגע לאורח החיים של המשתתפים. התובנות מהמפגש בבית המדרש הליברלי לא יכולות להיות מתורגמות ל"הלכה", כלומר לנורמה מחייבת בדמות אורחות חיים מעשיים, מכיוון שהתפישה הליברלית מתנגדת לרעיון ההלכה הזה, וחותרת לחירות מהתחייבויות. הלומדים בהם לא מגיעים מתוך קהילה־ממשית־חיה שמעצבת באופן משותף את אורחות חייה, אלא מתוך חברה מופרטת, שמתנהלת כמעט אך ורק בגבולות התא המשפחתי. בגבולות אלה קשה מאוד לעשות מעשה חברתי שחורג מהאישי. מכיוון שכך, התובנות מהלימוד בבית המדרש הליברלי תמיד יהיו רעיונות יפים, אבל לעולם לא יענו באופן מעשי על השאלה "מה אני צריך לשנות בחיי בעקבות מה שלמדתי, ואיך אני יכול להגשים את הרעיונות היפים שדיברנו עליהם".

כמו שעולה מהדברים, לתפישתי חלק משמעותי מהחולשות והמבוכות של בתי המדרש החדשים נובעים מבעיות מבניות בתודעתם של האנשים שמובילים אותם ומשתתפים בהם ובחברה שבה הם חיים, ולכן הם קשים מאוד עד בלתי-אפשריים לפיתרון. אבל פטור בכך אי אפשר.

מה בכל זאת כדאי לעשות? אלה ההצעות שלי:

א. לחדד ולהבין מה המטרות שלשמן מתכנס "בית המדרש" שאנחנו רוצים להפעיל. אחת הבעיות ביצירת מסגרת כזו היא ה"גמגום", כלומר הנטייה להגיד "אנחנו רוצים שבית המדרש יהיה גם… וגם… וגם…". להבנתי, במקרים רבים מדובר בשגיאה שמקורה במבוכה אל מול הדפוסים השונים שמתכנסים תחת הכותרת "בית מדרש" מצד אחד, ובעיקר בתליית תקוות מופרזות בבתי המדרש, מהצד השני.

אני חושב שנכון להבהיר מה המטרות שלנו בבית המדרש, ואיזו למידה אנחנו רוצים שתתקיים בו: האם אנחנו רוצים שהוא יהיה מקום לתרפיה קבוצתית או ללמידה מחקרית? מה חשוב יותר: חווית הלמידה עצמית החופשית או תוכן מסויים שאנחנו רוצים שיילמד בבית המדרש? אכן, לפרקטיקה של המפגש תמיד יהיו גם תוצאות לוואי, אבל אני חושב שנכון לחדד מהו בית המדרש, ומה המטרות העיקריות בפעולתו.

בנוסף, חשוב מאוד להתאים את המטרות לקהל המשתתפים שיגיע לבית המדרש, או "לסנן" את הקהל הפוטנציאלי בהתאמה למטרות.

ב. על המטרות האלה צריך להתעקש, ולבנות את בית המדרש באופן שיכול לממש אותן. אם רוצים למידה חופשית, צריך לתת משך זמן ואמון בלומדים, ולוותר על היומרות להכיר תוכן ספציפי. אם רוצים למידה שעיקרה פירוש טקסט – צריך לבחור טקסט מתאים ו"להתחייב אליו" כמוקד הלימוד וכנקודת המוצא שלו. אם רוצים למידה שעיקרה סוגיה – צריך לבחור סוגיה רלוונטית שמעסיקה את הלומדים, ולדרוש מהם לחפש לה מענה באמצעות איתור וניתוח מקורות רלוונטיים. אם רוצים פלורליזם – צריך להתעקש על נוכחותם האנושית או הטקסטואלית של בעלי העמדות השונים.

ג. כדאי להתעקש על שימור ההישגים של בית המדרש הקלאסי: למידה עצמית, חופשית, שנשענת על אמונה ברצונם וביכולתם של הלומדים, שמתקיימת רוב הזמן בהרכב של זוגות. בתוך המסגרת הכללית שמתווה בית המדרש, ללומדים יש למעשה מחוייבות אחת בלבד – לעסוק בלמידה ולא בדברים אחרים. אחריות המנחה היא לסייע ללומדים בגיבוש השאלות, לייעץ להם באיתור מקורות, להקנות להם את הכלים ללמידת המקורות, ולשים לב שהמשתתפים עומדים במחוייבות שלהם – ללמוד.[7]

"פה מתבטא המוסר של היהדות לא רק בחלקו הראשון והעיקרי של המאמר: 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד', כי אם גם בחלקו השני: 'ואידך פירושא זיל גמור', לך השלם, למד, השתלם! […] אתה מרגיש, כי עיקר העיקרים הוא בעיניו סוף סוף הפעולה העצמית החפשית של האדם, שהיא המחדשת את החיים, שהיא עצם החיים ולפיכך עצם תורת החיים. רק מתוך השגה עמוקה כזאת יכול אדם לבוא לידי הכרת הצורך למסור לאדם, המבקש דרך בחיים, מעין נקודה הנדסית של כל בניין חייו ועולמו. […] לא הסתפק בזה הילל ונתן את הנקודה בבחינת עשיה: 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד'. פה […] כעין שאיפה לצמצם את הנקודה על מנת לתת לאדם יותר חירות. 'ואידך זיל גמור!' את הצורות תעשה בעצמך…"

א.ד. גורדון – לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות

[1] או "יהדות ישראלית" או "יהדות פלורליסטית", או "יהדות חילונית". הכינויים מתחלפים מדי פעם…

[2] עם כי אני מתרשם שרעיון הלמידה בקבוצות קטנות מתקבל בקלות בקרב מורים בבתי הספר. אני חושב שניתן להסביר את העניין בתסכול שלהם (ובתסכול של התלמידים, שהם סופגים את תוצאותיו) מחווית ההוראה הפרונטלית, וביכולת לקשר את הלמידה בחברותא, בקלות לכאורה, לרעיונות הוראה חדשים שצוברים פופלריות, כמו "למידה שיתופית".

[3] כאן חשוב להגיד שיש מקום להסתכל על התהליך גם מכיוון הפוך – לדרשן יש רעיון שהוא רוצה להעביר. הכלי שלו היא לחלץ אותו בפרשנות יצירתית מתוך פער, או פער לכאורה, שהוא מזהה בטקסט הקדוש, על מנת להקנות לו לגיטימציה באמצעות עיגונו בטקסט הקדוש.

[4] דרך אגב, גם חז"ל לא תמיד קיבלו את החריגה מפירוש הפשט, וראו דברי ר' יוסי בן דורמסקית בתגובה למדרש שעשה רבי יהודה: " למה אתה מעוות עלינו את הכתובים [?!]". ילקוט שמעוני על התורה, תשצ"ב.

[5] אולי זה קשור לכך שהקהלים שלא נמצאים בו, למשל דתיים-אורתודוכסים שאינם בקצה הליברלי (מבחינה דתית), אנשי ימין פוליטי וכדומה, לא מגדירים את עצמם כפלורליסטים ולא רואים ערך בדיאלוג ובמפגש דינמי עם בעלי עמדות אחרות – ולכן אין להם עניין במפגש שכזה. זה כשל כמעט מובנה בתפישה הפלורליסטית: כיצד מקיימים דיאלוג עם מי שלא מעוניין בדיאלוג איתך< ייתכן שהפיתרון הוא טקסטואלי – מפגש עם הגות כתובה של הקבוצות האלה, אלא שאני לא ממש נתקלתי בנוכחותה בבתי המדרש המדוברים.

[6] מעניין לראות שפרקטיקה כזו, של גיבוש עמדה מתוך התמודדות עם עמדות סותרות, עמדה בבסיס העדפת בית הלל על בית שמאי (בבלי, עירובין, י"ג, ע"ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן[?] מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן."

[7] כאן אני מבקש להוסיף הסתייגות קלה: בית המדרש, במקורו, היה מוסד אליטיסטי מאוד, שהלימוד בו היה נחלתם של חלק זעיר מהחברה. רק מעטים שבמעטים הקדישו את מירב זמנם ללימוד, וייתכן גם שצורת הלימוד שהתפתחה בו התאימה ומתאימה למעטים בלבד. בימינו יש מהלכים נרחבים של "פופולריזציה" של בית המדרש, הן בדמות "חברת הלומדים" החרדית, הן בדמות הציפיה מצעירי הציונות הדתית להקדיש פרק של מספר שנים ללימוד ישיבתי, והן בדמות הניסיון לפתוח את בתי המדרש החדשים לקהל הרחב. אני חושב שחלק מהקשיים שנוצרים בבתי המדרש בימינו, הן הדתיים והן החדשים, נובע מהשאיפה (או התביעה) שיכלול בתוכו אוכלוסייה רחבה בהרבה מאשר חבורת הלומדים המצומצמת שבוחרת מרצונה ומתוך צורך פנימי להקדיש את מירב זמנה ללימוד בבית מדרש. ייתכן שבניה נכונה של מערכת החינוך יכולה להרחיב את מעגל הלומדים שמעוניין ומתאים ללימוד כזה, אלא שאני חושב שהדבר עדיין בגדר "צריך עיון", ובודאי שדורש שינויים משמעותיים במערכת החינוך (ואולי בחברה כולה…).

3 מחשבות על “בתי המדרש החדשים

  1. אני חושב שאתה מזלזל יותר מדי ברִבוי הדעות בקרב צרכני בית המדרש החדש. מנסיוני (הדל) קל להגיע לנקודות מחלוקת רציניות סביב הסוגיה הנלמדת, אם היא נוגעת לחיי המשתתפים.
    רשימה מעניֶנת ומעוררת מחשבה בעיני. תודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s