על סדר היום: תקופת מעבר

כמה הערות שמחכות אצלי כבר הרבה זמן לשבירת מחסום הפרודוקטיביות. בתקווה שאחרי הרשומה הזו, אצליח להביא את עצמי לכתוב עוד כמה רשומות שהרעיונות עבורן מחכים אצלי כבר איזה זמן. 

באופן כללי, אני מודה שהשיח הציבורי בישראל מדכא (אותי). ככלל, אני מתרשם שככל שנושא כלשהו מגיע לשיח ציבורי בישראל, אפשר לסמוך על כך שהדיון יהיה – במידה לא מועטה בעזרת התקשורת – שטחי, מטומטם, לא ענייני ולא עוסק בדברים החשובים. ובכל זאת:

א. בזירה הפוליטית, עברנו הרבה עיסוק בשאלת הרכב הממשלה, שהרבה יותר מדי ממנו הוקדש – אם מישהו הצליח להתרומם מעבר לשאלת המפתח של הנכונות או הסירוב להקים ממשלה שכוללת את נתניהו – לשאלות "הייצוג". האם "מחרימים" או לא את "החרדים", או את "הערבים" או את "הימין" וכו'. השיח הזה משקף את אחת הבעיות העמוקות של הזירה הפוליטית (ובמובן מסויים החברתית) בישראל – העובדה שהחברה והפוליטיקה התארגנו סביב "מגזרים". ולכן במקום לעסוק במה שאמורה לעסוק הפוליטיקה –  בהכרעות בין דרכי פעולה שמוכתבות על ידי רעיונות שונים – אנחנו עוסקים בפוליטיקה של ייצוגי זהויות מסביב לשולחן: אילו זהויות מגזריות יהיו חלק מהממשלה, ואילו לא. אלא שאין אופק לקיום של חברה באיכות חיים גבוהה אם היא מתנהלת כמאבק-תפוש-כפי-יכולתך על משאבים ציבוריים בין מגזרים שונים, ובטח לא כאשר חלק ניכר ממייצגי המגזרים בזירה הפוליטית הם למעשה אליטה נצלנית שמטרתה לטפח ולשמר את התלות של המגזר "שלהם" באותה אליטה נצלנית. ומה גם שהמאבק הרועש הזה של ייצוגי הזהויות ממסך את היציבות של השלטון המעשי של אליטה נצלנית "שקופה" – אליטת ההון. אני חושב שהמצב יהיה הרבה יותר בריא אם המפלגות היו מתארגנות לא על בסיס מגזרי, אלא על בסיס רעיוני: מפלגות ימין ומפלגות שמאל, שבתוך כל אחת מהן מיוצגים חרדים, ערבים, יהודים, "רוסים" וכו' וכו'. הדבר הזו הוא האיום הגדול על האליטות הנצלניות המגזריות, ואני חושב שבממשלה הנוכחית יש פוטנציאל לממש חלק מהאיום הזה. 

 ב. הממשלה החדשה – אני לא זוכר ששמעתי שמזכירים את זה, וזה קצת מוזר כי בסיס הממשלה הזו הוא למעשה מימוש של מושג פוליטי שכבר שמענו בעבר: "ברית האחים" של בנט ולפיד. והמפתח להקמת הממשלה הזו, בכל התקופה האחרונה, היה מי שאחראי במידה רבה לחוסר ההצלחה להקים ממשלה יציבה בסבבים הקודמים, ושהבטיח (וקיים) עוד לפני סבב הבחירות האחרון, שככל שהדברים תלויים בו הממשלה הבאה תהיה "ממשלת אחדות לאומית ליברלית" – אביגדור ליברמן. אני מעריך שככל שזה היה תלוי בו (ולא רק בו), הוא היה מעדיף שחלק גדול יותר מהליכוד יהיה חלק מהממשלה – יותר ממה שגדעון סער הצליח להביא איתו – וכך הקואליציה היתה רחבה יותר (ואולי גם לא תלויה ברע"ם). אז בינתיים הקואליציה "לחוצה מאוד", והיתה עסוקה בעיקר בלהתמודד עם כל מיני מוקשים שהשאירה לה הממשלה הקודמת, ובנסיונות נמרצים לשבש כל מהלך שהיא יוזמת בעצמה, ללא קשר לתוכן המהלך. אבל המבחן המעשי הגדול הוא התקציב, וכולם מחכים לראות אם הוא יעבור. כל עוד התקציב  לא עובר (מתוכנן לעבור בין ספטמבר לנובמבר), עומדת על הפרק האפשרות של פיזור הכנסת ובחירות נוספות, ועל הקווים מתחמם נתניהו עם 30 מנדטי-הברזל שלו, שבינתיים חשוב לו לתחזק את התחושה הציבורית שהממשלה לא יציבה ונאבקת על קיומה. ולכן אנשים במערכת הפוליטית עדיין פוחדים לעשות שינויים משמעותיים. אבל אם וכאשר התקציב יעבור צפוי לנו פרק זמן ארוך של יציבות ממשלתית, ואז סביר להניח שאנשים בליכוד יתחילו לעשות חשבונות מחדש, וברקע יש חוק חדש שמאפשר ל-4 ח"כים ממפלגה גדולה לפרוש ולעבור לסיעה אחרת. 

800px-Avigdor_Lieberman_2017

ליברמן photo by U.S. Air Force Staff Sgt. Jette Carr

ג. אז המפתח הוא התקציב, ומעבר לשאלה ה"פוליטית", התקציב הוא גם השאלה הפוליטית האמיתית – שבה כמובן כמעט ולא עוסקים. התקציב מכתיב סדרי עדיפויות והיקפי השקעה. וכמי שהיה אחד המפתחות  המרכזיים להרכבת הממשלה הזו, ליברמן דאג לשמור לעצמו את העמדות החשובות בתחום הכלכלי – מה שאמור לאפשר לבחון את התיאוריה של כמה אנשים לפיה ליברמן מחזיק בעמדות של כלכלה מרחיבה. יש לו כל מיני התבטאויות כאלה – כולל לא במעט את האמירות שסופגות ביקורת מ"שמאל" לפיהן הדבר החשוב הוא שאנשים יעבדו ולא שיקבלו קצבאות גבוהות יותר (באופן קצת דומה לאמירות שלו שקשרו בין מצבם של אזרחי ישראל הערבים לבין יחסם למדינה, שכמובן גררו גם הן ביקורת רושפת מה"שמאל"). אבל המבחן הוא לא באמירות אלא במימוש, וליברמן נמצא בעמדה שבה אפשר וצריך יהיה לבחון אותו. אחד הכיוונים שליברמן הזכיר ויהיה מעניין מאוד לראות אם הוא יצא אל הפועל, הוא הרעיון של "שולחן עגול" שבו יתקיים תיאום בין הממשלה, המעסיקים וההסתדרות. מישהו פעם אמר לי שהדבר המעניין במערכת הפוליטית היא לא על מה רבים בקול גדול, אלא על מה מצליחים להסכים כדי לקדם דברים בפועל. ואני מקווה שהממשלה הזו תצליח להסכים ולקדם כמה דברים חשובים, כמו למשל הרחבה של שירותי הבריאות הציבוריים, העברת החינוך לגיל הרך מתחום העבודה (בייביסיטר כדי שהאמהות יצאו לעבוד) לתחום החינוך – ועדיף בחינם לכולם, מה שיהפוך ללא רלוונטי את כל הויכוח על האברכים, שכדאי שרובם הגדול יקבלו הכשרה מקצועית טובה ויצאו לעבוד בכל מקרה – ועוד כמה דברים. בעיקר – חזרה לתעסוקה שקרובה למלאה, ובמשרות טובות. אני בספק אם זה מעניין את המנגנון "המקצועי" במשרד האוצר, אבל אולי את השר זה כן מעניין, ולפעמים גם השר יכול לעשות משהו, אפילו מול הדיפ-סטייט של משרד האוצר.  

ד. מפלגות השמאל, באופן די מפתיע, מצאו את עצמן בקואליציה. למר"צ זה לא קרה הרבה מאוד זמן, ולעבודה זה קרה, אבל לא בראשות נציגת האגף השמאלי, ודווקא אחרי שהמפלגה "השמאילה" משמעותית בבחירות הפנימיות האחרונות. ועכשיו צריך להסתגל להפתעה הזו, כי ציבור תומכי המפלגות האלה הסתגל יותר מדי (וגם פעל לסגל את המפלגות עצמן) להיות אופוזיציה נצחית. חלקו כל כך התרגל לכך, שהוא מאיים עליהן בלנטוש אותן אם חס וחלילה יוותרו על עמדת "המיעוט-המוקיע-בשער" וינסו לשנות משהו מתוך ממשלה שאינה ממשלת שמאל. אלא שממשלת שמאל כזו, כמו ישועת השם, לא תבוא בהרף עין, ולכן אני חושב שהבחירה של מר"צ והעבודה (ובמידה רבה גם של כחול-לבן, שלה הצבעתי הפעם) להכנס לקואליציה היתה מתבקשת – בודאי כשהחלופה היתה בין סיבוב בחירות נוסף (כלומר המשך שלטון המעבר המתמשך של נתניהו) לבין שותפות בממשלה שאין לה רוב ללא הקולות שלהן. ולכן השמאל שיש לו עניין ממשי בלהשפיע (גם) באמצעות הפוליטיקה על החברה הישראלית ולא רק על מצפונו-המוקיע-בשער, צריך לטעמי לסמן לנציגיו בכנסת שתיים או שלוש מטרות עיקריות בממשלה הקרובה: שיפור התנאים הממשיים לצמיחתם של גורמים שמאליים בחברה הישראלית; מניעת צעדי מדיניות קטסטרופליים מצד שותפים אחרים בממשלה; ניהול ענייני של משרדי הממשלה שהופקדו בידיהם לטובת כלל אזרחי ישראל, באופן שגם יבנה את דמותם בציבור כנציגי ציבור טובים ורלוונטיים לתפקידי ביצוע.  

ה. עברנו סבב לחימה קצר מול החמאס, וכרגיל איבדנו עניין די מהר. אלא שמשמעות האמירה הידועה של קלאוזביץ' לפיה "המלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים" היא גם ש"הפוליטיקה היא המשך המלחמה באמצעים אחרים". ובמקרה שלנו, אחרי שנעצרה הלחימה, המערכה ממשיכה בזירה הפוליטית, במאבק על ההסדרה שלאחר המלחמה ומי יהיו מעורבים בה. אז המאבק הזה נמשך כבר הרבה זמן, ובימים האחרונים יש כמה רמזים לכך שהצדדים הגיעו או קרובים להגיע להסדרה כלשהי (למשל בהחזרה של מעבר הסחורות לעזה, ותגבור אספקת החשמל) – ואני מתרשם שישראל הצליחה לשלול מהחמאס הישגים בשלב שאחרי המלחמה יותר מאשר תוך כדי המלחמה. עם זאת, חשוב לנתח (מה שאין לי לא מספיק מקורות ולא מספיק זמן) מה המציאות הזו עושה למערכת יחסי הכוחות בתוך צמרת החמאס ה"מדינית", בין סינוואר לאל-ערורי, ובינה לבין מוחמד דף והזרוע הצבאית. קצת על המערכת הזו אפשר לקרוא אצל פנחס ענברי כאן.

ועל כל זה צריך להסתכל בפרספקטיבה הרחבה של המזרח התיכון, שבו מתחילות להסתמן ההשפעות של החלפת הממשל בארה"ב, שעסוק בנסיון לחדש את הסכם הגרעין מול איראן. וההשפעות האלה גורמות לכל השחקנים המעורבים לחשב את דרכם מחדש, ונראה שבתקופה האחרונה מתנהל ניסיון לגבש שוב את ציר המדינות הקרובות (מצרים-ירדן-רשות פלסטינית), אל מול הניסיון שיזם טראפ "לדלג" מעל הפלסטינים והירדנים ולגבש את הקשר בין ישראל לבין מדינות "המעגל הרחוק": מדינות חצי האי-ערב והמפרץ הפרסי. השאלה המסקרנת במקרה הזה היא מדינת המפתח: ערב הסעודית.

 

זהו לבינתיים. המון דברים חשובים קורים מסביב. אנחנו מקבלים מעט מאוד מידע אמין ורציני עליהם, וחבל. החיים שלנו מושפעים מהדברים החשובים הרבה יותר מאשר מהרעש המיותר שממסך אותם ואת התודעה שלנו. 

6 מחשבות על “על סדר היום: תקופת מעבר

  1. לגבי חמאס – אני חייב להגיד שמתוך עולם המילואים מרגיש שלעובדה שגנץ היה שר הביטחון הייתה השפעה מאוד גדולה על האופן שבו צה"ל פעל במבצע והחליש את חמאס, וגם על איך הוא בוחר לשמר את ההרתעה הפעם (באמת) לעומת פעמים קודמות (בכאילו).

    אהבתי

    • נשמע הגיוני.
      בהיבט הישראלי, יהיה מעניין לראות מה יהיה הקו של ממשלה שבה שותפים גנץ וליברמן (קו תוקפני מול החמאס) מול בנט (בפועל, כשהיה בממשלת נתניהו היה שותף לקו המשמר את החמאס. אני לא בטוח איפה לפיד במשוואה הזו.

      אהבתי

    • לגבי הקרקס – להבנתי מדובר במהלך מכוון של הליכוד כדי לייצר את תחושת חוסר היציבות המדוברת של הממשלה, וכפי שאמרתי – אני מעריך שמדובר במציאות שייתכן שתשתנה אם וכאשר הממשלה תצליח להעביר תקציב שיבטיח את יציבותה לתקופה קדימה.

      אהבתי

  2. לתוך התקציב ינסו להכניס כמה שיותר רפורמות משמעותיות שכבר שנים לא עלו על סדר היום. תוכנית מערך הכשרות של מתן כהנא היא רק דוגמא אחת לרפורמה כזו. גם החלפת סבסוד החקלאות לסבסוד ישיר במקום הטלת מכסים היא רפורמה כזו.

    עקפת את העניין של רע"מ באלגנטיות. דומה שיש לך מה לומר עליהם באופן נפרד. גם יאיר לפיד, האיש המשמעותי ביותר בממשלה דורש דיון נרחב.

    אהבתי

  3. פינגבק: חלוקת התפקידים בבית – או מי עוזר למי? – החיים שלי (או של אחרים)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s