המשך הארוך: שורש הבעיה ומתווה הפתרון

לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של  הקואליציה הנוכחית כ:

"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."  

ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך 

להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני

מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשניים, ואחרי החלק הראשון שעסק בהמשגה, החלק השני יעסוק בסימון בעיית היסוד ומתווה הפיתרון.

---

החצי הקודם של הרשומה הזאת הסתיים באמירה:

"אם אפשר להתחבר למבטים האופטיים על המחאה והשלכותיה הצפויות, אפשר לקוות ש"המחנה הליברלי" אכן התעורר, והבין סוף סוף שמציאות החיים שהוא רוצה לעצמו (דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית) אינה מתת־שמים מובנת מאליה, אלא מצב היסטורי שאנשים נאבקו קשות על מנת להשיג אותו, מול כוחות שלא מעוניינים בקיומו. ושככל שכוחות כאלה חוזרים ומופיעים בזירה ככוח פוליטי ממשי, אין מנוס אלא להאבק בהם (ולנצח) על מנת להמשיך ולקיים אותו. אם רוצים להיות ממש אופטימיים, אפשר אפילו לקוות שהמחנה הזה ירחיב את המבט שלו הלאה וישאל את עצמו איך הוא מצא את עצמו נאלץ להאבק שוב על מה שנתפש כמובן מאליו, ואיך מונעים מהסיטואציה הזו לחזור."

 

החצי השני ימשיך מהשאלה הזו: "איך מצאנו את עצמנו נאלצים להאבק שוב על מה שנתפש כמובן מאליו, ואיך מונעים מהסיטואציה הזו לחזור להבא?"

התשובה, בבסיס, היא עוד מהדבר הזה (דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית), אבל הפעם יותר, והפעם לכולם. וכאן אנחנו מגיעים אל זיהוי הבעיה ומתווה הפיתרון: הבעיה היא שהמחנה הליברלי ויתר על החזון שלו של חברה ליברלית, ואימץ חזון של מגזר ליברלי, וזה קרה לפני הרבה מאוד זמן. אם תרצו, ההסתדרות הציונית, והמיינסטרים הציוני ההרצליאני, היו כל־כולם צד מסויים במחלוקת מהסוג הראשון, שעניינה העתיד הרצוי ליהודים. הם היו הצד שדגל בדמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית לעם היהודי (ולמיעוט הלא יהודי), בארץ ישראל. עקב תהפוכות ההיסטוריה והדינמיקות הדמוגרפיות והפוליטיות, הם לא היו הצד היחיד של המחלוקת גם בתוך המציאות של החברה (היהודית) שנבנתה בארץ ישראל. די מהר הופיעו כאן גם תומכי הצדדים האחרים במחלוקת היסודית הזו.

מסיבות שונות, יש שיגידו אילוצי מציאות, יש שיגידו הפיכת ההסתדרות הציונית והארגונים הרלוונטיים מצד במחלוקת לזירה שבתוכה מתנהלת המחלוקת – התוצאה היתה הפרדה למגזרים, שאחד מיסודותיהם הוא זרמי החינוך. היה זרם חינוך לציונים־סוציאליסטיים, זרם חינוך ל"ציונים כלליים", זרם חינוך לדתיים וזרם חינוך לחרדים. זמן קצר אחרי קום המדינה, סגרו את זרם החינוך של הציונים־הסוציאליסטיים, והחינוך הציוני הכללי הפך ל"ממלכתי". שני זרמי החינוך האחרים המשיכו לפעול (ולצידם גם זרם חינוך ערבי).

והבעיה היסודית שעד כה לא התמודדנו איתה היא שמערכות החינוך בישראל, מלבד החינוך הממלכתי, הן פוליטיות מאוד. החינוך הממלכתי התרכז ב"הכשרה מקצועית" ובתוכן ערכי דל ושטחי. כיום, בגלל התפישה השגויה ש"ממלכתי" = א-פוליטי"  (א־פוליטיות  הן ברמה המפלגתית והן ברמת המחלוקת השניה. אלא שא־פוליטיות כזו לא יכולה ולא נכון שתתקיים ברמת המחלוקת הראשונה). החינוך הממלכתי ברובו פשוט לא מחנך באמת ולא מכשיר את תלמידיו להיות אזרחים בחברה דמוקרטית‏־פרלמנטרית־מודרנית. תראו איזו חרדה קיימת בו מכל נגיעה מצד המורים חס וחלילה בנקודה "פוליטית". זה כמובן לצד חינוך לבורות, שטחיוּת ועצלוּת, שהוא בפני עצמו חינוך נוגד דמוקרטיה ומודרנה. באותו הזמן, זרמי החינוך החרדי והדתי מבוצרים פוליטית וארגונית מפני כל התערבות חיצונית מצד הממשלה וגורמים אחרים, בעוד שהם עצמם מאוד מאוד מאוד פוליטיים.

התוצאה הזו ניכרת בצורה מובהקת בנתונים. באחת הרשומות החשובות ביותר לטעמי של הבלוג "נתונים", פרופ' דרור פייטלזון מראה שהגורם המשפיע יותר על ההצבעה בבחירות הוא לא המוצא העדתי אלא מידת הדתיות (דרך אגב, המשמעות היא, בין היתר, ש"המזרחים" נמצאים יותר בימין לא דווקא כי הם מזרחים אלא כי כציבור הם דתיים יותר, על הציר שבין חילוני לדתי). זו חלוקת המצביעים של המפלגות לפי החלוקה על הציר חילוני-חרדי:

ואלו מפות ההצבעה לפי מידת הדתיות והעדה:

פייטלסון מסביר את התוצאות האלה כך [ההדגשות שלי]:

"כאן רואים בקלות שיש דימיון בין העמודות: החרדים מכל העדות מצביעים בעיקר למפלגות חרדיות, הדתיים מכל העדות מצביעים בעיקר לימין, המסורתיים מכל העדות גם לימין אבל במידה מסוימת גם למרכז, והחילונים מכל העדות בעיקר לשמאל ולמרכז.

מצד שני אפשר לראות שיש גם השפעה מסוימת לעדה […].  האפקט הזה של העדה הוא בתוך רמת דתיות מסוימת, כלומר זו תוספת להשפעה של רמת הדתיות.  אבל זה אפקט משני יחסית לרמת הדתיות."

המניע לרשומה הזו היה טור של ד"ר אריאל איילון ב"הארץ", שבו הגיע למסקנה ש:

"המשתנה שקובע באמת את ההצבעה הוא הנטייה הדתית. בקרב חילונים – השמאל-מרכז היה מנצח בגדול וזה לא משנה באיזה עדה היתה נערכת ההצבעה. השמאל-מרכז מובס בקרב מסורתיים, ופשוט לא קיים בקרב דתיים וחרדים."

על פניו, מידת הדתיות של האדם לא אמורה לקבוע את עמדתו הפוליטית – בהנחה שאנחנו במחלוקת מהרמה השניה, ולמעשה גם לא במחלוקת מהרמה הראשונה. אלא אם – וזו המציאות בפועל בישראל – ככלל מערכת החינוך הדתית והחרדית (והמערכת החברתית המגזרית בכלל) היא מערכת חינוך פוליטית מאוד. היא מגוייסת על מנת שבוגריה ישארו, בטוב או ברע, חלק מהמגזר, וכחלק מהמגזר גם יחזיקו בעמדה פוליטית מסויימת ויתמכו במפלגה המגזרית המתאימה.

התוצאות הן ברורות מאוד: בוגרי מערכת החינוך הממלכתי (בעיקר חילונים, והחלק המסורתי פחות של המסורתיים) מציגים תוצר של מערכת חינוך לא פוליטית, ולכן ההצבעה שלהם מתחלקת בצורה מאוזנת יחסית בין שמאל, מרכז וימין. לעומת זאת, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית דתית (דתיים-לאומיים והחלק המסורתי יותר של המסורתיים) מציגים תוצר של מערכת חינוך פוליטי מובהקת, ולכן ההצבעה שלהם נוטה באופן גורף לימין. וכמובן שגם בוגרי מערכת החינוך החרדית מציגים תוצר של חינוך פוליטי מובהק, בדמות הצבעה גורפת למפלגות החרדיות.

ומכיוון שזהו שורש הבעיה, כאן טמון גם שורש הפיתרון. עמדה ליברלית ראויה לשמה לא יכולה להשלים עם קיומם של מגזרים אנטי־ליברליים. היא אמורה להאבק בהם. ולכן תפישה "רב־תרבותית" שמבקשת לכבד את השונות התרבותית של קבוצות אנטי־ליברליות היא אנטי־ליברלית בעצמה. היא חושבת שהאזרחים חברי הקבוצות האלה אינם ראויים לחירות שהליברלים עצמם זכו בה (כלומר, אבותיהם נאבקו עליה), ומפקירה אותם לשליטתה של האליטה האנטי-ליברלית המגזרית שלהם – שעניינה הוא בדיוק בדיכוי החירות הזו, על מנת לשמר את שליטתה.

ולכן, במשך הארוך, ככל החברה הישראלית מעוניינת להיות דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית, היא צריכה לבטל את כל זרמי החינוך הנבדלים, ולהחליף אותם בחינוך ממלכתי לכולם, שמחנך לדמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית. וכאן חשוב להבהיר משהו: חברה של דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית אינה דווקה חברה של אזרחים חילונים. זה גם לא מחייב שהמדינה לא תסבסד תקציבית שום עניין דתי: אפשר בהחלט לסבסד כמה דברים כאלה בתנאי שהם לא מחנכים נגד המבנה החברתי. אבל זה אומר שהדת היא עניינו האישי של האזרח, ואינה נכפית על אחרים. מידת המסורתיות של המרחב הציבורי נקבעת לפי מידת המסורתיות בבחירה המשוקללת של האזרחים הפרטיים, ולא נכפית על ידי ממסד דתי.

ומה המשמעות המעשית של זה בנוגע לבתי ספר ממלכתיים לכולם? אפשר לשמר בהם את ההבחנה לזרמים, אבל באופן מדולל בהרבה. כל בתי הספר, ללא יוצא מן הכלל, מלמדים "לימודי ליבה" מורחבים: היסטוריה, אזרחות (דמוקרטית־פרלמנטרית־מודרנית), תרבות, מדעים, שפה זרה רלוונטית וכדומה, לצד תכני הרחבה בהתאם לבחירת ההורים. בתי ספר בזרם החילוני לא מכילים תכנים דתיים (הם בהחלט מחנכים להיכרות עמוקה עם המורשת התרבותית הלאומית, כולל זו הדתית), ולא נדרשים להתאים את עצמם לקיום אורח חיים דתי של התלמידים (למשל, להקצות מרחב וזמן לתפילה, או שמירה על כשרות המזון). בתי ספר בזרמים הדתיים מלמדים את כל לימודי הליבה, לצד תכני הרחבה לבחירת ההורים – ככל שהתכנים האלה לא סותרים את לימודי הליבה – וכן מתאימים את עצמם לקיום אורח חיים דתי של התלמידים – ככל שהם מעוניינים בכך, ללא חיוב פרטני (למשל, מקצים מרחב וזמן לתפילה, שומרים על כשרות המזון).

זהו, בקווים כלליים, במימד של החינוך. גם במימדים האחרים, ככל שהחברה הישראלית מעוניינת להיות דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית, היא צריכה לפרק את מנגנוני הדיכוי המגזריים, בכל התחומים האחרים, ולהחליף אותם במדיניות רווחה, שמהווה את הבסיס המעשי לחירויות האזרח, לשיוויון הזדמנויות ולאחווה סולידרית בין האנשים. מי שמתנגד לזה לא נמצא במחלוקת מהרמה השניה. הוא נמצא במחלוקת מהרמה הראשונה, וההתמודדות מולו צריכה להתנהל בכלים המתאמים למחלוקת מהרמה הראשונה.

האם זה עוד אפשרי פוליטית, או שעברנו את נקודת האל־חזור? לא ברור. האם שינוי כזה עדיין אפשרי בדרכי שלום? גם זה לא ברור. זה תלוי גם במידת ההתארגנות והנחישות של "המחנה הליברלי". אני יכול להציע בעיקר עיקרון התקדמות: דתיים כן – הנהגה מגזרית דתית לא. חרדים כן – הנהגה מגזרית חרדית לא. כלומר – שיתוף פעולה עם דתיים וחרדים לא בדמות ברית עם האליטות המגזריות שלהם, אלא להפך: בדמות שיתוף פעולה עם הגורמים האנטי־מגזריים בתוכם, שפועלים ל"אמנסיפציה" של אנשי המגזרים האלה, כנגד האליטות המגזריות השולטות עליהם באמצעות מנגנוני דיכוי.