מאיר שלו: אחרי מות

לא היה לי קשר אל מאיר שלו ז"ל, ולא נפגשנו (מלבד זה שנכחתי בלוויה של עזריה אלון, שבה הוא נשא הספד), אבל גדלתי בתוך מצע הסיפורים שלו, דור וקצת מאוחר יותר ממנו. אז את ספרי המושב שלו מאוד אהבתי, ואת אלה שמתרחשים במקומות אחרים קצת פחות. דמויות הסיפורים שלו על המושב בעמק היו פחות או יותר הסבים והסבתות שלי ובעיקר הוריהם המייסדים. לגיס של סבא רבא בנהלל היה באמת סליק גדול מוסווה בבור השתן של הפרות. כשאני קורא את הספריםף המשק שאני מדמיין נראה כמו המשק של סבא. אחי הצעיר שאל פעם את סבא אם הוא הכיר את הדמויות ששלו מספר עליהן, והוא ענה לו "בטח".

ברומן רוסי מופיע הקטע הבא, על פינס, המורה המיתולוגי של הכפר:

"כתב ידו היה כה נאה, והקפדתו על כתיבה תמה כה רבה, עד שכל ילדי הכפר כתבו בכתב ידו שלו […] גם היום כותבים כל בני הכפר באותן אותיות, וכבר היו מקרים מכאיבים של מכתבי אהבה אנונימיים ששולחיהם לא זוהו נכונה וחשבונות כספיים שלא כובדו בשל כך. בימים ההם בא אלינו ביאליק לביקור, ופינס הגיש לו מחברת שירים שכתבו לכבודו ילדי הכפר. המשורר נדהם מאחדות הכתב והעיר בבדיחות-הדעת שפינס עצמו כתב בוודאי את המחברת כולה. מרב העלבון לא אמר פינס דבר אבל באותו שבוע לקח את תלמידיו ללמוד את שירי טשרניחובסקי למרגלות הגלבוע."

והנה, זמן קצר לאחר שסבא שלי נפטר, הגיע למשפחה מכתב שכתב בנו של מנחם זהרוני, שהיה במציאות המורה המיתולוגי של הכפר. וכך כתב בנו של המורה:

"ביום השני לאחר קבורתו של אבא ישבנו בבית אמא וכדרכי ירדתי לאסוף את הדואר מהתיבה. בין המעטפות משכה את עיני מעטפה אחת שדימיתי לראות שהמען כתוב כאילו בידי אבי. התבוננתי היטב במעטפה ולא היה לי ספק שהכתב הוא כתב ידו של אבי שהיה אופייני מאוד ומוכר לי היטב כמו לשאר תלמידיו. אינני מאמין במיסטיקה מה שהקשה עלי עוד יותר להבין מה שאני רואה ותוך דקות עליתי הביתה והצגתי את המעטפה לאמי ואחיותיי. בתמיהה ובסקרנות פתחנו את המעטפה ואחרי רגע נתיישבה התמיהה והתחלפה בתדהמה – היה זה מכתבו של עמוס וכתב ידו היה זהה לחלוטין לכתב ידו של אבא.

בספרו של מאיר שלו "רומן רוסי" הוא מספר על החשד של המפקח במורה פינס בגלל שעבודות תלמידיו היו כתובות בכתב זהה או דומה לזה של מורם – שלו שבדה את הסיפור מדמיונו לא ידע שמה שנראה דמיוני היה לעיתים מציאות אמיתית."

ולאנקדוטה הזו אני מבקש להוסיף את אחד הקטעים שהקדיש שלו ב"רומן רוסי" לדמות בן המושב שבמקום לעסוק בחקלאות הפך למתעד והיסטוריון של ראשית ההתיישבות:

"כשהייתי ילד הרבה לבוא אל סבא, לחקור אותו על ימיו הראשונים בארץ.

"אז תגיד לי, מירקין, אתה פגשת את פרומקין בכינרת"?

"כן."

"בבית המשאבות שליד הירדן"?

"גם שם."

"ושמעת אותו אומר שצריך לשבות עד שברמן יעזוב?"

"למה אתה מבלבל את המוח, משולם? ברמן לא נתן להם סוס ועגלה לבקר חבר חולה בטבריה, ואחרי שהחבר מת הם התקוממו. הוא עשה להם את המוות. כמו הפקידים בכפר אוריה ובשאר החוות."

"בֶרְקִין כתב ב'הפועל הצעיר' שבכפר אוריה היו ארבעה פקידים, וגילה אי־סדרים כספיים."

"נו?"

"הנה אני אזכיר לך מה בדיוק הוא כתב," משולם עצם עיניו והתחיל לצטט: "בכפר אוריה יש ארבעה פקידים בבת־אחת, ומה מעשיהם? האחד הוא פקיד ראשי הגר בפתח תקווה ובא לבקר רכוב על פרד, ומלבדו ישנם עוד שלושה פקידים, אחד בא־כוח הפלחה ואחד משגיח על הנטיעות."

משולם פקח את עיניו. "אז מה אתה אומר על זה?"

"תסלח לי, משולם, יש לי הרבה עבודה." סבא פנה ללכת, מנער את כתפיו בתנועות עזות. משולם רץ אחריו לחצר.

"אבל אתה לא מבין, מירקין. הוא אומר ארבעה פקידים, ואחר־כך מפרט – אחד בפתח־תקווה, אחד בפלחה ואחד בנטיעות. כן? אז איפה הרביעי? מה עם הרביעי? ובִּילִיצְקין אומר שהיו שלושה, אני מחפש מישהו שיאשר לי את הגִרסה הנכונה."

""זה מה שמטריד אותך? כמה פקידים היו בכפר אוריה? למה שלא תלך לשאול את זייצר?"

"זייצר, אתה יודע את זה טוב מאוד, לא מדבר איתי."

כשהיה בין עשר הלך משולם יום תמים בעקבותיו של זייצר והטריד אותו בשאלות, עד שספר בסופו של דבר בעיטה קשה באחוריו. הוא רץ בבכי לאביו, וזה אמר לו שאם לא יחדל ממעשיו – יספוג בעיטה גם ממנו."