ברשומה הקודמת שעסקה במלחמה ופורסמה ביום רביעי (18.10) בלילה, צפיתי שהשלב הקרקעי ייפתח עד מוצ"ש. אז ברור שטעיתי בכך, כי מאז עבר כמעט שבוע, ונדמה ששום דבר משמעותי לא השתנה. אז האם אנחנו רצים לאט במקום, או שכמו כותרת השיר שממנו הוצאתי (מההקשר) את הציטוט, "כלום זה לא סתם"?
וגם משהו על סוגיית החטופים ומשהו, המלצות לצריכת תוכן, מחשבה על מה שאחרי החמאס, וזוית מעניינת על יחסי נתניהו והחמאס.
חשיפה ראשונה אצלי של מסמך שמציג עדות בנוגע לתפקידו של נתניהו בביסוס שלטון החמאס ברצועת עזה, אל מול תוכנית מדינית חלופית שכבר התחילה להתקדם.
בקיץ 2018, כנראה בעקבות משהו שכתבתי פה או באיזה דיון בפייסבוק, חברבוק מאזור עוטף עזה העביר לי, שלא לפרסום, מסמך מעניין מאוד: סיכום של שיחה ראשי המודיעין המצרי עם אחד מארגוני שיתוף הפעולה הכלכלי באזור. בפגישה הזו הציגו אנשי המודיעין את (גרסתם ל) יוזמה המצרית לייצוב המצב ברצועת עזה, במהלך מדורג של שיבת הרש"פ לשלטון ברצועה והכפפת הזרוע הצבאית של החמאס לרש"פ.
באביב 2020 פנה אלי יותם גבעולי, להמשיך לקרוא
המלחמה מתקרבת לשלוש יממות, והנה מחשבות נוספות, בעקבות המחשבות הראשוניות.
א) מה שהיה: להמשיך לקרוא
כמו כולם, גם אני הופתעתי ממה שקורה מאז הבוקר. הלב נקרע ונשבר, עוד לפני שהמחיר התברר והמספרים קיבלו שמות ופנים וקשרים אישיים. הנה כמה מחשבות ראשוניות.
לאחר כחצי שנה של מאבק ציבורי ופוליטי, ועל אף מחאה חסרת תקדים מבחינת השילוב של משך והיקף, עבר בשבוע האחרון החוק הראשון מסדרת החוקים של "המהפכה המשטרית". אז לאן הולכים עכשיו?
כמה מחשבות. למי שמוכן להשקיע, רקע מומלץ ברשומות הזו, הזו והזו.
הרשומה התארכה ולכן פוצלה לשני חלקים. קישור לחלק השני יופיע בתחתית.
א. קודם כל, עמדתי האישית – מהלכי "הרפורמה" כפי שהוצגו הם מהלך בלהות שמובל על ידי קואליציית בלהות אנטי-ציונית, שמידת האמון שלי בטובת כוונתיה היא מתחת לאפס (לזכותם יאמר שאני מאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים). החברה הישראלית אכן זקוקה לרפורמה, כולל במערכת המשפט, אבל לחלוטין לא לרפורמה הזו. יש צורך להסדיר את תהליכי החקיקה של חוקי יסודי כך שיובטחו בהסכמה רחבה, ואז להגביל את יכולותו של בג"צ להתערב בהם; ליצור הרכב ועדה למינוי שופטים שכולל איזונים ובלמים של כל המעורבים באופן שמונע פוליטיזציה של בית המשפט; להגדיל משמעותית את מספר השופטים (במקביל לצמצום מספר עורכי הדין); וכמובן לעשות במקביל (והחשיבות של זה לא פחותה ואפילו להפך) רפורמה כלכלית חברתית בכיוון של שיפור והרחבת השירות הציבורי, חיזוק מדינת הרווחה, אמנסיפציה של המגזרים הסגורים, וחיזוק הדמוקרטיה היומיומית של אזרחי ישראל: במקומות העבודה, בקהילות ובשלטון המקומי.
ב. אבולוציה או רבולוציה
אני חושב שאחת ממושכלות היסוד בהבנת הפוליטיקה היא שקווי המחלוקת לרוב לא חוצים בין הגופים המובחנים (מדינות, מפלגות, תנועות) אלא בתוכם, ובודאי כשמדובר בגופים גדולים שמחזיקים בכוח ממשי. בנוסף, הרובד האידיאולוגי – עד כמה שהוא מעסיק באמת את הגורמים הפעילים – מיתרגם בסופו של דבר לשאלות קונקרטיות, שהבחירה בתשובות הקונקרטיות עליהן גם היא נוטה לחצות בתוך הגופים ולא ביניהם.
להבנתי, השאלה האסטרטגית הגדולה שמרחפת מעל המשבר הנוכחי והמחאה היא דמות "תמונת הסיום" שלו. ולשאלה הזו יש שתי תשובות מרכזיות: האחת היא סיום "אבולוציוני": בדרך כזו או אחרת המהפכה המשטרית תיבלם למשך מספיק זמן, בדמות חקיקה "בהסכמה רחבה" בלבד, עד שהממשלה תתפרק ותוחלף על ידי ממשלה אחרת בהרכב שונה משמעותית, בכנסת הזו או לאחר פיזור הכנסת ובחירות כלליות. השניה היא סיום "רבולוציוני": או שהממשלה תצליח להשלים באופן חד־צדדי את ההפיכה המשטרית ולשנות את כללי המשחק של השיטה הפוליטית בישראל בכיוון של "דמוקרטיה לא־ליברלית" בשלטון יחיד – בדומה למודל הרוסי/הונגרי/טורקי וכדומה – או שהיא תוכרע במשבר חוקתי, כלומר בהתנגשות ישירה בין הממשלה לשלטון החוק שיסתיים בהדחת הממשלה על ידי זרועות האכיפה שאחריה יתקיימו בחירות חדשות (אולי גם לאחר סילוק מהמערכת הפוליטית של כמה מהשותפים הבולטים לנסיון ההפיכה המשטרית).
וכמו שאמרתי – המחלוקת היא על מה התרחיש הרצוי, והיא נובעת בין היתר – לפחות אצל מי שאינם מעורבים באמת בדרג הבכיר של הזירה הפוליטית – גם ממחלוקת הערכה לגבי מידת הכוונות והמסוכנות של הממשלה, וספציפית של נתניהו. להמשיך לקרוא
לפני כמה שבועות כתבתי רשומה על על כך שלמעשה נתניהו לא הצליח להקים ממשלה, אלא כתלות בלהטוטנות שנועדה לעקוף את אי הכשירות של דרעי לכהן כשר. בינתיים נראה שש"ס מכילה את המשבר עד שיימצא טריק אחר לעקוף את המכשול, ועד שטריק כזה יימצא אנחנו חיים באנומליה שבה אין שר בריאות ושר פנים, כי גם נתניהו לא כשיר משפטית לכהן כשר (מכיוון שתלוי נגדו אישום פלילי), אלא רק כראש ממשלה.
בסיום הרשומה, כתבתי שיש מקום לניתוח עמוק יותר וארוך טווח יותר של הגורמים הפועלים. ברשומה הזו אנסה להציע ניתוח כזה. הוא מתבסס על התשובה לשאלה: מהו הפרוייקט הפוליטי הגדול, ארוך הטווח, של השותפים העיקריים בקואליציה. לא דווקא לפי סדר מסויים.
ממשלת ישראל ה-37. צילום: אבי אוחיון, לע"מ, CC BY-SA 3.0
ב-29.12.2022 הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע, בראשות בנימין נתניהו. פסיקת בג"צ שהתקבלה לפני כמה ימים ופסלה את אריה דרעי מכהונת שר הפכה גם את גם את הממשלה הזו לממשלה שקמה במרמה.
כמה מחשבות בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה-25. אני לא מתכוון להכנס לניתוח של מה שהוליך לתוצאה הספציפית, אלא יותר למה הלאה, ועוד מחשבה או שתיים. על רכיבה על גבי נמרים, דגים במים ומהגרים.
א) השאלה הגדולה לטעמי היא האם נתניהו מאמין לביבי, כלומר למסרים שסביבתו שידרה לציבור, ולחששות שמתנגדיו שידרו לציבור (שבמובן מסויים לא היו רחוקים מאוד מאלה שסביבת נתניהו שידרה לציבור)?
בנימין נתניהו. צילום: אבי אוחיון, לע"מ.
CC BY-SA 3.0
כמה הערות שמחכות אצלי כבר הרבה זמן לשבירת מחסום הפרודוקטיביות. בתקווה שאחרי הרשומה הזו, אצליח להביא את עצמי לכתוב עוד כמה רשומות שהרעיונות עבורן מחכים אצלי כבר איזה זמן.
באופן כללי, אני מודה שהשיח הציבורי בישראל מדכא (אותי). ככלל, אני מתרשם שככל שנושא כלשהו מגיע לשיח ציבורי בישראל, אפשר לסמוך על כך שהדיון יהיה – במידה לא מועטה בעזרת התקשורת – שטחי, מטומטם, לא ענייני ולא עוסק בדברים החשובים. ובכל זאת: להמשיך לקרוא
הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית. המלצה כללית – לחשוב עם הראש ולא מהבטן.
להמשיך לקרוא
עמדת תצפית 