הזהרו מסקוויז, ממודל השוק החופשי ומצרכנתנות

רשומה קצרה על אזהרה של משרד הבריאות שהפתיעה אותי, ואיך היא משקפת דברים גדולים ומשמעותיים יותר, כמו למשל צורך ברגולציה ובממשלה. 

האדם הכלכלי, האדם הצרכן והאדם החברתי

אחד המרכיבים המרכזיים של מודל השוק החופשי הוא "האדם הכלכלי" (Homo economicus ; הומו אקונומיקוס) – ההנחה שהאדם פועל באופן רציונלי מתוך מניע כלכלי של חתירה למקסם את התועלת האישית שלו. התועלת האישית הזו נמדדת לרוב במונחים כספיים (בין היתר בגלל שאלה הכי קלים למדידה), וההנחה היא שהאדם פועל כמו סוחר ממולח, שיודע לזהות כל הזדמנות כלכלית (ואין לו בעיה של גישה למידע – עוד כשל של המודל).

דמות האדם הזו היא מן הסתם פנטזיה, מכיוון שבני האדם אולי שואפים – באופן רחב מאוד ומגוון מאוד – למקסם את התועלת עבורם, אבל זו לא דווקא התועלת הכספית. גם אם הם היו שואפים למקסם את התועלת הכספית, בהינתן פערי מידע, עלויות השוואה, התנהלות לא רציונלית והיותם נתונים להטעיות והטיות מכוונות – הם לא ממש טובים בכך. כמובן שאפשר לתרץ זאת באמצעות טיעון טאוטולוגי שמניח את המבוקש: האדם בוחר לא להתאמץ לגשר על פערי המידע כי התועלת שלו מהויתור גדולה יותר מהמחיר וכו', אבל עם הנחת המבוקש לא מתקדמים רחוק.

בשנים האחרונות נתקלתי בגרסה משודרגת של תפישת "האדם הכלכלי", גרסה שבהיעדר מונח מקובל, אקרא לה "צרכנתנות", ובמרכזה דמות "האדם הצרכן". כמיטב המסורת של הצדקות הקפיטליזם המתעלמות מיחסי־הכוח, לפי גרסה זו כל המציאות הכלכלית מוכתבת לפי רצונו של הוד מעלתו הצרכן. באמצעות הביקוש שלו הוא מכתיב את טעמו, וקובע מי מהחברות הפועלות בשוק תצליח ומי תכשל. בעלי ההון היצרני הם בכלל עבדיו של טעמו הצרכני של "האדם הצרכן" שלנו, ומשרתים בהצלחה גדולה או קטנה את גחמותיו הצרכניות.

בכל מקרה, אני הייתי רוצה לשים את האצבע על דמות אדם שלפי התרשמותי היא נפוצה הרבה יותר מהאדם הכלכלי או מהאדם הצרכן – והיא האדם הרוצה לעשות טוב.

הצצה אל הפוליטיקה של החסידות – המקרה של גור בחיפה

בכלכליסט התפרסמה לפני כמה חודשים כתבה מסקרנת, המספקת הצצה אל הפוליטיקה הפנימית של חסידות גור, ובכך גם אל תופעת החסידות עצמה. דיסקליימר: בחסידות גור אירע פיצול לפני כשלוש שנים, וברור מהכתבה שהיא מציגה את נקודת המבט של הקבוצה שהתפלגה, או לפחות של גורמים "אופוזיציוניים" בתוך החסידות.

[הערת המערכת: הכנתי את הרשומה הזו מתישהו בחודש פברואר, ואז היתה לי התלבטות אם לפרסם אותה. אז עכשיו החלטתי שכן, במסגרת עשיית סדר ולא בעקבות אירוע אקטואלי ספציפי.]

יצחק גולדקנופף, שר הבינוי והשיכון, נציג חסידות גור בממשלה. צילום: משה רוטנברג

בחזרה אל הרפובליקה – בניה מתוך שותפות

רשומה שהתפרסמה לפני כמה ימים כרשומת אורח בבלוג "הינשוף" של פרופ' דני אורבך

אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית (ולא רק הישראלית), אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. במהלך הקריאה, אני מציע לא לחפש במציאות המעשית את המודלים המובהקים של שני האתוסים האלה, אלא את הביטויים של כל אחד מהם בתוך מציאות מורכבת שבה הם מעורבבים זה בזה, בחברה שדמותה מתעצבת בהתאם לשקול הכוחות בין האתוסים האלה והגורמים שפועלים לקדם כל אחד מהם.

בפסקה המפורסמת ב"עושר העמים" כתב אדם סמית:

"הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה."

ההגיון הליברלי מעמיד במרכז את היחיד כפרט עצמאי, העומד בפני עצמו. תפקידה של המדינה לפי זה הוא לעשות את המינימום הנדרש על מנת להבטיח את זכויות וחירויות הפרט הניתנות לו מעצם קיומו כאדם וכאזרח, ובכך

על סדר היום: זוטות מהחיים עצמם

לקראת שבוע פוליטי שצפוי להיות סוער, אני מרשה לעצמי להתעסק בזוטות מהחיים עצמם: חמאה, חלב ותקנים. 

לתבוע את עלבונם של הפופוליסטים

ההשמצה הנפוצה במילון הפוליטי היא "פופליזם". רבים רבים משתמשים בה כנגד יריביהם, במטרה לתאר אותם כאופורטוניסטים המציגים טענות שטחיות ומדיניות פשטנית וחסרת אחריות במטרה לקרוץ לרגשות "העם הפשוט". אלא שהתנועה והמפלגה הפופוליסטית היו גופים ממשיים בהיסטוריה, ובתור אחד היחידים בישראל כנראה שעסק בהיסטוריה שלהם, אני חושד שהעובדה ששמם הפך לכינוי הגנאי הנפוץ בזירה לא מעיד על אופי פעולתם הממשי, אלא דווקא על כך שהיוו סיכון ממשי ליריביהם החברתיים והפוליטיים שעליהם קראו תיגר – שדאגו מצידם להפוך את עצם שמם להשמצה שכל אחד יבקש להתנער ממנה. אז אני מבקש לתבוע את עלבונם ההיסטורי, ולהאיר את הדברים באור אחר.

תמונת מצב: תצפית על המֶשֶך הארוך

לפני כמה שבועות כתבתי רשומה על על כך שלמעשה נתניהו לא הצליח להקים ממשלה, אלא כתלות בלהטוטנות שנועדה לעקוף את אי הכשירות של דרעי לכהן כשר. בינתיים נראה שש"ס מכילה את המשבר עד שיימצא טריק אחר לעקוף את המכשול, ועד שטריק כזה יימצא אנחנו חיים באנומליה שבה אין שר בריאות ושר פנים, כי גם נתניהו לא כשיר משפטית לכהן כשר (מכיוון שתלוי נגדו אישום פלילי), אלא רק כראש ממשלה.

בסיום הרשומה, כתבתי שיש מקום לניתוח עמוק יותר וארוך טווח יותר של הגורמים הפועלים. ברשומה הזו אנסה להציע ניתוח כזה. הוא מתבסס על התשובה לשאלה: מהו הפרוייקט הפוליטי הגדול, ארוך הטווח, של השותפים העיקריים בקואליציה. לא דווקא לפי סדר מסויים.

ממשלת ישראל ה-37. צילום: אבי אוחיון, לע"מ, CC BY-SA 3.0

חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות

לכבוד יום הרצל, אני  מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).

כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.

בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.

ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.

התמורה הגדולה: סיכום – על כוח ועל חירות

רשומה אחת עשרה (ואחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך הפרק האחרון של פולני, שבו הוא עוסק בשאלת "אז מה בכל זאת?" ולאן אפשר להתקדם במציאות שבה אנחנו חיים. 

התמורה הגדולה: תפקידו של הפשיזם

רשומה עשירית (ולפני אחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך עיסוקו של פולני בפשיזם, הופעתו והתפקיד שמילא בחברה, כרקע להופעת המשבר ששיאו במלחמת העולם השניה. כמו בנוגע למקרים אחרים, פולני מזהה בפשיזם תגובה לסיטואציה כלכלית-חברתית מסויימת. הסיבה לצמיחתו אינה טמונה בתכונה פנימית שלו או במאפיינים הייחודיים של החברות שבהן צמח, אלא בנסיבות שבהן צמח, ובתפקיד שאותו מילא בחברה.