בימים האחרונים פורסמו סוף סוף טיוטת הדו"ח שנכתבה במשרד הבריאות בנוגע למעורבות מערכת הבריאות בפרשת ילדי תימן וגו', וחוות הדעת שכתבה עליו פרופ' שפרה שוורץ. לנוכח חוות הדעת, הודיע משרד הבריאות שהוא לא יכול לסמוך את ידיו על טיוטת הדו"ח. זו הזדמנות טובה להצביע על כמה כשלים בוטים בדו"ח. הוא רצוף בכאלה מקצה אל קצה.
א. בעמ' 15, בפרק המתודולוגיה, כותבים מחברי הטיוטה על מאגר העדויות של עמותת עמר"ם – מסיבה שלא הוסברה, מקור המידע היחיד אותו הם סרקו בשיטתיות הוא מאגר העדויות הזה – ש"רוב עדויות אלה ישירות, מהוות מקור ראשוני ולא עברו עריכה". אלא שמי שמכיר את מאגר העדויות הזה, או בדק את העדויות הספיציפיות הרבות שעליהן הסתמכו מחברי הטיוטה, יראה מיד שברוב המקרים מדובר על עדויות שמיעה מכלי שני: אחים ואחיינים (שבחלק מהמקרים טרם נולדו בזמן שקרה המקרה) מספרים את מה שסיפרו להם הוריהם או סביהם, זמן רב לאחר האירועים. חוסר היכולת לעשות הבחנה בסיסית בין מקור ראשוני למשני הוא עדות לחוסר המיומנות היסודי של כותבי הדו"ח.
ב. כותבי הדו"ח לא דאגו להצליב את העדויות שמצאו באתר עמר"ם עם תיעוד קודם, או עם עדויות קודמות לגבי אותם המקרים. בעמוד 24 בטיוטה, במסגרת מקרים בהם נטען שהראו להורים חבילה עטופה בסמרטוטים או גופת מבוגר במקום את גופת הילד, מובאת עדותה של תיקי יצחק ששון מאתר עמר"ם, לפיה כאשר אביה ודודתה דרשו לראות את גופת הילד, העמידו אותם בכניסה לחדר ו"הצביעו על גופה של אדם גדול בטענה שזו גופן הבן יעקב בן השנה וחודשיים." אלא שטענה כזו לא מופיעה במכתב הפניה של האם רחמה לועדת החקירה הממלכתית משנת 1996 (כאן, עמ' 17) לפיו "לא נתנו לנו לראות את הגופה". גם בעדותה הישירה של האם רחמה (כאן, עמ' 32-31) לא מופיעה טענה כזו, אלא שפשוט לא נתנו להם לראות את הגופה.
כמובן שפערים כאלה שמופיעים בהשוואה בין עדויות מאוחרות לעדויות מוקדמות שעוסקות באותו המקרה צריך ללמד אותנו גם על הספקנות שבה צריך לקבל גם את כל העדויות המאוחרות שלגביהן אין לנו עדות מוקדמת שניתן להצליב מולה.
ג. כותבי טיוטת הדו"ח הרשו לעצמם להסתמך על מקורות באופן סלקטבי. כך למשל, בעמ' 34 הם כותבים ביחס למעורבות אנשי רפואה בתהליכי אימוץ:
"מדפי הזיכרון עולה שבמקרים לא מעטים אימוץ ילדים נעשה באופן פרטי- אימוץ שלא נעשה באמצעות הרשויות הרשמיות.190 בפרט, עולה מדפי הזיכרון וממקורות נוספים, שאנשי בריאות בתקופת הפרשה היו חלק מהגורמים אליהם ניתן לפנות לצורך תיווך ו/או מסירת ילד לאימוץ באופן פרטי"
הפניה 190 מפנה אל עמוד 25 בתיק הזה, שבו מופיע סיכום של פרקליטת ועדת החקירה הממלכתית, דרורה נחמני רוט בעקבות עיון בזכרונות דברים מישיבות צוותים שעסקו בנושאי אימוץ. אלא שכותבי הדו"ח מתעלמים מסעיף ב' באותו הסיכום, שמופיע באותו העמוד, ובו כתוב [ההדגשה במקור]:
"מהזכ"דים של ישיבות אלה עולה, כי בכל התקופה הארוכה של יותר מעשור – בין 1949 ל-1960 עולה לכאורה כי לא היתה תופעה של אימוץ ילדים מבין עולי תימן, לא ברמה העקרונית ואף לא במקרים ספציפיים שהובאו לדיון במהלך הישיבות בתוך תקופה זאת. ההנחה היא, שאם אכן היתה קיימת תופעה של אמוץ ילדים מבין ילדי תימן היה נושא זה מובא בדרך זאת או אחרת לאחת מהישיבות הרבות של פורום גורמי האמוץ – כפי שהובאו בפניו בעיות סבוכות רבות אחרות – מה שלא כן."
גם בהמשך העמוד, בסעיף העוסק באימוצים "פרטיים", מובהר ש:
"המידע של האימוצים הפרטיים לא נקשר לנושא של אמוץ מבין מי מילדי תימן"
ד. באופן דומה, כותבי הטיוטה הרשו לעצמם גם לצטט מהמקורות באופן סלקטיבי: בעמ' 31 מובאת "עדותו" לכאורה של פרופ' ישראל היימן בנוגע להעברת ילדים שנשארו בבית החולים ללא זיהוי וללא קשר עם ההורים אל מוסדות ויצ"ו. כך מובאים הדברים בטיוטת הדו"ח:
"הגיעו ילדים רבים לבית החולים , ללא הורים, באמבולנס או ברכב אחר, ללא רישום או סימן זיהוי. […] הילדים הוחזקו במחלקה כחודש, ואחר כך נמסרו למוסדות ויצ"ו בתווך העובדות הסוציאליות."
"עדות" זו לקוחה מאתר עמר"ם, אלא שמי שיגש לדף הרלוונטי, יגלה שעדות כזו לא מופיעה בו, אלא צילום של סיכום חקירתו, שלקוח מאחד מדו"חות החוקרים של ועדת החקירה הממלכתית.
ניתן מייד לראות שכותבי הטיוטה "עיבדו" את הדברים כך שייראו כעדות ישירה, והשמיטו את המשפט הבא בדברים – שהוא רלוונטי ביותר לעניין הדו"ח, ולפיו:
"לא נעשה מעולם, לדבריו, אימוץ ישירות מתוך המחלקה."
בסטנדרטים של מחקר היסטורי, מעשה כזה הוא בגדר סילוף.
ה. בעמ' 32 מובאת עדותה של מדלן אליהו בנוגע למסירת ילדים לאימוץ תמורת כסף, לפיה:
"נשאלה האמא "מתי ילדת אותו?" והאמא השיבה: "אה, זה סיפור.
לא ילדתי, קניתי אותו."
גם במקרה זה, העדות לקוחה מאתר עמר"ם. מבט קצר בדף מלמד שהדברים אינם עדותה הישירה של אליהו, אלא שכתוב שעשתה מעיין נהרי מעמותת עמר"ם. צפיה ארוכה בעדותה המצולמת של אליהו שמובאת באותו העמוד מלמדת שמדובר שלא מדובר במקרה שהיתה עדה לו, אלא בסיפור ששמעה מפי אנשים שאת זהותם היא לא הזכירה, שהתרחש לדבריה לפני כ-30 שנים – כלומר עשרות שנים לאחר הפרשה בה עוסק הדו"ח.
ו. בעמ' 34, לסיכום תת הפרק העוסק בחשד לאפשרות של קבלת תמורה כספית עבור תיווך האימוץ, מובאים דברים מחקירתו של משה אדלשטיין, מנהל אדמינסטרטיבי של ויצ"ו בירושלים, בנוגע לפעולתו של גניקולוג בשם ד"ר שטרק, ש"אחסן" במוסד של ויצ"ו ילדים שבמכירתם לאימוץ הוא טיפל. כותבי הטיוטה מביאים את הדברים מתמונה בדף הרלוונטי באתר של עמר"ם, ולא מדו"ח חוקרי ועדת החקירה שבו מופיעים הדברים. כנראה שבגלל זה הם לא מזכירים שבסיכום הדיווח שלהם (כאן, עמ' 188) ציינו החוקרים ש:
"אין מידע ספציפי הקושר פעילות זו להעלמת ילדים מקרב ילדי תימן."
בהערת השוליים מציינים כותבי הטיוטה ש"נראה שלא נערכה חקירה במשטרה". אלא שחוקרי הועדה הממלכתית כן המשיכו בחקירת הנושא. בדו"ח מס' 26 (כאן, עמ' 50-48) הם מפרטים שבדקו ארבעה מתוך חמישה מקרים בהם הילדים הובאו למוסד והוצאו ממנו על ידי ד"ר שטרק. שלושה מתוכם הם מקרים מאמצע שנות ה-50, שניים מהם לילדים שנולדו מחוץ לנישואין (לצעירה חרדית ולאשה נשואה) ולגבי שניים מהם התברר שבוצע בהם אימוץ חוקי ומסודר; הרביעי הוא מקרה משנת 1948 שפרטיו ידועים של בן לצעירה לא נשואה שגם בו הליך האימוץ נעשה באישור בית משפט.
ז. הפרק העוסק בפטרנליזם וגזענות כחלק מהגורמים לפרשה נפתח בעדותו של שוקי (יהושע) סיידוף באתר עמר"ם, לפיה:
"אחת האחיות אמרה לסבתא שלי: תדעי לך שאני לא יודעת אם הוא מת אבל אם הוא חי תדעי לך שהוא יחיה בחיים טובים ויהיה לו הכל. אצלכם אני לא יודעת אם הוא היה שורד."
עדות זו היא עדות שמיעה של מי ששמע על הסיפור לראשונה באיחור של שנים רבות. הסבתא עצמה העידה בנוכחות הנכד יהושע בועדת החקירה הממלכתית, שם אמרה (כאן, עמ' 8, 10-11):
"הלכנו לרופא שלנו אברהם [מוקדם יותר הזכירה את האדם המדובר כחובש במושב נס- הרים, בו התגוררו. התצפיתן] אמרתי אברהם מת איפה הוא קבור […] אמר אל תדאגי יש לי בית לבן חדר לבן מקום יפה אל תדאגו לו. אז איפה הוא, איזה בית? איזה קבר? איפה קברו אותו ?
[…] אמר מת, אמר אל תדברו יש לו חדר יפה לבן אל תדאגו, אבל איפה חדר שלו? באדמה, על האדמה? איפה חדר שלו תראה לנו שאנחנו רוצים לראות .
[…] אמרתי לו מה זה חדר לבן איזה חדר לבן יש […] חדר לבן אמר אל תדברו הוא מת."
מעדות זו עולה שדברי אותו רופא או חובש, שלא נכח במקום הטיפול בילד, נועדו להרגיע את הסבתא לגבי הקבורה, והם לא דומים כלל למה שמסופר בעדותו המאוחרת של שוקי סיידוף.
ח. בעמ' 50 של הטיוטה, בסעיף העוסק בהגיינה ותפישת הורותם של ההורים כמזניחים, מובאים דברים של רופא מתוך עמ' 147 (161 בקובץ) בעבודת הדוקטורט של שחלב סטולר-ליס בנוגע לטיפול יתר של הורים ממוצא אירופאי בילדיהם. הדברים לקוחים ממאמר של דוקטור נסאו, מנהל מחלקת הילדים בבית החולים בעפולה. אלא שקריאה יסודית של המקור היתה מביאה את כותבי הטיוטה לציטוט נרחב יותר שלו, שמופיע בעמ' 151 בעבודה (165 בקובץ), ובו מופיעים מיד אחרי מה שהובא בטיוטה הדברים הבאים:
"האם התימנייה היא החומר האידיאלי לחינוך וללימוד. אמהות אלו ממהרות להסתגל לדרישות הטיפול וההזנה התכליתיים. הן מוכנות תמיד בכול לב להקשיב להוראות ולקיימן. […] המשפחות שבאו מערי עיראק, פרס וכו' חיו כנראה גם שם בתנאים טובים יותר, והן גם בקיאות יותר בהלכות ההיגיינה, וכיום הסתגלו לתנאי הארץ. קשות יותר להדרכה הן האימהות יוצאות האזורים הכפריים של עיראק קורדיסטן ופרס. "
דברים אלה סותרים את רוח הפרק בטיוטה, המבקש לצייר את אנשי הרפואה כמו שהתייחסו אל ההורים באופן גזעני, ועולה מהם שהיחס אל העולים נשען לא על הבחנה בהתאם למוצא, אלא בהתאם למידת ההיכרות והנכונות לאמץ דפוסי התנהגות וטיפול מודרניים.
ט. בעמ' 52 בטיוטה, בתוך תת פרק שעוסק בתפישת ההורות של העולים כלקויה עקב ריבוי ילודה, עוסקים כותבי הטיוטה בכך ש:
"אנשי בריאות רבים "ניחמו" את ההורים לאחר מסירת הבשורה על מות הילד באמירה לפיה יש או יהיו להם עוד הרבה ילדים."
לא ברור על סמך מה הרשו לעצמם כותבי הטיוטה לשים את המילה ניחמו במרכאות כפולות, ובכך לפקפק בכנותם של אנשי הבריאות המדוברים, אבל מעניין לראות שהערת השולים שבסוף המשפט הזה מפנה לתשע עדויות מאתר עמר"ם. מתוך תשע העדויות האלה, ארבע עוסקות בכלל במקרים של פטירת ילדים בכורים (כלומר, אין להן קשר לריבוי ילודה), שלוש מהן עוסקות במקרים משנים מאוחרות לפרשה, ובשלוש עדויות הדברים כלל לא נאמרו כחלק מנסיון לנחם את ההורים.
המקרה המעניין מבין תשע העדויות האלה הוא המקרה של יהודית כהן. מדובר במקרה משנת 1962 של שני תאומים בכורים, שנולדו "קטנים" (ככל הנראה פגים) והועברו לויצ"ו תל-אביב. האם כלל לא נכחה במקום בזמן הטיפול בהם. בעדות היא מספרת:
"אבא שלי, יהודה בן מובחר ז"ל ומשה כהן בעלי נסעו עם מונית לויצ"ו לתל אביב. היה שם איש דתי שאמר להם "הביאו את התינוקות לפה אבל הם מתו". […] הם חזרו הבייתה וניחמו אותי שיהיה בסדר וזה יעבור, שעוד נראה הרבה בריתות."
כלומר – מי שניחמו אותה בכך שיהיו לה ילדים רבים כלל לא היו אנשי מערכת הבריאות – אלא אביה ובעלה.
כמו שאמרתי, דוגמאות אלה הן מעט מהרבה, וטיוטת הדו"ח רצופה בהן מתחילתה ועד סופה. הן ממחישות את חוסר המקצועיות ואת ההטיה של מנסחי הטיוטה, שנראה שירו את החץ והתאמצו מאוד לסמן סביבו מטרה. ומכיוון שכך, טוב עשה משרד הבריאות שהוא נמנע מלאמץ את הטיוטה ולהפוך אותה לדו"ח רשמי. חבל שכל התנהלתו סביב העניין נעשתה באופן רשלני ומסורבל.
על איכות הסיקור התקשורתי של העניין כבר כתבתי ואין לי כוח להרחיב, אבל לפחות אותר גורלו ומקום קבורתו של ילד נוסף שנקשר לפרשה…
עמדת תצפית 
אם היה לי כוח הייתי מגיש בקשת חופש מידע על כ-ל התכתובות אל ו-מ פרופ’ גרוטו בעניין הדו”ח. הניחוש שלי שזו היתה יוזמה פיראטית של גרוטו ושכולם (כולל היעוץ המשפטי של המשרד והיועץ המשפטי לממשלה) כועסים עליו וזה תקוע להם בגרון.
אהבתיאהבתי
אנחנו קצת יודעים על הגלגול של זה מהצוות שיצר את הדו"ח המתכלל אל העיסוק בפרשות עבר. לגבי היחס של צמרת המשרד למה שעשה גרוטו (ולהתנהלות שלו בנושא לאחר עזיבתו את המשרד), אני מעריך שאתה צודק.
זה אכן יהיה מסקרן לחשוף את כל התכתובות האלה, כמו גם את מידת המעורבות האמיתית של עמר"ם בהכנת הדו"ח.
אהבתיאהבתי
פינגבק: שנה טובה ה'תשפ"ג | עמדת תצפית