דברים שלמדתי מאדם סמית

סיימתי (סוף סוף) לקרוא את "עושר העמים" של אדם סמית, שפורסם בשנת 1776 ונחשב במידה רבה של צדק לחיבור הבסיסי של התיאוריה הכלכלית המודרנית. כמובן שהוא פספס כמה דברים חשובים, ולכן הקפיטל עדיף, ובכל זאת יש לא מעט דברים ללמוד מסמית. לצערי, ובדומה לחלק מהמהדורות האנגליות, רק שלושת הספרים הראשונים מבין החמישה תורגמו לעברית, מה ששלח אותי לקריאה של עוד 500 עמודים באנגלית.

אדם סמית

קודם כל, חשוב לי לציין שבדומה לבמקרים אחרים, אני מתרשם שתמיד עדיף לקרוא את החיבור המקורי מאשר את הפרשנות שלו, שנוטה להיות פשטנית יותר, ולכן מעקרת את הדברים והופכת אותם ללא יישימים.

אז מה למדתי מהקריאה:

א) שסמית עוסק בעיקר בביקורת המערכת המרקנטיליסטית הקיימת בזמנו, ומייצר אבחנה טרום-קיינסיינית חשובה, לפיה עושרה של האומה לא נמדד בכמות הכסף והזהב שהיא מחזיקה (ולכן לא בהתאם למאזן הסחר שלה), אלא בכמות המוצרים והשירותים שהיא מייצרת. מכאן שהיעד אליו צריך לחתור צריך להיות מקסום הפעילות הכלכלית, ולא דווקא "מאזן חיובי".
ב) שסמית מתאר כמובן מה קורה במודל של שוק קפיטליסטי-חופשי-אוטופי. גם מרקס, דרך אגב. מכיוון ששניהם היו רחוקים מלהיות טיפשים, שניהם יודעים להצביע על מגבלות השוק החופשי. זה לא תמיד נכון לגבי המתיימרים להיות מפרשיו או תלמידיו של סמית שעשו רדוקציה לתיאוריה והתעלמו מהמורכבות שמציבה המציאות (וכמובן שפרשניו ותלמידיו של מרקס עשו דברים דומים וחמורים לא פחות לתיאוריה שלו).

ג)

…אותה חירות טבעית של כמה יחידים, שעלולה לסכן את ביטחונה של החברה כולה, חוקיהן של כל הממשלות, החופשיות שבהן והעריצות שבהן, צריכים להגביל אותה, והן אכן עושים כן. החובה להקים קירות חוצצים כדי למנוע את התפשטותה של דלֵקה פוגעת בחירות הטבעית ממש כמו תקנות ענף הבנקאות המוצעות כאן.

שמעתם, אבירי השוק החופשי, היד הנעלמה והדה-רגולציה? ישנה פעילות כלכלית (ספקולטיבית – סמית עוסק כאן במערכת הבנקאות ובבועות האשראי שהיא יוצרת) שדורשת רגולציה ופיקוח על מנת להגן על הציבור מפני נזקי המשברים שהיא מייצרת. יש כאן נקודה חשובה שממנה מתעלמים לרוב ההוגים הליברליים, שטוענים בעוז לחשיבות השמירה על החופש של האדם לפעול לשיפור מצבו לפי הבנתו בכל צורה שהיא, כל עוד היא אינה פוגעת בחרותם של אחרים, אבל אף פעם לא טורחים להסביר כיצד נפקח שהאנשים החופשיים אכן לא פוגעים בחירותם של אחרים, וכיצד נמנע מהם לעשות זאת, אם אנחנו מתנגדים פחות או יותר לכל סוג של רגולציה "מעיקה" ובירוקרטיה "מסורבלת".

ד)

Consumption is the sole end and purpose of all production; and the interest of the producer ought to be attended to, only so far as it may be necessary for promoting that of the consumer. The maxim is so perfectly self-evident, that it would be absurd to ettempt to prove it. But in the mercantile system, the interest of the consumer is almost constantly sacrificed to that of the producer; and it seems to consider production, and not consumption, as the ultimate end and object of all industry and commerce.

סמית מעמיד ביסוד התפיסה שלו את הרעיון לפיו הכלכלה צריכה לשרת את האדם. מה הטעם לתת סיוע ליצרנים, אם בסופו של דבר לציבור לא נותר כסף כדי לרכוש את התוצרת שייצרו? נכון שהיום בשם "האינטרס של הצרכן" המדינה חותרת ל"הורדת מחירים" ע"י חשיפה לתחרות עם מי שמסוגל לנצל בתנאים שהחברה המקומית לא מוכנה להרשות, אבל היא מתעלמת מכך שהאדם הוא לא רק צרכן אלא גם עובד ייצור, הנפגע מתחרות זו. אבל אני חושב שהיעקרון הבסיסי הוא החשוב: הקפיטליזם הוא שליטת ההון (לא בעלי ההון) – מערכת מעגלית של ייצור למען עוד ייצור, וצבירת הון למען צבירת הון נוסף. אדם סמית מבקש להכניס כאן גם את האדם למערכת השיקולים: לא מערכת מעגלית עיוורת שבה האדם נדרס על מנת לתחזק את תהליך הייצור, אלא מערכת שמייצרת על מנת לספק את צרכי האדם, ואולי אפילו מנותבת בהתאם.

ה)

Wherever there is great property, there is great inequality. For one very rich man, there must be at least five hundred poor, and the affluence of the few supposes the indigence of the many. The affluence of the rich excites the indignation of the poor, who are often both driven by want, and prompted by envy, to invade his possessions. It is only under the shelter of the civil magistrate that the owner of that valuable property, which is acquired by the labour of many years, or perhaps of many successive generations, can sleep a single night in security. He is at all times surrounded by unknown enemies, whom, though he never provoked, he can never appease, and from whose injustice he can be protected only by the powerful arm of the civil magistrate continually held up to chastise it. The acquisition of valuable and extensive property therefore, necessarily requires the establishment of civil government. Where there is no property, or at least none that exceeds the value of two or three days of labour, civil government is not so necessary.

הגיון חשוב שנוטה להישכח: קיומו של עושרם של המעטים נשען תמיד על קיומם של עניים רבים. התפקיד הבסיסי של השלטון והמדינה, במידה רבה, הוא למנוע מהעניים לשדוד את רכושם של העשירים. בצורות מוקדמות הדבר נעשה באמצעות החזקת כוחות חמושים המונעים זאת בכוח. בצורות מתקדמות הדבר נעשה באמצעות מערכת מיסוי ורווחה ממשלתית שמעבירה בצורה יזומה חלק מרכושם של העשירים לידיהם של העניים בצורה של שירותים חברתיים, ומרככת את הפערים בינהם. מי שמתנכר לתפקיד זה של המדינה, יצטרך לחזור להשתמש בצורה המוקדמת המפעילה כוח גלוי. אם המדינה לא תעשה את פעולת צמצום הפערים הזו, היא תאבד את ערכה בעיני העניים, שיחפשו פתרונות אחרים.

ההערה האחרונה של סמית לגבי היעדר הצורך בממשל בחברה שבה אין רכוש, מתייחסת כמובן לחברות ציידים-לקטים פרימיטיביות. באופן מעניין, אפשר להשליך אותה גם אל חברות שיתופיות, בהן אין רכוש פרטי משמעותי, ולכן אין לאף אחד אינטרס לקחת את רכושו של האחר, וניתן לקיים בהן מערכת אנרכית יותר, וללא נוכחות משטרה.

דף השער של המהדורה הראשונה של "עושר האומות"

ו) מעט רקע להבהרה: מקור המילה farm הוא התשלום שהיו משלמים האיכרים הצמיתים לאדוני הקרקע שלהם בימי הביניים, כך שהוא מתייחס למעשה למערכת "קבלנית" שבה אדוני הקרקע מעבירים את עיבודה לידי אחרים תמורת תשלום כספי. בצורה דומה, היה נהוג בתקופות מאוחרות יותר לגבות חלק מהמיסים (בעיקר מיסים על מוצרי צריכה) באמצעות "קבלני גביה", שהיו חוכרים את גביית המס מהשליט תמורת תשלום קבוע. בקטע הבא סמית מבקר בחריפות את השיטה:

The best and most frugal way of levying a tax can never be by farm. Over and above the what is necessary for paying the stipulated rent, the salaries of the officers, and the whole expense of the administration, the farmer must always draw from the produce of the tax a certain profit proportional at least to the advance which he makes, to the risk which he runs, to the trouble which he is at, and to knowledge and skill which it requires to mange so very complicated a concern. Government, by establishing an administration under their own immediate inspection, of the same kind with that of which the farmer establishes, might at least save the profit, which is almost always exorbitant. To farm any considerable branch of the public revenue, requires either a great capital or great credit; circumstances which would alone restrain the competition for such an undertaking to a very small number of people. Of the few who have this capital or credit, a still smaller number have the necessary knowledge or experience; another circumstance which restrains the competition still further. The very few, hoe are in condition to become competitors, find it more to their interest to combine together; to become co-partners instead of competitors, and when the far is set up to auction, to offer no rent, but what is much below the real value. In countries where the public revenues are in farm, the farmers are generally the most opulent people. Their wealth would alone excite the public indignation, and the vanity which almost always accompanies such upstart fortunes, the foolish ostentation with which they commonly display this wealth, excites that indignation still more.

אני חושב שאת הבעיות שמציג סמית ניתן לייחס לרוב המהלכים של הפרטה מודרנית של תפקידי הממשלה, ובמיוחד של הפרטת פעולות שמכניסות כסף (למשל: ניצול מחצבי טבע, הפעלת תחבורה ציבורית, דואר וכו'):

1) לעלות ההפעלה הרגילה יש להוסיף את מרכיב הרווח של המפעיל הפרטי, גורם שיש נטיה להתעלם ממנו בתהליך הפרטה.

2) מכיוון שכמות האנשים שמחזיקים בהון/אשראי גדול מספיק, ואת המיומנות בשביל לבצע פעולה בסדר גודל כזה עבור הממשלה, היא מצומצמת מאוד –  יש להם נטיה שלא להתחרות בינהם, אלא לתאם מחירים ובכך לשלם לממשלה דמי חכירה נמוכים בהרבה מערכו האמיתי של משאב הציבור שאותו הם מקבלים לידיהם. להבחנה של סמית ניתן להוסיף, שתוך זמן קצר של הפעלה פרטית, המפעיל הפרטי צובר אצלו את הידע והניסיון המקצועי בתחום, מה שהופך את התחרות בו או את החלפתו באחר לקשה ויקרה יותר בצורה משמעותית, ומייצר עבורו מין מונופול שמאפשר לו להגדיל את רווחיו.

3)הפרטה כזו מעשירה בצורה בוטה את האנשים המפעילים את המשאב הציבורי שהופרט, עושר שמן הסתם מעורר מרמור גדול בציבור.

ז)

When national debts have once been accumulated to certain degree, there is scarce, I believe, a single instance of their having been fairly and completely paid. The liberation of the public revenue, if it has ever been brought about at all, has always been brought about by a bankruptcy; sometimes by an avowed one, but always by a real one, thought frequently by a pretended payment.

The raising of the denomination of the coin has been the most usual expedient by which a real public bankruptcy has been disguised under the appearance of a pretended payment.

סמית כותב (כבר ב1776!), שהחל מגודל מסויים, החוב הלאומי מגיע לרמה שבה למעשה אין שום דרך נראית לעין לשלם אותו מתוך ההכנסה הציבורית. הדרך היחידה להסיר את עולו מהתקציב הממשלתי היא "פשיטת רגל", כלומר שמיטת חוב, בין אם בצורה גלויה, ובין אם בצורה "סמויה", ע"י ביצוע מדיניות מוניטרית של פיחות מטבע (הוא מזכיר אפשרות גלויה של פיחות בכמות המתכת במטבע, או אפשרות סמויה של ערבוב מתכות זולות במטבעות). אני מבין שבמצב הנוכחי של כסף אלקטרוני נטול מתכת, המקבילה היא "הדפסת" כסף אינפלציונית. אבל נראה שכל ההיגיון של "חסכון בהוצאות" הממשלה על מנת לפנות "עודפים" לתשלום מהיר יותר של החוב הוא הרבה פחות מהלך להקטנת החוב, מאשר מהלך שמטרתו היא צמצום ההוצאות, כלומר צמצום תפקיד הממשלה בכלכלה ובחברה, שהוא, כמו שהזכרנו בסעיף ה' – לצמצם את הפערים בין עשירים לעניים.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “דברים שלמדתי מאדם סמית

  1. פשוט מעולה.
    גם אני קראתי את "עושר העמים" במסגרת הלימודים שלי ואני מוכרח להגיד שהרחבת את ידיעתי והבנתי. אולי אני אחזור לקרוא אותו אחרי שאני אסיים את הקפיטל.
    שתי הערות:
    1) אני רואה בסמית כאבן דרך חשובה בהתהליך התפתחות של התובנה האנושית. הוא לא פחות חשוב מהקפיטל או יותר חשוב. הוא פשוט בא לפניו. הקפיטל של מרקס נבנה במידה רבה על התבנות של הכלכלינים הקלאסיים, שסמית הוא המשמעותי בהם. אני תופס את הסוציאליזם כתהליך שבא להטיב את תפיסת העולם שלנו ואת חיינו בו. סמית הוא נדבך חשוב בתהליך זה, כפי שלמשל שמרטין לותר לפניו (ועוד רבים אחרים) נתן לנו כלים לבקר את הסדר הקיים של שלטון הכנסיה או קארל מראקס וג'ון קיינס שבאו אחריו ונתנו לנו כלים להבין יותר לעומק את הכלכלה קפיטליסטית, ובעיקר איך צריך לנהל אותה, וכך המשיכו את פועלו של סמית.
    2) אפילו בחוגי הכלכלה יש מיתוס שהדבר החשוב ביותר של אדם סמית הוא ה"יד נעלמה". מי שעושה עבודה טיפה רצינית (ובעידן המחשב זה לוקח משהו כמו שעה) מגלה שמושג ה"יד נעלמה" מופיע בכל החיבור של סמית רק פעם אחת בספר הרביעי. גם הקשר של השימוש בביטוי לא ממש ברור לי. אני מבין את השימוש בו כסוג של לקונה שהייתה לסמית שהוא לא טיפל בה עד הסוף (אבל יכול להיות מאד שאני טועה). כך זה שאתה כותב חיבור של אלפי עמודים. אין ספק בכלל שעשית עבודה רצינית ולכן לא נדרשת למיתוס המטופש הזה.

    משתי הערות יש מסקנה אחד ברורה. אנו, המאמנים בסוציאליזם והתקדמות האנושית, צריכים לפעול כדי לנכס לנו את אדם סמית כהוגה חשוב בהתפתחות החשיבה האנושית. זה דורש בראש ובראשונה ניפוץ המיתוס שסמית דיבר בעיקר על ה"יד נעלמה". אך יותר מכך זה דורש עבודת מחקר מעמיקה על התובנות הרבות מספור שיש בחיבור של סמית ואיך אלו שבאו אחריו למדו ממנו, תיקנו אותו והמשיכו את דרכו להבנת המימד החברתי-כלכלי בהתפתחות האנושיות.

    • תודה על התגובה.
      ההערה הראשונה שלך נכונה להפליא. גם מרקס, דרך אגב, מתייחס אל סמית כאחת מאבני הדרך של המחשבה הכלכלית, וקוטל אותו הרבה פחות ממה שהוא עושה לכלכלנים אחרים.
      לגבי ההערה השניה, זהו המקום היחיד שבו מופיע מושג ה"יד נעלמה" בעושר העמים (לפחות לפי ויקיפדיה):
      "כל פרט עמל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. בהעדפתו לתמוך בתוצרת מקומית על פני תוצרת זרה, הוא מכוון רק לקידום ביטחונו; ובאמצעות הכוונת תעשייה זו באופן שתוצריה יהיו בעלי הערך הרב ביותר, הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נעלמה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור."
      להבנתי הוא לא בהכרח משאיר פה לקונה, אלא טוען שבסביבת תחרות חופשית אמיתית מביאה לתוצאות טובות יותר מאשר ניסיון לתכנון מאורגן ("יד גלויה"), מכיוון שלמתכנן אין יכולת לאסוף את כל המידע, והפעולה המתמדת של כל פרט במקומו כדי לשפר את מצבו, המגיבה תמיד לשינויים במציאות מביאה במכלול לאופטימיזציה של חלוקת ההון והעבודה בחברה. מה שחסר פה זו המורכבות המכירה בכך שהפרט הפועל הוא לא תמיד רציונלי, לא תמיד מבין את הרעיון של "רווח עבור עצמו" דווקא בצורה שבה הכלכלנים מביננים אותה, ובעיקר מתעלם מכך שבסביבה חופשית ממגבלות, חלק מהפרטים, במסגרת חתירתם להשגת רווח עבור עצמם, מגבילים במכוון את התחרות החופשית שאמורה להביא לאופטימיזציה. ומכאן שחברה המתקיימת בסביבת תחרות חופשית אמיתית היא מונח מתחום האוטופיה.
      אני חושב שעקרון האופטימיזציה בסביבת תחרות חופשית הוא כן עיקרון יסודי אצל סמית, אבל הוא מודע לכך שהעולם אינו פועל לפי המודל שהוא מתאר, ולכן מציע צעדים קונקרטיים למדיניות (כלומר יד גלויה), ולא לביטולה של הממשלה והסתמכות על "יד נעלמה".

      לגבי המסקנה שלמידה רצינית של הגותו של אדם סמית הוא אבן חשובה בבניין הידע הדרוש למי שמעוניין להבין את החברה האנושית ולתקנה, אין לי אלא להסכים.

  2. פוסט מעולה!! מתרשם מעומק הניתוח, ומסכים הן עם התיאור והן עם המסקנות שלך. אחרי שקראתי את הספר לפני כמה שנים- אלה היו הדברים שגם אני פחות או יותר חשבתי. פירסמתי לפני שבועיים (ב-19 במרץ) הפנייה לכמה פוסטים ובלוגים הדנים ב- misinterpretations ו- misuses של כתביו של סמית.
    http://www.facebook.com/EconSociology

  3. מעניין מאד מה שאתם כותבים כאן. וכדאי שעוד אנשים יקראו את הפוסטים ואת המקורות – אבות הכלכלה. לעתים קרובות הם מצוטטים באופן שגוי ומטעה.

    • זה שנים אני טוען, כי פוליטיקאים מן הימין הכלכלי ועסקנים ניאו-ליברלים (פקידים, ביורוקרטיים מקרן המטבע, שופטים שאימצו את גישת "כלכלה ומשפט" ועוד) גייסו את אדם סמית למסע התעמולה שלהם, על מנת לספק בסיס "אקדמי" ו"מדעי" לטענותיהם האידאולוגיות (להדגמת הטקטיקה הזאת, ראו ספרם של דניאל ממן וזאב רוזנהק "בנק ישראל: כלכלה פוליטית בעידן ניאו-ליברלי"). בל נטעה, סמית אכן מאבות הליברליזם הכלכלי, אבל הגותו הפילוסופית מורכבת הרבה יותר, עשירה הרבה יותר ובנושאים רבים רחוקה ממה שבעלי אינטרסים מנסים להציג.

  4. כמה דברים :
    ראשית תחילת הטעות של ניהול הכלכלה , היא בכך שישנם אנשים שלא עשו שום דבר בכלכלה (יצור כסף אמיתי) ,ולמרות זאת הם נחשבים ל"מומחים" לכלכלה – הפרופסורים לכלכלה (ללא קשר אם הם ליברלים/שמרנים) , הדבר דומה שיהללו מהנדס שלא יצר ולו שכלול/פטנט אחד.
    קחו למשל מהנדסים /רופאים :מלפני 50 שנה האם הרפואה התקדמה -בהחלט
    האם אפשר לומר זאת על הכלכלה ?!

    בנוגע לפסקה האחרונה , ארה"ב משתמשת באינפלציה כדי להקטין את החובות .

  5. פינגבק: המלחמה נגד הבנקים והיהודים | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s