הדברים האלה נכתבו לפני כשלוש שנים, ומאז שכחתי מהם עד כדי כך שכמעט כתבתי אותם מחדש. אפשר לראות בהם המשך של הרשומה הזו והזו, משנת 2016.
בשנים האחרונות הולכת ומתעצמת תופעה ישנה-חדשה של "שלילת הגלות", והפעם מכיוון הפוך. בעבר התבטאה "שלילת הגלות" בביקורת נוקבת על אורח החיים ואופי הקיום של היהודים בגולה. בתקופה האחרונה, מתבטאת "שלילת הגלות" בשלילת ההתייחסות אל החיים היהודים בארצות העולם כאל "גלות". להמשיך לקרוא
פרק אחרון בסדרה, ובו מעט אזכור לדברים שבהם לא התמקדתי.
לאורך הסדרה הזו, בחרתי להתמקד בהיבטים הבטחוניים הישירים: הצורך שהציבור יעסוק בנושא; הבנת האיום עלינו, מקורותיו ודרכיו; דרכי התגובה האפשרויות והרצויות לאיום כזה; כיצד הן משפיעות על קו הגבול הרצוי לנו, וכיצד קו הגבול משפיע על דרכי התגובה; התנאים ליצירת מצב של שלום, והצורך לחתור לשלום.
אבל אצל אלון נכללים בספר שכותרת המשנה שלו "ישראל וערב בין מלחמה לשלום" לא רק ההיבטים הישירים, אלא גם היבטים נוספים להמשיך לקרוא
השלב השני (או השלישי, תלוי איך סופרים) של המלחמה – שלב הפעילות הקרקעית בתוך רצועת עזה – התחיל בימים האחרונים וצפוי להתרחב בקרוב. שלב הטרדות־ההתשה מצפון ימשיך כנראה עד לפתיחת חזית נוספת או עד להפסקת האש, ואפילו מתימן תקפו אותנו (וטרם הגבנו). עד שהדברים יתבהרו (או יחשיכו), הנה עוד כמה מחשבות שעלו לי בימים האחרונים לגבי המלחמה.
בתוך התחלה, הצעה לפסקול: קפצה לי לזכרון שורה אחת מתוך השיר "הזמן הזה" של רונה קינן [1]. ואז הסתכלתי במילים וכולו הרגיש לי מתאים.
הזמן הזה הוא זמן של כפור
זמן מאובק, זמן לאחור
העת הזאת היא עת רעה
עת אל-אמת, עת בלי מראה
הזמן הזה הוא תאונה
עכשיו תבוא המנגינה להמשיך לקרוא
פוגרום קישינב ב-1903 הביא בעקבותיו ארבע תגובות של ביאליק. שתיים מהן מוכרות מאוד. אחת לא מוכרת בכלל, והאחרונה מוכרת מעט, ולא משוייכת מספיק לאירוע. סקירה לא כרונולוגית ולא ממצה של ארבע התגובות, שמטרתה כמובן להפנות את תשומת הלב לתגובה הרביעית.
סאגת הפיצוץ בבית החולים וביקור ביידן מאחורינו. בקרוב יתחיל השלב הבא. משהו קצר על הפוליטיקה האזורית של המלחמה, ומשהו נוסף בשביל הרוח. בעוד איזה יום יומיים, אם הזמן יתאים, חשבתי לפרסם בהקשר קצת עקיף רשימה על התגובות השונות של ביאליק לפוגרום קישינב.
א. ביקור ביידן הסתיים. כמו שכתבתי ברשומה הקודמת, הוא היה חלק (ובעצם השיא) במהלך התיאום וההיערכות של הגורם הבכיר בקואליציה הבינלאומית שעומדת מאחורי (או לצד) ישראל במלחמה הזו. ההסכמה המעשית הגלויה שיצאה מהפגישה הזו היא להמשיך לקרוא
(כבר לא כל כך) לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר.
כמה מחשבות אישיות על חוויות החיים בפריפריה.
בתחילת הקיץ הדרכתי את המורות (ובכללן כמה מורים) של בית הספר היסודי של השכונה שבה אני גר, בסיור בתל-אביב. פתחתי את ההיכרות בשאלה: "איזו תחושה עולה בכן כשאתן מגיעות לתל-אביב?" התשובה הנפוצה, וגם שלי, היתה גרסאות שונות לתחושה של זרות.
גדלתי והתבגרתי במושב בעמק-יזרעאל, בשנות ה-80 וה-90. מבחינה תודעתית, לא היינו בפריפריה. המושב היה בעיני עצמו מרכז העולם להמשיך לקרוא
לא היה לי קשר אל מאיר שלו ז"ל, ולא נפגשנו (מלבד זה שנכחתי בלוויה של עזריה אלון, שבה הוא נשא הספד), אבל גדלתי בתוך מצע הסיפורים שלו, דור וקצת מאוחר יותר ממנו. אז את ספרי המושב שלו מאוד אהבתי, ואת אלה שמתרחשים במקומות אחרים קצת פחות. דמויות הסיפורים שלו על המושב בעמק היו פחות או יותר הסבים והסבתות שלי ובעיקר הוריהם המייסדים. לגיס של סבא רבא בנהלל היה באמת סליק גדול מוסווה בבור השתן של הפרות. כשאני קורא את הספרים, המשק שאני מדמיין נראה כמו המשק של סבא. אחי הצעיר שאל פעם את סבא אם הוא הכיר את הדמויות ששלו מספר עליהן, והוא ענה לו "בטח".
לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של הקואליציה הנוכחית כ:
"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."
ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך
להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני
מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשניים, ואחרי החלק הראשון שעסק בהמשגה, החלק השני יעסוק בסימון בעיית היסוד ומתווה הפיתרון. להמשיך לקרוא
לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של הקואליציה הנוכחית כ:
"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."
ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך
להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני
מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשתיים וזה החלק הראשון, שיפתח את ההמשגה.
לפני כמה שבועות כתבתי רשומה על על כך שלמעשה נתניהו לא הצליח להקים ממשלה, אלא כתלות בלהטוטנות שנועדה לעקוף את אי הכשירות של דרעי לכהן כשר. בינתיים נראה שש"ס מכילה את המשבר עד שיימצא טריק אחר לעקוף את המכשול, ועד שטריק כזה יימצא אנחנו חיים באנומליה שבה אין שר בריאות ושר פנים, כי גם נתניהו לא כשיר משפטית לכהן כשר (מכיוון שתלוי נגדו אישום פלילי), אלא רק כראש ממשלה.
בסיום הרשומה, כתבתי שיש מקום לניתוח עמוק יותר וארוך טווח יותר של הגורמים הפועלים. ברשומה הזו אנסה להציע ניתוח כזה. הוא מתבסס על התשובה לשאלה: מהו הפרוייקט הפוליטי הגדול, ארוך הטווח, של השותפים העיקריים בקואליציה. לא דווקא לפי סדר מסויים.
ממשלת ישראל ה-37. צילום: אבי אוחיון, לע"מ, CC BY-SA 3.0
עמדת תצפית 