הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית

הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית. המלצה כללית – לחשוב עם הראש ולא מהבטן.

א. צריך שניים לטנגו – זה נכון שבמקרים מסויימים מספיק צד אחד בשביל לצאת למלחמה, אבל זה במקרה שהוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות, ובמקרים רבים מלחמה היא לא יוזמה חד-צדדית.

במקרה של הסלמה מדורגת, זה די ברור שצריך שניים לטנגו. במיוחד כאשר הצדדים גיבשו "כללי משחק", ומשוואות התגובה ידועות מראש. לצורך העניין, אני חושב שבמקרה הזה, מעבר לכל מה שהתחמם קודם, "נקודת האל-חזור" שהבטיחה את הפיכת העניין ממהומות בעצימות נמוכה לעימות בעוצמה גבוהה היא ירי הטילים מעזה לכיוון ירושלים. אבל גם מכאן – ברגע שבחירת התגובה של צה"ל היתה תקיפת יעדים שמביאה להרוגים – היה ברור שיהיה ירי משמעותי אל עוטף עזה והטווח הבינוני (שבתורו יביא לתקיפות נוספות). בצד הפלסטיני פרסמו הערב שהפלת בניינים רבי קומות בעזה תיענה בירי אל גוש דן, תוך זמן קצר צה"ל אכן הפיל מבנה כזה, ואכן נורה מטח גדול אל גוש דן.

ב. היסוד הפוליטי – מכיוון שצריך שניים לטנגו, מתבקש לשאול למה עכשיו (כי נסיבות הרקע קיימות תמיד, והשאלה היא לא האם יש פרובוקציות מצד כזה או אחר, אלא למה עכשיו הפרובוקציות מקבלות מענה כזה). ומן הסתם, נראה שגם לנתניהו וגם לצמרת החמאס (או לפחות לחלק מסויים מתוכה) התזמון של סיבוב לחימה עכשיו הוא די נוח, כל אחד לצרכיו הפוליטיים שלו. ואנחנו יודעים שנתניהו מקיים שיתוף פעולה פוליטי ארוך שנים עם החמאס. אני לא מדבר על תיאוריית קונספירציה לפיה נתניהו מתאם ישירות עם החמאס, מכיוון שברמה הזו של הפוליטיקה אין צורך בתיאום ישיר כזה. כל הצדדים יודעים לצפות את התנהגות הצד השני ולקרוא את המסרים שעוברים בין השורות ובעיקר בפעולות המעשיות. שלטונו של צד אחד מבטיח ומבסס את שלטונו של הצד השני. ובמקרה הזה, לשני הצדדים יש אינטרס דומה – לשמור את היחסים בין ישראל לפלסטינים בדמות עימות מתמשך, שרובו מתנהל בתקופות של שקט יחסי, שנקטע מדי תקופה בסבב אלים שבסיומו חוזרים אל אותה נקודת מוצא, וחוזר חלילה ללא פתרון באופק. דרך אגב, זו גם הסיבה שאין משמעות אמיתית לחפש "מי התחיל" ועשה את המהלך הראשון שהביא לסבב כזה או אחר. הסבבים אינם ניתנים למניעה, כי הם חלק מהותי מהמודל הכללי. השאלה היחידה היא שאלת התזמון, והיא נקבעת בהתאם לצרכים הפוליטיים של הצדדים.

ג. המענה הפוליטי – הצורך המיידי של נתניהו הוא מניעת הקמת ממשלה חלופית שהוא אינו עומד בראשה, כך שהמהלך הבא בזירה הפוליטית יהיה בחירות ישירות לראשות הממשלה או בחירות כלליות לכנסת (יותר סביר). חלופה אחרת היא הקמת ממשלה בראשותו על בסיס חבירה של מפלגה שעד עכשיו סירבה להצטרף לממשלה בראשותו (אבל זה יתאפשר רק אם וכאשר המנדט להרכבת הממשלה יחזור לכנסת).
ולכן המענה הפוליטי המתבקש, אם יריביו הפוליטיים לוקחים את עצמם ברצינות, צריך להיות שלילת ההישג הזה מנתניהו – בדמות הקמת ממשלה בטווח זמן מיידי (ככל שהחוק מאפשר), שתשלול מנתניהו את עמדת השליטה שלו. את ניסוח קווי היסוד ואת חלוקת התיקים הסופית ניתן לדחות לטווח זמן מוגדר מראש של כמה שבועות – אבל בהם העניינים כבר ינוהלו על ידי הממשלה החדשה, ונתניהו יסולק ממוקד הכוח. הנכונות לעשות את זה היא מבחן משמעותי לגורמים בזירה הפוליטית – וזה כולל בהחלט גם את רע"ם והרשימה המשותפת. מכיוון שהמפלגות הערביות (וגם כמה מיריביו של נתניהו בקרב היהודים) נוטות לטעון שהאחריות להסלמה היא על נתניהו – רק מתבקש שיתנו את ידם (והצבעתם בכנסת) להקמת ממשלה חלופית מהר ככל הניתן. אם יסכלו מהלך כזה ובכך יבטיחו את המשך שלטון נתניהו – הרי שיש לנו נייר לקמוס משמעותי למהלכים הפוליטיים האמיתיים שלהן.

ד. כיפת ברזל – כיפת ברזל נתנה לנו כמה שנים של שקט יחסי בכך שאיפשרה למנוע באופן כמעט מוחלט פגיעה במטרות משמעותיות. נראה שהחמאס והג'יהאד האסלאמי הצליחו לצבור מספיק טילים מספיק מדוייקים על מנת לשגר מטחים מרוכזים שמאפשרים להשיג פגיעות כאלה למרות כיפת הברזל, כולל בגוש דן. היכולת הזו היא מנוף פוליטי משמעותי בידי הארגונים האלה, שלא היה בידיהם בשנים האחרונות. לצערי, נראה שצריך לקחת בחשבון שהיכולת הזו תשאר בידיהם גם בשנים הקרובות, ושהמצב בעורף הישראלי עלול להיות גם גרוע יותר, בוודאי במקרה של מעורבות של החיזבאללה בלבנון בירי. והמשמעות היא, וזה לא חדש, שההרתעה לא עובדת רק מהצד הישראלי, אלא פועלת בהחלט גם מהצד השני, ומגבילה את חופש הפעולה של ישראל. וזה משמעותי לא רק מבחינת השיקולים של פעולה צבאית ישראלית – לא פחות מכך זו היכולת לסכל מהלכים מדיניים שמטרתם לקדם פתרון של הסכסוך, ככל שמישהו ינסה לקדם ברצינות מהלכים כאלה.

ה. המצב בארץ – החלק הכי מדכא לטעמי בהתפתחויות הוא האלימות הפנימית בין אזרחים ערבים ויהודים בתוך תחומי מדינת ישראל. גם כאן, כמובן שלא מדובר בכל היהודים ולא בכל הערבים, אבל יש מספיק בשביל לעשות צרות ולעורר פחד בקרב כולם. והבעיה היא שמי שחושב שאלימות בין אזרחים היא כלי לגיטמי כדי לפתור מתחים בחברה או להביע מחאה על מדיניות השלטון – מוליך למלחמת אזרחים. מלחמת אזרחים היא סיוט לכל המעורבים. ומכיוון שיחסי הכוחות ידועים, גם מי שמחזיק בנראטיב שהערבים אזרחי ישראל הם פלסטינים מדוכאים שאי-אפשר שלא להבין אותם, ואולי בעיקר הוא, צריך לדעת שאם יש משהו שיפגע באופן נורא ואיום בערבים-אזרחי-ישראל, זה מצב של מלחמת אזרחים. בעיקר בגלל שבמקרה של מלחמת אזרחים, השלטון והכוח שלו הוא בצד של היהודים. ולכן, דווקא מי שרוצה בטובתם של הערבים-אזרחי-ישראל, צריך להתנגד באופן מוחלט ונחרץ לאלימות שמופעלת מצד ערבים-אזרחי-ישראל כלפי אזרחים יהודים, רכוש ציבורי וסמלי השלטון.