יסודות לתפישת ביטחון – פרק ג' – מדוע נלחמים בנו?

בפרק הקודם בסדרה שעניינה יסודות לתפישת ביטחון, על פי "מסך של חול" של יגאל אלון, עסקנו בדרכים בהן מתנהלת המלחמה נגד ישראל. בפרק הזה נסקור את הסיבות והמניעים למלחמה נגד ישראל. 

יסודות לתפישת ביטחון – פרק ב' – נלחמים בנו

בפרק הקודם למדנו שבמצבנו בישראל צריך שהציבור, כלומר האזרחים, יעסקו בסוגיות הביטחון, וזאת כדי שנוכל לעסוק בהן באופן הראוי לאזרחים בדמוקרטיה: מתוך גישה רציונלית ושקולה. [עמ' 11-10]

במדינה שהיא כולה חזית ובעם שהוא כולו צבא כישראל […] יש לראות את הגברת התענינותם, העמקת ידיעתם והמרצת עירנותם של אזרחי הארץ כצורך לאומי חיוני. […] נגזר על העם היושב בציון לחיות וליצור בהוויית התגוננות משך זמן לא קצר בעתיד, ומוטב כי הוויה זו תהיה יותר רציונלית ומפוכחת ופחות אמוציונאלית ופאטאליסטית.

בפרק הזה נסקור את דרכי המלחמה המנוהלת נגד ישראל. סקירת הדרכים מתחילה מעצם ההבנה הבסיסית שנגד ישראל מנוהלת, לכל היאוחר מאז ה-כ"ט בנובמבר 1947, מלחמה מתמדת. מלחמת קיום. 

יסודות לתפישת ביטחון – פרק א' – בואו נדבר על ביטחון

המלחמה משלימה חודש. צה"ל פועל בהדרגה בהתאם למתווה שהערכתי, כאשר הוא מכתר את העיר עזה ומתקדם, לאט, בזהירות ובהרבה כוח אל מעוזי החמאס בתוכה. בינתיים המלחמה בחזית הצפונית נשארת בעוצמה נמוכה יחסית, כאשר נסראללה מרתק כוחות של צה"ל, ושני הצדדים עדיין לא יוזמים מלחמה מלאה. עד שהדברים ישתנו, יש לנו זמן להתפנות לעיסוק במושגי יסוד ומצבי יסוד של תפישת ביטחון לישראל. גם כשהדברים ישתנו, המושגים והמצבים האלה יהיו רלוונטיים להבנת המציאות שלנו, ויהיה טוב לעסוק בהם. אני לא בטוח כמה רשומות אקדיש לעניין (כרגע אני חושב על עוד שתיים לפחות, אולי יהיו יותר או הרבה יותר). בכל מקרה, נלווה את אחד מחיבורי היסוד החשובים בתחום: "מסך של חול" שכתב יגאל אלון.

הספר פורסם לראשונה ב-1959, כאשר המהדורה שנמצאת אצלי היא ההדפסה השלישית משנת 1968, ובה פרק נרחב שנוסף בעקבות מלחמת ששת הימים. נתחיל מההקדמה, ומהשאלה למה צריך שאזרחים יעסקו בתפישת הביטחון. 

"תְּלוּ שָׁמֶשׁ!": התגובה הפחות מוכרת של ביאליק לפוגרום קישינב

פוגרום קישינב ב-1903 הביא בעקבותיו ארבע תגובות של ביאליק. שתיים מהן מוכרות מאוד. אחת לא מוכרת בכלל, והאחרונה מוכרת מעט, ולא משוייכת מספיק לאירוע. סקירה לא כרונולוגית ולא ממצה של ארבע התגובות, שמטרתה כמובן להפנות את תשומת הלב לתגובה הרביעית.

קטעים שאהבתי ב"כתבי שחרוּת"

בתקופה האחרונה השלמתי כמה פערים בקריאה שלי בכתבי מרקס, וביניהם, באיחור אופנתי, את "כתבי שחרוּת". אפשר להגיד שגם אצל מרקס קראתי כמה טקסטים נוחים יותר, אבל הנה שני קטעים שאהבתי, מתוך הקטעים המעטים שעוסקים לא בביקורת הקיים, אלא בתיאור הקומוניזם. הכתבים המוקדמים של מרקס נחשבים למשמעותיים בין היתר בגלל שפרסומם חשף את היסוד הפילוסופי ההומניסטי שבבסיס הניתוח והתיאוריה של מרקס.

קרל מרקס ב-1861.

הוא עוד ישוב: פירוש קיבוצי ל"איה פלוטו"

בשנים האחרונות שימש ומשמש ספר הילדים הפופלרי "איה פלוטו?" כסיפור הרדמה עבור הבנות שלי, מה שאומר שקראתי אותו מאות פעמים, ואני יודע אותו בעל-פה (מי שבכל זאת צריך את הטקסט, יש כאן). ומכיוון ש"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת", חשבתי לכתוב לו פירוש קליל.

[הערת עריכה: הוספתי בטקסט כחול פרשנויות נוספות שעלו בתגובות שקיבלתי לפוסט הזה]

ליל חניה – הטקסט כפירוש, וכמה הערות

לפני כמה ימים האזנתי לפרק בפודקסט "שיר אחד" (של תאגיד השידור הציבורי. יש תמורה לאגרה) שעסק בשיר המופלא "ליל חניה" של נתן אלתרמן, שזכה ללחן מופלא לא פחות של יאיר רוזנבלום, ולביצוע נהדר של חנן יובל, אפרים שמיר וירדנה ארזי.

השיר נכתב בשפה מורכבת ובמבנה לא פשוט, והלחן המורכב של רוזנבלום (וגם הביצוע הסוחף) לא מקלים על הבנתו. אז בתור מי שסבור שהבנה מתחילה מהבנת הנקרא, החלטתי לעשות מעשה (שלא ייעשה?) ולהכין אותו להבנת הנקרא.

חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות

לכבוד יום הרצל, אני  מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).

כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.

בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.

ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.

כשלי טיוטת דו"ח משרד הבריאות בפרשת ילדי תימן

בימים האחרונים פורסמו סוף סוף טיוטת הדו"ח שנכתבה במשרד הבריאות בנוגע למעורבות מערכת הבריאות בפרשת ילדי תימן וגו', וחוות הדעת שכתבה עליו פרופ' שפרה שוורץ. לנוכח חוות הדעת, הודיע משרד הבריאות שהוא לא יכול לסמוך את ידיו על טיוטת הדו"ח. זו הזדמנות טובה להצביע על כמה כשלים בוטים בדו"ח. הוא רצוף בכאלה מקצה אל קצה.

התמורה הגדולה: השוק, הדמוקרטיה והדרך אל המלחמה

רשומה תשיעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). אנחנו רגילים לקשר בין ליברליזם, וגם ליברליזם כלכלי לבין דמוקרטיה. אלא שהקשר הזה לא רק שאינו מובן מאליו, אלא שבמידה רבה הוא קשר הפוך. הליברליזם, כגישה שמתמקדת בחירויות האדם, כלומר בחופש שלו מהתערבות חיצונית בחייו, מבקש להגביל ולצמצם ככל האפשר את היכולת של השלטון, גם שלטון דמוקרטי, להתערב בחייו. עצם רעיון השוק החופשי (או במושג של פולני: "השוק המווסת את עצמו") דורש למנוע כל התערבות חיצונית במערכת השוק, כלומר להוציא אותו מתחומי ההשפעה של השלטון.

הכלכלה הליברלית יוצרת הפרדה בין הזירה הפוליטית, לבין הזירה הכלכלית שבה הפוליטיקה נדרשת שלא להתערב. ברור שמהלך כזה הוא מהלך שמגביל את הדמוקרטיה, קושר את ידיה, ובמידה רבה מרוקן אותה מתוכן. פולני מראה גם שמי שקידמו את יצירת המערכת של חברת השוק פעלו לבלימת התפתחות הדמוקרטיה. שהרי הכנסת הציבור הרחב של העובדים אל השתתפות במערכת השלטונית היתה צפויה להביא לדרישה להתערבות במערכת או לבלימת התפתחותה. לכן, על מנת לאפשר את יצירת חברת השוק, היה צורך לבלום את יצירתו של משטר דמוקרטי