לתבוע את עלבונם של הפופוליסטים

ההשמצה הנפוצה במילון הפוליטי היא "פופליזם". רבים רבים משתמשים בה כנגד יריביהם, במטרה לתאר אותם כאופורטוניסטים המציגים טענות שטחיות ומדיניות פשטנית וחסרת אחריות במטרה לקרוץ לרגשות "העם הפשוט". אלא שהתנועה והמפלגה הפופוליסטית היו גופים ממשיים בהיסטוריה, ובתור אחד היחידים בישראל כנראה שעסק בהיסטוריה שלהם, אני חושד שהעובדה ששמם הפך לכינוי הגנאי הנפוץ בזירה לא מעיד על אופי פעולתם הממשי, אלא דווקא על כך שהיוו סיכון ממשי ליריביהם החברתיים והפוליטיים שעליהם קראו תיגר – שדאגו מצידם להפוך את עצם שמם להשמצה שכל אחד יבקש להתנער ממנה. אז אני מבקש לתבוע את עלבונם ההיסטורי, ולהאיר את הדברים באור אחר.

יונתן לוי, מפעילי המחאה ב-2011 וחוקר תנועות פוליטיות של צעירים נדרש לאחרונה בראיון ל"כלכליסט" לשאלה מהו בעצם פופוליזם, והשיב:

"אנשים מתייחסים ל'פופוליזם' כמעין קללה, שבאה לומר על פוליטיקאי שהוא לא רציני, דמגוג שמנסה להתחנף לאזרחים. אבל כשאנחנו מדברים על פופוליזם מבחינה פוליטית, אנחנו מתכוונים לאידאולוגיה רזה, ללא תפיסת עולם מגובשת שבאה עם תוכניות כלכליות או תפיסת יחסי חוץ מגובשת. היא כמו טפיל, שעוטף כל אידיאולוגיה, בין שהיא מהימין, מהשמאל או מהמרכז.

"מה שמאפיין את הפופוליזם הוא חלוקת הציבור לשני מחנות הומוגניים לחלוטין: מצד אחד ישנו עם טהור, אותנטי ומחובר למהות המדינה והלאום, וממולו ישנה אליטה, שהיא תמיד רקובה, מושחתת, שלא שייכת באמת למקום שבו היא חיה, ולכן מנסה למנוע מהמחנה השני לבטא את רצונו הפוליטי ומכשילה אותו בכל מיני דרכים."

 

צריך לציין, שגם העיסוק שלי בהיסטוריה של התנועה הפופוליסטית לא היה המקיף והמעמיק ביותר. כתבתי עבודה סמינריונית בתואר השני, שהשוותה את החלופה שהציעו לקפיטליזם של זמנם (סביבות הרבע האחרון של המאה ה-19) לחלופות שהציעו אדוארד בלאמי ובנימין זאב הרצל. במסגרת העיסוק בנושא, קראתי ארבעה ספרים שעסקו בהיסטוריה ובמחשבה הפוליטית של התנועה, וכללו גם קבצי מאמרים של מנהיגיה. כל הספרים היו באנגלית, ולמיטב ידיעתי לא נכתב בארץ בעברית ולא תורגם לעברית שום חיבור העוסק בתנועה הפופוליסטית. אני בהחלט סקרן לדעת מי כתב את ערך הויקיפדיה שלה.

בכל מקרה, לטובת העניין חשוב לי להזכיר, או בעצם לספר: התנועה הפופוליסטית, או "מפלגת העם" של ארה"ב, לא היתה מפלגה של פוליטיקאים דמגוגים. היא צמחה מלמטה למעלה, מתוך "בריתות" מקומית, אזוריות, מדינתיות ועל־מדינתיות של חקלאים (והיו חברים פעילים בה גם כמה אינטלקטואלים משכילים). היא היתה תנועה עממית רחבה של איכרים קטנים שהמערכת הכלכלית ניצלה אותם ואיימה על צורת החיים שלהם. המענה שלהם לאתגר הזה היה יצירת רשת של התאגדויות חברתיות ותרבותיות (הם ערכו למשל פיקניקים משותפים…), התארגנות קואפרטיבית מקומית ואזורית בתחומי הייצור והשיווק, הפצת השכלה לחברים (במסגרת התנועה פעלו כ-35,000 מרצים נודדים, ויצאו לאור למעלה מ-1,000 כתבי עת). היא הקיפה מאות אלפי חברים, והתמודדה עם המתח שבהתארגנות המשלבת חברים ממדינות הצפון והדרום (זמן לא רב יחסית אחרי מלחמת האזרחים), לבנים ושחורים, ומול התנגדות מצד המפלגות הפוליטיות המתחרות המבוססות, שלא בחלו באמצעים במאבק נגדה, החל מזיוף תוצאות בחירות ועד הפעלת אלימות ישירה.

תוצאות הבחירות לנשיאות ב-1892, הישג השיא של "מפלגת העם" (בירוק) בזירה הפוליטית.

אל מול כל האתגרים האלה, בריתות החקלאים ו"מפלגת העם" הצליחו לגבש מצע מרשים למדי של דרישות מעשיות, מוניטריות ורגולטוריות, שנועדו לאפשר להם להתקיים כיצרנים קטנים בשוק תחרותי שלא נשלט ומנוצל על ידי תאגידי ענק ומונופולים. מתוך העבודה שלי:

בניגוד לדימוי הנפוץ אולי לגבי התנועה הפופוליסטית, המחשבה הכלכלית בה, כפי שבאה לידי ביטוי בפרסומים ובמצעים הפוליטיים שלה, מעידה על כך שזו לא היתה תנועה שביקשה לבלום את תהליכי המודרניזציה ולחזור לחברה הכפרית המסורתית. למעשה, התנועה הפופוליסטית תמכה במודרניזציה ותיעוש, אך התנגדה לכוחם של המונופולים שהובילו את המהלך הזה על בסיס ניצול ודחיקת שכבות רחבות באוכלוסיה לעוני, בתהליך שמרוקן מתוכן את הזכויות השוות ואת החירויות שהקנתה החקיקה הפורמלית.
הפופוליסטים לא ראו בהתפתחות הטכנולוגיה כשלעצמה כוח מדכא, אלא ראו בשליטה של ההון הפרטי בהתפתחות הטכנולוגית את הגורם ההופך אותה מפוטנציאל חיובי למימוש שלילי. הפופוליזם ראה באינדיבידואליזם התחרותי הבלתי-מוגבל את המקור לבעיה, וגורם שפוגע ברווחה הכללית במקום לקדם אותה. לתפישתם, הדרך למימוש אמיתי של האינדיבידואל טמונה בשיתוף פעולה ועזרה הדדית.

בקצרה – התנועה הפופליסטית לא היתה "פופוליסטית". היא זיהתה והבינה באופן חד את המציאות, ופיתחה מענים מעשיים מתקדמים ומורכבים לאתגרים שאיתם ביקשה להתמודד. היא התייצבה במאבק ישיר אל מול הכוחות החזקים בכלכלה ובפוליטיקה בארה"ב בתקופתה. למעשה, היתה נפוצה בה הסתייגות מהפולטיקה. רק ההבנה ששינוי המדיניות בכיוון שביקשה ידרוש להשיג דריסת רגל ממשית במערכת הפוליטית הביא את התנועה להתפתח, תוך הסתייגות לא מעטה, מהבריתות להקמת מפלגה. המתח הפנימי סביב הפעילות בזירה הפוליטית, למרות הצלחה יחסית (בשיא יותר ממליון מצביעים, 9% מהקולות, 22 אלקטורים ובחירת מספר סנטורים ומושלי מדינות) אך לא מספיקה, היה מהגורמיים העיקריים להתפוררות התנועה.

הלוואי על כולנו פופוליזם כזה. הוא חסר לנו מאוד.