התמורה הגדולה: תפקידו של הפשיזם

רשומה עשירית (ולפני אחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך עיסוקו של פולני בפשיזם, הופעתו והתפקיד שמילא בחברה, כרקע להופעת המשבר ששיאו במלחמת העולם השניה. כמו בנוגע למקרים אחרים, פולני מזהה בפשיזם תגובה לסיטואציה כלכלית-חברתית מסויימת. הסיבה לצמיחתו אינה טמונה בתכונה פנימית שלו או במאפיינים הייחודיים של החברות שבהן צמח, אלא בנסיבות שבהן צמח, ובתפקיד שאותו מילא בחברה. 

הפאשיזם היה דרך לכפות על החברה את שיקום המערכת הכלכלית. מקור כוחו לא היה בו, אלא בגורמים החזקים שנתנו לו גיבוי סמוי [עמ' 226-225, ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

"הפשיזם, יותר מכל תנועה אחרת, היה תנועה פוליטית שקמה בתגובה לתנאים שיצר מצב אובייקטיבי, בלי קשר לגורמים מקריים. עם זה, אופיו המנַוון של המענה הפשיסטי היה ברור. הוא הציע דרך מילוט מהשיתוק המוסדי שמדינות רבות נקלעו אליו, אך כל מדינה שתנסה את התרופה הזאת תלקה במחלה שאחריתה מוות. זו הדרך שבה ציוויליזציות נכחדות.

את הפתרון הפשיסטי למבוי הסתום שהקפיטליזם נקלע אליו אפשר לתאר כרפורמה בכלכלת השוק שמחירה השמדתם של כל המוסדות הדמוקרטיים, הן במישור התעשייתי הן במישור המדיני. כך יכלה המערכת הכלכלית המתערערת להשתקם, ואילו ההמונים עצמם אולצו לעבור חינוך מחדש, שנועד לשלול מהיחיד את זכויותיו הטבעיות ובכך להפקיע ממנו את היכולת לתפקד כגורם אחראי בחיי הציבור. […]

בניגוד למה שסברו בני התקופה, את הופעתה של תנועה כזאת במדינות המתועשות, ואפילו בכמה מדינות מתועשות רק במקצת, אין לתלות בשום אופן בסיבות מקומיות, במנטליות לאומית או ברקע היסטורי. […]

יתר על כן, לא היה כל קשר בין כוחו המוחשי והמספרי של הפשיזם ובין השפעתו הפוליטית. עצם המונח "תנועה" היה מתעה, כי הוא רומז על קיומו של הליך הצטרפות כלשהו או על השתתפות אישית של מספר רב של אנשים. המאפיין המובהק ביותר של הפשיזם היה אי־תלותו בביטויים עממיים כאלה. אף שלרוב הוא שאף לסחוף אחריו את ההמונים, כוחו לא נקבע על פי מספר הנוהים אחריו, אלא על פי כוח ההשפעה של אישים רמי דרג שתמיכתם במנהיגים הפשיסטיים הייתה מובטחת – אישים שהשפעתם בקהילה תוכל להגן על מנהיגים אלה מפני ההשלכות של מרד כושל, וכך לפטור אותם מהסיכונים הכרוכים במהפכה."

 

בהמשך, סוקר פולני את התמורות המהירות בכוחו של הפשיזם באירופה בין מלחמות העולם, שנבעו מהצורך המשתנה בו, כדרך לכפות פיתרון למשברי הכלכלה. הפשיזם היה אחת מהדרכים לוותר על רעיונות הכלכלה החופשית, על מנת לשקם את הכלכלה: [עמ' 231-229]:

"כפי שראינו, הפשיזם באירופה בשנות העשרים היה קשור רק במקרה למגמות הלאומיות ולמהפכות הנגד. מדובר בסימביוזה בין תנועות שנבעו ממקורות שונים, חיזקו זו את זו ויצרו רושם שיש ביניהן דמיון מהותי, אף שלמעשה לא היה ביניהן קשר.

במציאות, התפקיד שמילא הפשיזם נקבע בידי גורם אחד: מצבה של מערכת השוק.

בשנים 1923-1917, ממשלות פנו מפעם לפעם לעזרת הפשיסטים כדי להשיב על כנם את החוק והסדר; זה כל מה שהיה נחוץ כדי להניע את מערכת השוק. הפשיזם בתקופה זו לא התפתח.

בשנים 1929-1924, כששיקומה של מערכת השוק נראה מובטח, הפשיזם ככוח פוליטי נמוג כליל.

אחרי 1930, כלכלת השוק הייתה שרויה במשבר כלכלי, ובתוך שנים מעטות הפשיזם היה לכוח עולמי.

התקופה הראשונה – 1923-1917 – הולידה את המונח, ולא הרבה יותר מזה. […]בסופו של דבר, מהפכות הנגד שיקמו את מאזן הכוחות במקומי. […] בשום מקום לא היה מדובר בנושא אחר מלבד החוק והסדר, ולא הועלתה כל שאלה הנוגעת לרפורמות רדיקליות. במילים אחרות, לא היה שום סימן גלוי לעין למהפכה פשיסטית. התנועות האלה היו פשיסטיות רק בצורתן, כלומר במובן שבו כנופיות אזרחיות – כביכול גורמים חסרי אחריות – שימשו אמצעי לחפות על אנשי השלטון. […]

בשנת 1924 ובשנים שאחריה, אירופה וארצות הברית תססו בגאות כלכלית, שהטביעה כל דאגה ליציבותה של מערכת השוק. הוכרז שהקפיטליזם שוקם. הבולשביזם והפשיזם חוסלו שניהם, ושרדו רק באזורי הפריפריה. […]

רק בתקופה השלישית – אחרי 1929 – התגלתה משמעותו האמיתית של הפשיזם. המבוי הסתום שמערכת השוק נקלעה אליו היה ברור לעין. עד לאותו הזמן, הפשיזם לא היה יותר ממאפיין של המשטר הסמכותני באיטליה, שבכל המובנים האחרים לא היה שונה ממשטרים בעלי אופי מסורתי יותר. עתה הוא הופיע בדמות פתרון חלופי לבעייתה של החברה התעשייתית. […]

אירוע לא צפוי, אך בשום פנים ואופן לא מקרי, התחיל את הרס המערכת הבינלאומית. מפולת שאירעה בוול סטריט צמחה למימדים ענקיים; בעקבותיה החליטה בריטניה הגדולה לנטוש את תקן הזהב, וכעבור שנתיים נקטה ארצות הברית צעד דומה. […]

שלוש מעצמות – יפן, גרמניה ואיטליה – התמרדו נגד הסטטוס קוו וחיבלו במוסדות השלום המתפוררים. בה בעת, הגורם שארגן בפועל את הכלכלה העולמית סירב לתפקד. תקן הזהב הוצא מכלל פעולה, לפחות באופן זמני, בידי יוצריו האנגלוסקסים; מדינות התנערו מחובותיהן החיצוניים במסווה של חדלות פירעון; שוקי ההון והסחר העולמי הלכו ודעכו. בעת ובעונה אחת התפרקו הן המערכת המדינית הן המערכת הכלכלית של העולם.

השינוי בתוך המדינות עצמן היה מקיף לא פחות. מערכות דו־מפלגתיות הוחלפו בממשלות חד־מפלגתיות, ולפעמים בממשלות אחדות לאומית. עם זאת, קווי דמיון חיצוניים בין מדינות דיקטטוריות לבין מדינות שהתקיימה בהן דעת קהל דמוקרטית רק הדגישו את חשיבותם העליונה של מוסדות חופשיים לשם דיון וקבלת החלטות. רוסיה פנתה לסוציאליזם בעל אופי דיקטטורי. במדינות שהתכוננו למלחמה, כמו גרמניה, יפן ואיטליה – ובמידה פחות גם ארצות הברית ובריטניה הגדולה – הקפיטליזם הליברלי נעלם. אך הדמיון בין המשטרים העולים – הפשיזם, הסוציאליזם והניו דיל – הסתכם בהתנערות מעקרונות הלסה־פר."

 

אלא שבסופו של דבר, הצורך לשקם את הכלכלה במחיר הקרבת הדמוקרטיה עלה במחיר השתלטות משטרים טוטליטריים, שהוליכו את אירופה למלחמת עולם.