המשך הארוך: בעיית היסוד חוזרת לסדר היום

לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של  הקואליציה הנוכחית כ:

"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."  

ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך 

להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני

מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשתיים וזה החלק הראשון, שיפתח את ההמשגה. 

---

אבל קודם כל קצת המשגה, כי כל הפותח בהמשגה ברורה, מביא גאולה לעולם

שתי רמות מחלוקת 

אני חושב שנכון להבחין בין שתי רמות של מחלוקת. את הרמה השניה אכנה מחלוקת על שאלת "איך עושים?". מחלוקת מהרמה השניה נשענת על הסכמת יסודיות לגבי הרמה הראשונה. למשל: על גבי ההסכמה היסודית שאנחנו מעוניינים לחיות ב(שם קוד) דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית, אפשר לקיים מחלוקת על מדיניות ביטחון (למשל, באילו שטחים כדאי לנו להחזיק לצרכי ביטחון ועל אילו אפשר ועדיף לוותר) או כלכלה (איפה אנחנו רוצים להיות בציר שבין קפיטליזם לסוציאל־דמוקרטיה). מכיוון שהמחלוקת היא על השאלה "איך עושים (דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית מוצלחת יותר)?", אפשר לדון בצורה הגיונית ופתוחה בשאלה הזו, לבחון את המדיניות במבחן התוצאה, ולשנות אותה בהתאם. אם ניקח דימוי מעולם התחבורה, מוסכם על כולם לאן רוצים להגיע, אבל אפשר להתווכח מאיזו דרך עדיף לנסוע, ומי הנהג המוכשר יותר להביא אותנו ליעד. ככל שמתגלות שגיאות בדרך או שמופיע נהג מוכשר יותר, אפשר לשפר את המצב יחסית בקלות.

הרמה הראשונה של המחלוקת היא על שאלת "מה עושים?" זו מחלוקת שלא יכולה למעשה להיפתר באופן של הידברות או של מבחן תוצאה, מכיוון שהיא מחלוקת אידיאולוגית-ערכית-זהותית, שמבטאת שאיפה למטרות שונות. אחד רוצה דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית, השני רוצה "דמוקרטיה־לא־ליברלית" בראשות שליט מרכזי – הסברתי כאן לאחרונה למה אני מתנגד לשימוש בכינוי "פופוליזם" לתיאור המצב הזה – נוסח כמה מדינות שראינו בשנים האחרונות, השלישי רוצה מדינת תורה (עד שיבוא המשיח), השלישי רוצה לחזור לממלכה נוסח דוד המלך ומקדש שלמה (כדי שיבוא המשיח כבר מחר) והרביעי רוצה "מדינת שומר לילה" ליברטריאנית או אנרכיה קפיטליסטית. החזונות האלה הם סותרים, ולכן הם אינם יכולים להתכנס למטרה משותפת. במקרה הטוב, אפשר להתכנס לקווים אדומים מוסכמים (שהופכים בעצמם להסכמה יסודית), למשל בנוגע לשלילת השימוש באלימות או בכפיה במרחב הפרטי. בהיעדר הסכמה על קווים אדומים שכאלה, אם נחזור לדימוי מעולם התחבורה, מדובר על ויכוח לאן אנחנו רוצים לנסוע, ולכן שאלת הנתיב העדיף או זהות הנהג המוכשר יותר אינה רלוונטית.

אחת הבעיות במציאות היא הטשטוש (המכוון לרוב) בין שתי רמות המחלוקת, כאשר מחלוקת מהרמה השניה מצויירת כמחלוקת מהרמה הראשונה (במטרה לעשות דה־לגיטימציה לאחד הצדדים) או כאשר מחלוקת מהרמה הראשונה מבקשת לתאר את עצמה כמחלוקת מהרמה השניה, במטרה למנוע שימוש בכוח במקום שבו אין מנוס מהשימוש בו.

עת תמורה

התקופה האחרונה – הקמת הממשלה הנוכחית, מהלכי החקיקה שהיא מקדמת והמחאה שהתעוררה מולם, נראים כמו רגע של תמורה תודעתית, לפחות בזרם מרכז ושמאל (וגם בחלק מהימין "הרך", או "הקלאסי"[1]). במשך תקופה ארוכה, המחלוקות שהעסיקו את סדר היום הישראלי היו מחלוקות מהרמה השניה, כלומר מה נכון "טקטית": לסגת או לא לסגת מהשטחים, ומאילו שטחים? יותר מדינת רווחה? פחות מדינת רווחה?. והנה עכשיו נראה, שבעצם המחלוקת שצפה על פני השטח היא מחלוקת מהרמה הראשונה: האם אנחנו מעוניינים בדמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית, או במדינה אחרת (שלטון ימין ללא איזונים ובלמים, ויתור על עקרון השיוויון, נאמנות מגזרית-שבטית, הדתה של המרחב הציבורי, וכו'). בניסוח חלופי: הדמוקרטיה־הפרלמנטרית־המודרנית מבוססת על העקרון המשולש של חירות (האזרח), שיוויון (בפני החוק) ואחווה (סולידריות וערבות הדדית). החלופה מתבססת על שלילת העקרונות האלה: הגבלת החירות, שלילת השיוויון, ועויינות בין-שבטית.

 

סמוטריץ' ושות' מספרים לנו שהם מקדמים את ההפיכה בשביל הדמוקרטיה, כדי "להחזיר את השלטון לעם".
זה שקר.
זה מה שסמוטריץ' אומר בעצמו:
"במובן הזה אני תלמיד של אהרן ברק, הויכוח בינינו הוא מה הם ערכי היסוד. פסקת ההתגברות היא הוראת שעה, אין מצב שהכנסת תוכל להתגבר על הסנהדרין". pic.twitter.com/jgVHvn92Ig

— Aviad Houminer-Rosenblum (@aviadho) March 22, 2023

https://platform.twitter.com/widgets.js

אל מול המחלוקת הזו, מפת המחנות הפוליטיים מצטיירת מחדש: המפלגות החרדיות והדתיות הופכות מגורם פרגמטי שהיה מוכן להשתתפות גם בממשלות מרכז ושמאל לגורם מרכזי במחנה השולל את עקרונות ה"חירות, שיוויון, אחווה", ולעומתם הימין הליברלי הרך, או ה"קלאסי", נפרד מהימין של שלטון הנאמנות ומתחבר למחנה הדמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית.

משמעות התמורה

יש בתמורה הזו דבר מבהיל מאוד, ומעודד מאוד. מוקי צור סיפר פעם שיוסף חיים ברנר ברנר אמר "אני מעדיף להיות חולה אמיתי מאשר בריא מדומה". אחרי תקופה ארוכה של טשטוש מכוון בין רמות המחלוקת, התמורה הזו מבהירה את תמונת המציאות, ומסדרת את המחנות הפוליטיים בהתאם למחלוקת האמיתית.

ברשומה הקודמת שהזכרתי, כתבתי שמול הממשלה מתייצבים

"שמאל שפורק עד היסוד וחסר ברובו את התשתיות החברתיות והתפישתיות, וזעיר־בורגנות ליברלית שלא יודעת להציע חלופה ממשית כי התפישה של מאבק פוליטי ממשי על תנאי הקיום שלה לא מסתדרת עם התודעה המופרטת שלה כצרכן־מתחרה בשוק תחרותי."

בימים האחרונים נתקלתי גם בפוסט מעולה שלא הצלחתי לאתר עכשיו כי שכחתי מי כתב[2] של לב ליטמן שמצביע על כך שמתנגדי הממשלה יוצאים למחאה ולשיבוש כי המחאה היא הכלי היחיד שנשאר להם, אחרי שכל מסגרות ההתארגנות האחרות שהיו יכולות לעמוד בבסיס של פעולה ממשית אחרת פורקו והתפרקו עד היסוד, או שהוא נטש את המעורבות בהן.

"הציבור הימני (בעיקר הדתי) מסתכל על המציאות הפוליטית דרך חווית החיים שלו ומתקשה להכיר במציאות העגומה: לציבור החילוני אין שום כלי אחר מלבד מחאה זועמת ושמיטה חסרת שליטה של האחריות שלו על החברה (שמתבטאת לתחושתו במילואים, בהגדלת הפריון, בשירות הציבורי, ובחיים בישראל).

המחאה הנוכחית היא לא פחות ממדהימה, אבל היא משקפת בעומק שלה חוסר אונים פוליטי מוחלט של הציבור החילוני בישראל. של מחנה השמאל-מרכז, הציבור הליברלי, המחנה הדמוקרטי – אפילו הגדרה ברורה ומוסכמת לא קיימת.

בעוד לימין יש מערכת חינוך אוטונומית (חמ"ד) שמסוגלת ביום בחירות להוציא את הציבור שלה להצביע ומנחילה לכל אורך השנה ערכים ורעיונות פוליטיים בלי להתבייש, במערכת החינוך החילונית מורה שמדבר על דמוקרטיה מאויים בפיטורים, ולפאנל בחירות חייבים להזמין את בן גביר. בני עקיבא היא תנועה גדולה ואידיאולוגית (יחסית) ואילו הצופים (תנועת הנוער הגדולה בציור הזה) הם א-פוליטיים בעקשנות והתנועות הכחולות מאבדות מכוחן מאז שנות ה90. בשלטון המקומי הימין מחזיק ברוב מועצות הערים, בועדי העובדים של העיריות, במינוי מנהלי המתנ"סים, הדירקטורים של החברות העירוניות. הליכוד הוא הכוח הדומיננטי היום בהסתדרות העובדים והוא שולט בהסתדרות הציונית העולמית ובקק"ל. בבחירות הבאות למוסדות הציוניים (2025) נראה שהכוח העולה הולך להיות דווקא של החרדים שהולכים לשים שם את כל משקלם. בציבור החילוני לא מכירים בכלל את הגופים האלו ואת הכוח האדיר שהם מחזיקים."

[3]

אם אפשר להתחבר למבטים האופטימיים על המחאה והשלכותיה הצפויות, אפשר לקוות ש"המחנה הליברלי" אכן התעורר, והבין סוף סוף שמציאות החיים שהוא רוצה לעצמו (דמוקרטיה־פרלמנטרית־מודרנית) אינה מתת־שמים מובנת מאליה, אלא מצב היסטורי שאנשים נאבקו קשות על מנת להשיג אותו, מול כוחות שלא מעוניינים בקיומו, ושככל שהם מופיעים בזירה ככוח פוליטי ממשי, אין מנוס אלא להאבק בהם (ולנצח) על מנת להמשיך ולקיים אותו. אם רוצים להיות ממש אופטימיים, אפשר אפילו לקוות שהמחנה הזה ירחיב את המבט שלו הלאה וישאל את עצמו איך הוא מצא את עצמו נאלץ להאבק שוב על מה שנתפש כמובן מאליו, ואיך מונעים מהסיטואציה הזו לחזור.

 

אל החלק השני של הרשומה.

---

[1] למי שרוצה דוגמה למה אני מתכוון, אני ממליץ מאוד להאזין לפרק שבו התארח לאחרונה ד"ר עמיר פוקס, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, בפודקאסט המומלץ "גיקונומי". פוקס הציג שם את התנגדותו הנחרצת למהלך החקיקה של הרפורמה המשפטית/ההפיכה המשטרית שמובילה הקואליציה. יהודה יפרח, הפרשן המשפטי של "מקור ראשון" האשים כמה ימים מאוחר יותר את הנשיא הרצוג בכך שבמקום לבחור במתווה הפרופסורים הדיקנים למשפטים, "בחר להקשיב למכון הישראלי לדמוקרטיה, לשבור 60 מעלות שמאלה, ולהציע מתווה רגרסיבי שאף ממשלת ימין שפויה לא יכולה לקבל" [ההדגשות שלי]. ד"ר פוקס עצמו, הגדיר את עצמו כימין ליברלי ז'בוטינסקאי, ותמונת הפרופיל שלו בדף הפייסבוק שלו הייתה עד לאחרונה תמונתו של ז'בוטינסקי… 

[2] אם הוא/היא בין הקוראים, או מישהו אחר מזהה למה התכוונתי, זה הזמן להזכיר לי. תודה לעופר הראל שהזכיר.

[3] קריאת כיוון לחלופה אפשר למצוא במאמר הזה של רן רביב, שקורא לחזור לממש דמוקרטיה לא רק כמסגרת הגנה משפטית על האזרח.