רשומה אחת עשרה (ואחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך הפרק האחרון של פולני, שבו הוא עוסק בשאלת "אז מה בכל זאת?" ולאן אפשר להתקדם במציאות שבה אנחנו חיים.
פרק הסיכום של פולני יוצא מנקודת ההנחה שהמשבר שהביאה למלחמת העולם השניה – שכמו שראינו בפרק הקודם, הופיע במציאות שבה כל הכוחות נסוגו מעקרון הלסה-פר בעקבות כשלון הנסיון האוטופי הזה – מהווה את נקודת הסיום של הנסיון לממש את אידיאל השוק־המווסת־את־עצמו [עמ' 238-235, ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי]:
"חולשתה המהותית של החברה במאה התשע־עשרה לא הייתה נעוצה בהיותה חברה תעשייתית, אלא בהיותה חברת שוק. הציוויליזציה התעשייתית תמשיך להתקיים גם לאחר שהניסוי האוטופי של השוק המווסת את עצמו יוותר רק כזיכרון מהעבר.
[…]
קריסתה של המערכת המסורתית גם היא אינה משאירה אותנו בחלל ריק. זו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה שפתרונות מאולתרים טומנים בחובם את הזרעים שמהם יצמחו המוסדות המפוארים והקבועים.
בתוך המדינות אנו עדים להתפחות שבה המערכת הכלכלית חדֵלה מלקבוע את החוק בעבור החברה, ועליונותה של החברה על מערכת זו מובטחת. הדבר יכול להתרחש במגוון רחב של דרכים – דמוקרטִיות ואריסטוקרטִיות, חוקתיות ואוטוריטריות, ואולי אף באופים שטרם נחזו. העתיד של מדינות אחדות עשוי להיות ההווה של מדינות אחרות, וכמה מדינות עדיין מגלמות את העבר של שאר המדינות. אך התוצאה משותפת לכולן: מערכת השוק תחדל להיות מערכת המווסתת את עצמה, אפילו ברמה העקרונית, משום שהיא לא תכלול עוד את העבודה, האדמה והכסף.
[…]
הוצאת גורמי הייצור – האדמה, העבודה והכסף – אל מחוץ לשוק היא אפוא פעולה אחידה רק מנקודת מבטו של השוק, שהתייחס אליהם כאילו היו סחורות. מנקודת מבטה של המציאות האנושית, ביטול פיקציית הסחורה בכל הנוגע לגורמי הייצור הללו מביא לשיקומם של תחומים רבים, המתפרסים על פני החברה כולה. למעשה, התפרקותה של כלכלת השוק האחידה מביאה כבר עכשיו לצמיחת מגוון של חברות חדשות. זאת ועוד, סופה של חברת השוק אין פירושו בשום אופן היעדר שווקים. אלה ממשיכים, במגוון אופנים, להבטיח את החופש של הצרכן, להצביע על שינויים בביקוש, להשפיע על הכנסתו של היצרן ולשמש כלי לניהול חשבונות – אך בד בבד הם חדלים לגמרי לשמש כלי בוויסות העצמי הכלכלי."
לפי פולני, פירוק כלכלת השוק אינו נסיגה מהחברה התעשייתית, אלא מהרעיון של ניהולה בידי כוחות השוק. הנסיגה מרעיון זה פותחת את הפתח למגוון של צורות אחרות לניהול החברה.
בהמשך, פולני מציב את האבסורד המובנה של המציאות, שבה על מנת לשמור על חירויות, יש צורך להטיל מגבלות על החירות (ובהקבלה שלי, על מנת לשמור על שוק תחרותי, יש צורך ברגולציה של השוק) [עמ' 243-239]:
"[…] מדובר באיזון בין חירויות גוברות לחירויות פוחתות; השאלות שעולות כאן הן לא בהכרח חדשות. ברמה הבסיסית יותר, עצם האפשרות לחירות מוטלת בספק. דומה שאמצעי השמירה על החירות הם עצמם מחבלים בה והורסים אותה. זה המישור שבו יש לחפש את המפתח לבעיית החירות בימינו. מוסדות מגלמים את המשמעות והייעוד של בני האדם; לא נוכל להשיג את החירות שאנו מבקשים אם לא נבין את משמעותה האמיתית של החירות בחברה מורכבת.
ברמה המוסדית, האסדרה מרחיבה את החירות אך גם מגבילה אותה; מה שחשוב הוא המאזן בין החירויות שאנו מאבדים לאלה שבהן אנו זוכים."
בהמשך הדברים, פולני מקשר בין היכולת להנות מחירות בפועל, לבין המצב הכלכלי. המבוססים נהנים מביטחון ומפנאי שהעניים לא נהנים מהם, גם אם מובטחות להם חירויות תיאורטיות שאין להם את התנאים לממש אותן. ברמה כללית יותר, כלכלת השוק יצרה חירויות חדשות, אלא שהן לא יכלו להתקיים לאורך זמן מכיוון שכלכלת השוק לא יכלה להתקיים לאורך זמן. השאלה, אומר פולני, היא כיצד נמשיך להנות מחירויות חדשות אלה, גם בעידן שלאחר כלכלת השוק:
"למעמדות שחיים ברווחה כלכלית יש חירות הנובעת מביטחון; מטבע הדברים, מעמדות אלו להוטים פחות להרחיב את החירות בחברה לעומת אלה שבהיעדר הכנסה מספקת נאלצים להסתפק בחירות מזערית. הדבר מתברר עד מהרה כאשר מועלית הצעה לכפות חלוקה צודקת יותר של ההכנסות, של הפנאי ושל הביטחון. אף שהחובה המוצעת חלה על כולם, בעלי האמצעים נוטים לדחות אותה כאילו הייתה מכוונת רק כלפיהם. הם מדברים על עבדות, אך מה שעומד על הפרק הוא רק הרחבת החירות שהם עצמם נהנים ממנה לאנשם אחרים. בראשית הדרך, הפנאי והביטחון שלהם עלולים להצטמצם, ועקב כך גם חירותם – באופן שיאפשר את עליית רמת החירות הכללית במדינה. אבל שינוי זה, הכרוך בעיצוב מחדש של החירויות ובהרחבתן, אינו תומך בשום אופן בטענה שבמצב החדש תהיה בהכרח חירות מעטה יותר לעומת המצב הישן.
עם זאת, יש חירויות שהשמירה עליהן היא בעלת חשיבות עליונה. חירויות אלו – כמו השלום, היו תוצרי לוואי של כלכלת המאה התשע־עשרה, אך כעת אנו מוקירים אותן בזכות עצמן. ההפרדה המוסדית בין הכלכלה למדינה – שטומנת בחובה, כפי שהתברר, סכנת מוות לגוף החברה – הולידה חירות באופן כמעט אוטומטי, במחיר פגיעה בצדק ובביטחון. חירויות אזרחיות, עסקים פרטיים ומערכות שכר נוצקו יחדיו לכדי דפוס חיים שתמך בחירות מוסרית ובעצמאות מחשבתית. […] עלינו לנסות לשמור בכל האמצעים העומדים לרשותנו על הערכים הנעלים האלה, שהורישה לנו כלכלת השוק שקרסה. זוהי ללא ספק משימה נכבדה. במסגרת כלכלת השוק לא היה אפשר למסד לא את החירות ולא את השלום, כי מטרתה של כלכלה זו הייתה לייצר רווחים ורווחה, ולא שלום וחירות. אם ברצוננו לזכות בשלום ובחירות, יהיה עלינו לחתור באופן מודע להשיגם בעתיד; יש לסמנם כמטרותיהן של החברות שלקראתן אנו צועדים.
[…] סופה של כלכלת השוק עשוי להיות תחילתו של עידן של חירות שלא נודעה כמותה בעבר. החירות המשפטית והמעשית. יכולה להתרחב ולזכות בתחולה כללית יותר מאי פעם; האסדרה והפיקוח מאפשרים להעניק חירות לא רק למעטים, אלא לכל – לא חירות הנובעת מזכויות יתר, חירות כזאת היא פגומה מיסודה, אלא חירות במובן של זכות ראשונית, שמתפשטת הרבה מעבר לגבולות הצרים של הפוליטיקה אל תוך הארגון האינטימי של החברה עצמה. כך יתווספו החירויות הישנות וזכויות האזרח לקרן השפע של החירות החדשה, קרן שיצרו הפנאי והביטחון שיש בידי החברה התעשייתית להציע לכול. חברה כזאת יכולה להרשות לעצמה להיות גם חופשית וגם צודקת."
אחר כך, חוזר פולני לשאלת הסתירה לכאורה שבין חירות לבין הסדרה – תוך התמודדות עם טיעונים ליברליים שחזרו להיות פופלריים בימינו – סתירה לכאורה, שהיחס אליה כאל סתירה ממשית מוליך לשני פתרונות שיסודם הכחשת המורכבות שבמציאות, וסופם באובדן החירות: הליברליזם והפשיזם:
"ובכל זאת, על הדרך ניצב מכשול מוסרי. התכנון והפיקוח מותקפים בטענה שהם שוללים את החירות. היוזמה החופשית והבעלות הפרטית מוצגים כרכיבים הכרחיים לחופש: חברה שבנויה על יסודות אחרים מאלה אינה רואיה להיקרא חופשית. החופש שיוצרת האסדרה מוקע כאי־חופש; על הצדק, החירות והרווחה שהיא מעניקה נאמר שהם מסווה לעבדות. […]
ואולם, התנגדות לאסדרה פירושה התנגדות לרפורמה. כך, הליברל מגמד את רעיון החירות לכדי תמיכה ביוזמה חופשית גרידא – מושג שהופך לפיקציה במציאות הקשה של תאגידים ענקיים ומונופולים אדירים. פירוש הדבר חירות מלאה בעבור אלה שהכנסתם, ביטחונם והפנאי שלהם אינם זקוקים לחיזוק – ולעומת זאת מידה זעומה של חירות בעבור האנשים הפשוטים, שלשווא ינסו להשתמש בזכויותיהם הדמוקרטיות כדי להתגונן מפני כוחם של בעלי הרכוש. וזה עוד לא הכול. למעשה, בשום מקום הליברלים לא הצליחו לכונן מחדש יוזמה חופשית, כי היא נידונה מראש לכישלון. מאמציהם הם שהביאו להתבססות עסקים גדולים בכמה ממדינות אירופה, ואגב כך גם להתבססות סוגים שונים של פשיזם, כמו שקרה באוסטריה. התכנון, האסדרה והפיקוח, שהליברלים רצו לאסור את קיומם שבטענה שהם מהווים סכנה לחופש, שימשו אז את אויביו המוצהרים של החופש כדי לבטלו מכול וכול. ניצחון הפשיזם הפך בלתי נמנע דווקא בגלל התנגדותם של הליברלים לכל רפורמה שכללה תכנון, אסדרה ופיקוח.
ובאמת, דיכויו המוחלט של החופש בפשיזם הוא תוצאה בלתי נמנעת של הפילוסופיה הליברלית, הטוענת שכוח וכפייה הם עוול, ושאין להם מקום בקהילה אנושית חופשית. אך מצב כזה אינו אפשרי, על אחת כמה וכמה בחברה מורכבת. הדבר אינו מותיר ברירה אלא להישאר נאמנים לאשליית החופש ולהתכחש למציאות הקיום בחברה – או לחלופין לקבל את המציאות הזאת ולדחות את רעיון החופש. הליברלים בוחרים באפשרות הראשונה; הפשיסטים – בשנייה. שום חלופה אחרת אינה נראית אפשרית.
אין מנוס אפוא מהמסקנה שעצם אפשרות קיומו של החופש מוטלת בספק. שהרי אם אסדרה היא האמצעי היחיד להפצתו ולחיזוקו של החופש בחברה מורכבת, אך השימוש באמצעי הזה מנוגד לחופש עצמו, כי אז חברה מורכבת אינה יכולה להיות חופשית."
לפי פולני, הליברליזם וכלכלת השוק הוליכו אותנו לתפישת חירות שגויה, שמצמצמת אותה לחופש החוזים (ועל ראש כל גבעה רעננה דורשים הניאו-ליברליים להסיר את ההסדרה שמונעת מבני אדם את החירות "לבחור מרצונם החופשי" במצב רע, בהיעדר הגנה מפני דבר נורא עוד יותר):
"ברור שבשורש הדילמה הזאת עומדת משמעות החופש עצמו. הכלכלה הליברלית הוליכה את האידיאלים שלנו בכיוון הלא נכון. נראה היה כאילו היא התקרבה להגשמת ציפיות שהן אוטופיות במהותן. שום חברה אינה יכולה להתקיים בלי כוח וכפייה, ואין עולם שבו לכוח אין תפקיד. ההנחה שאפשר לעצב חברה רק על בסיס רצונו ושאיפתו של האדם לא הייתה אלא אשליה. אך האשליה הזאת הייתה פועל יוצא של תפיסת החברה מנקודת המבט של השוק, שיצרה הקבלה בין הכלכלה ליחסים חוזיים, ובין יחסים חוזיים לחופש. בתוך כך טופחה האשליה הקיצונית שלפניה אין בחברה אנושית דבר שאינו נובע מרצון היחידים, ולפיכך גם אין דבר שאי־אפשר לסלקו על פי רצון היחידים. שדה הראייה הוגבל על ידי השוק, ש"פיצל" את החיים למגזר היצרנים – שמסיים את תפקידו כשתוצרתו מגיעה לשוק; ולמגזר הצרכנים – שבעבורו כל הטובין באים מהשוק. היצרנים שאבו את הכנסתם מהשוק "באופן חופשי". החברה כגוף שלם נסתרה מעיני הכלכלנים הליברלים. כוחה של המדינה היה חסר חשיבות, שכן ככל שהוא יפחת, פעולתו של מגנון השוק תהיה חלקה יותר. לא במצביעים, לא בבעלי המפעלים, לא ביצרנים ולא בצרכנים – באיש מאלה אין לתלות את האחריות להגבלות החופש האכזריות כל כך שהיו כרוכות באבטלה ובהתרוששות. כל אדם הגון יכול לראות עצמו פטור מכל אחריות למעשי כפייה מצד המדינה, מעשים שהוא, באופן אישי, פוסל; וגם מכל אחריות למצוקה הכלכלכית השוררת בחברה, מצוקה שהוא, באופן אישי, אינו יוצא נשכר ממנה. הוא "שילם את חלקו", הוא "אינו חייב דבר לאיש", ואין לו שום נגיעה לעוולות הקשורות לכוח ולערך כלכלי. היעדר האחריות שלו לכל אלה נראָה ברור כל כך, עד שבשם חירותו הוא התכחש לקיומם."
המוצא שמציע פולני לסתירה-לכאורה הזו מגיע מתוך ההכרה שבחברה האנושית יש וימשיכו להתקיים כוח וכפייה – ומכאן שהפיתרון לא יכול לבוא מאמונה אוטופית בביטולם, אלא מהתמודדות עם קיומם באופן שחותר לחירות למרות קיומם של כוח וכפייה. פולני מבחין בין הליברליזם, שמבקש להביא לביטולם האוטופי של הכוח והכפייה, לבין הסוציאליזם והפשיזם, שמכירים בקיומם. הפשיזם והסוציאליזם נבדלים זה מזה בכך שהפשיזם מאמץ את הכוח והכפייה ורואה בחירות אשליה שיש להתפכח ממנה. הסוציאליזם מבקש לחתור להגשמה מירבית של חירות בחברה שמתקיימים בה גם כוח וכפייה:
"הגענו לשלב הסופי של טיעוננו. הפרכת האוטופיה של השוק מעמידה אותנו פנים אל פנים עם מציאות החברה. זה הקו המפריד בין הליברליזם מכאן, ובין הפשיזם והסוציאליזם מכאן. ההבדל העיקרי בין שני האחרונים אינו כלכלי; הוא מוסרי ודתי. גם כאשר הם תומכים באותה הכלכלה, הם לא רק שונים זה מזה, אלא מגלמים עקרונות מנוגדים ממש. והדבר החשוב ביותר שמבדיל ביניהם הוא שוב עקרון החירות. הפשיסטים והסוציאליסטים כאחד מקבלים את המציאות החברתית באותה המוחלטוּת שבה המודעות למוות עיצבה את ההכרה האנושית. כוח וכפייה הם חלק מהמציאות הזאת; כל אידיאל שישלול את קיומם בחברה יהיה בהכרח חסר תוקף. הסוגיה שהם חלוקים עליה היא זו: האם לנוכח הידע הזה אפשר או אי־אפשר לצדד ברעיון החירות? האם חירות היא מילה ריקה, פיתוי שנועד להרוס את האדם ואת מפעלותיו – או שמא האדם יכול לאשר מחדש את חירותו לנוכח הידע הזה, ולחתור להגשמתה בחברה בלי לשקוע באשלייתיות מוסרית?
השאלה המטרידה הזאת מסכמת את מצבו של האדם. רוחו ותוכנו של מחקרנו אמורים להורות על התשובה."
ובעמ' 244 מסכם פולני:
"אם כן, גילוי החברה הוא קץ החירות – או לחלופין לידתה מחדש. לעומת הפשיסט, שמשלים עם הוויתור על החירות ומאדיר את הכוח לנוכח מציאות הקיום של החברה, הסוציאליסט משלים עם המציאות הזאת, ואף על פי כן תומך בקריאה לחירות. האדם מתבגר, והוא מסוגל להתקיים כיצור אנושי בחברה מורכבת. […] אך נשוב ונאמר שהחיים צומחים מתוך ההשלמה. קבלת מציאות קיומה של החברה בלא טרוניה מעניקה לאדם אומץ וכוח עצומים לסלק מן הדרך את כל העוולות וגורמי השעבוד שאפשר לסלקם. כל עוד הוא נאמן למשימתו להגביר את החופש בעבור כל בני האדם, אל לו לחשוש שהכוח או התכנון יפנו נגדו וישימו לאַל את החירות שהוא בונה באמצעותם. זו משמעותה של החירות בחברה מורכבת; היא מעניקה לכולנו את הביטחון שאנו זקוקים לו."
עמדת תצפית 