על סדר היום: לקראת נקודת מפנה?

בימים האחרונים נראה שממשלת ישראל – כלומר, בעיקר העומד בראשה – מתקרבת לנקודת הכרעה, שיכולה להפוך גם לנקודת מפנה. ברשומה שנכתבה לפני כשבועיים הצעתי להסתכל על הדברים בפרספקטיבה הגדולה ולפי שתי שאלות, אחת מהן היא "האם הם מקדמים את הבשלת הברית האזורית של ישראל עם מדינות המפרץ (ומצרים וירדן) או מקשים עליה". ברשומה האחרונה, לפני כמה ימים, שאלתי בעקבות ציוץ של ליברמן, האם נתניהו בדרך לתפנית אסטרטגית, שבמהלכה יחליף את שיתוף הפעולה עם ציר האחים המוסלמים המיוצג על ידי קטאר (והחמאס) בשיתוף פעולה עם ציר ערב הסעודית-מצרים (וארה"ב). היום אני מצרף כאן שני מקורות נוספים מהימים האחרונים, שעוסקים בסוגיה ומחדדים אותה. 

המקור הראשון הוא כתבה ב-ynet על פעילותו של מזכיר המדינה של ארה"ב.

בימים האחרונים, לאחר כשלון ניסיון התיווך של קטאר בעסקת החזרת חטופים, מצרים נכנסה חזק לתמונה בנסיון לתווך בעצמה עסקה שכזו. ארה"ב מגבה אותה, במטרה לכרוך את העסקה הזו כשלב ראשון בעצירת המלחמה ובגיבוש הברית האזורית, בין היתר בדמות התקדמות (לפחות הצהרתית) בכיוון פתרון שתי המדינות. כדאי לשים לב שמזכיר המדינה בלינקן רואה בהשגת ההסכם הזה את הניצחון מול איראן והחמאס [ההדגשות שלי]:

"אני חושב שהתשובה היעילה ביותר הן לאיראן והן לחמאס תהיה שישראל תנרמל את יחסיה עם כל מדינה באזור, וגם הקמתה של מדינה פלסטינית. כמובן, גם חמאס וגם איראן מתנגדים לפתרון שתי המדינות. לפיכך, כמעט מעצם ההגדרה, השגת הפתרון הזה תהיה תוכחה מוחלטת לכל דבר שהם מייצגים – והרסו עבורו – כבר שנים. […]

אנחנו רואים שתי דרכים הלאה לאזור בכללותו, ולישראלים ולפלסטינים בפרט. יש דרך הלאה שבה האזור כולו משולב באמת, שבה לישראל יש יחסים נורמליים עם שכנותיה, שבה לפלסטינים יש מימוש לשאיפות הלגיטימיות שלהם למדינה משלהם ושבה נסיים באופן סופי את מעגל האלימות, ההרס ואי-הביטחון – ושבה גם האיום המרכזי לכל מדינה כמעט באזור – איראן – תהיה מבודדת.

זו דרך שאנחנו יכולים לראות אותה בצורה ברורה מאוד. הדרך השנייה היא של מעגל בלתי נגמר של אי-ביטחון, של אלימות והרס שגרמו לסבל רב כל כך – ושצריכים להסתיים. אבל זה דורש מכל מי שמעורב לקבל החלטות קשות ואמיתיות בנוגע לעתיד. אני חושב שהעבודה שלנו היא להבהיר את הבחירות הללו, את ההחלטות הללו, ולהבטיח שאנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לספק את התמיכה הנדרשת לכל מי שמוכן לקבל החלטות קשות על העתיד".

התקדמות בכיוון הזה תדרוש שתי הכרעות משמעותיות מצד המעורבים בדבר, שמשמעותן הסכמה לנקודת מפנה: מצד החמאס – לקבל את ההצעה המצרית, ובעצם גם את המעורבות המצרית בפתרון לסיום המלחמה ואת הפטרונות המצרית לעתיד הקרוב והבינוני, על חשבון הקשר הנוכחי עם איראן וקטר. מצד נתניהו – לותר על הפעולה ברפיח, ולהכנס למהלך מדיני שמשמעותו שבירת הקפאון האלים והתקדמות לשיתוף פעולה שמשמעותו הוא גם התקדמות, לפחות עקרונית, בכיוון של פתרון שתי המדינות.

המקור השני הוא הפרשנות האחרונה של פנחס ענברי, אחד הפרשנים המעניינים לטעמי, מכיוון שהוא מזהה ומתמקד במחלוקות הפנימיות בתוך היישויות הפוליטיות, כלומר הוא עושה ניתוח פוליטי ולא א-פוליטי של המערכת הפוליטית.

לפי ענברי [ההדגשות שלי]:

"השינוי כעת לגבי העבר, שקטר הוצאה מן המשוואה לטובת מצרים, ויש קשר עם סינוואר אישית, או דרך האיש שמייצג אותו, חליל חיא, ולא עוד הנהגת חמאס בקטר, שסינוואר לא סומך עליהם.

מצרים מעוניינת שאזור רפיח יהיה בשליטת סינוואר, כי הוא "האיש שלה", וזה יאפשר לה לחזור לתפקיד ההיסטורי של מתווכת בלעדית בנושא הפלסטיני."

הניתוח של ענברי מזהה את המחלוקת הפנימית בתוך החמאס, ומתחבר למה שאנחנו יודעים מהזוית המצרית על הנסיון שלהם בעבר למשוך את החמאס בראשות סינוואר תחת חסותם בכיוון של הסדרת היחסים עם הרש"פ וישראל, נסיון שכשל בגלל התערבות הגורמים בתוך החמאס המקורבים לציר האחים המוסלמים. לפי ענברי, הבנות בין מצרים לסינוואר שישלוט ברפיח יאפשרו למעשה למצרים שליטה בפועל על עתיד הרצועה שלאחר המלחמה, ובכך לייצב את הסיטואציה לקראת התקדמות עתידית. גם כאן, המשמעות היא הימנעות של ישראל מכיבוש רפיח – צעד שמצרים מתנגדת לו בחריפות מאז פרוץ המלחמה. לעומת זאת, אפשר לראות כיצד הימין-המתנחלי, בממשלה ומחוצה לה, מתייצב בכל כוחו וקולו למאבק נגד הסכם כזה ובדרישה לכבוש את רפיח. עוצמת ההתנגדות שלהם מלמדת על החשש שלהם מכך שההסכם הוא אופציה ריאלית.

כמובן שאם תושג הסכמה בכיוון הזה במרובע/מחומש של מצרים-ארה"ב-ערב הסעודית-ישראל-סינוואר, חלקים משמעותיים מתוכה ישארו כהבנות לא גלויות, ובמיוחד בישראל יהיה לממשלה הנוכחית אתגר גדול להסביר את מהלכיה לציבור, ובמיוחד לתומכיה. ייתכן גם שהיא תתפרק ותורכב מחדש, כפי שצופה ליברמן.

בכל מקרה, נראה שהתמונה תתבהר בימים הקרובים: קודם כל, האם סינוואר אכן יסכים לעסקה שבישלו המצרים, ובמידה וכן – האם ממשלת ישראל תאשר אותה ותבצע את המפנה, או שתפיל אותה ותצעד בכיוון של מבצע צבאי (שלהערכתי לא יהיה אפקטיבי) ברפיח. אם סינוואר ידחה גם את ההצעה המצרית, יהיה מעניין לראות כיצד הדבר ישפיע על העמדה של ארה"ב ומצרים בנוגע להמשך המלחמה.