האם נתניהו מאמין לביבי, ועוד כמה מחשבות שלאחר בחירות

כמה מחשבות בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה-25. אני לא מתכוון להכנס לניתוח של מה שהוליך לתוצאה הספציפית, אלא יותר למה הלאה, ועוד מחשבה או שתיים. על רכיבה על גבי נמרים, דגים במים ומהגרים.  

א) השאלה הגדולה לטעמי היא האם נתניהו מאמין לביבי, כלומר למסרים שסביבתו שידרה לציבור, ולחששות שמתנגדיו שידרו לציבור (שבמובן מסויים לא היו רחוקים מאוד מאלה שסביבת נתניהו שידרה לציבור)?

בנימין נתניהו. צילום: אבי אוחיון, לע"מ.
CC BY-SA 3.0

זו שאלה שנגזרת משתי שאלות גדולות יותר, אחת של הבנת המציאות הפוליטית ואחת של הבנת מקומנו ברצף ההיסטורי.

שאלת הבנת המציאות היא עד כמה יש פער בין הדימוי הציבורי של נתניהו לבין נתניהו האמיתי. כלומר – האם נתניהו אכן אדם שמונע מתחושה שהוא נרדף, מתומרן על ידי משפחתו, ופועל ללא מעצורים למען הישרדותו האישית? או שנתניהו הוא מדינאי מחושב שפועל בהתאם למגבלות ובתנאי המשחק של דמוקרטיה בחברת המון, ובתוך המגבלות והתנאים האלה, זו התדמית הציבורית שהוא בוחר שתצטייר לו על מנת לגייס את התמיכה הציבורית שהוא זקוק לה כדי להגיע ולהשאר בעמדת ההשפעה המדינית. כלומר, כאשר כל סדר היום התקשורתי וברשתות החברתיות משתולל סביב איזו חשיפה על התנהגות של שרה נתניהו או ציוץ פרובוקטיבי של יאיר נתניהו, האם בערב המשפחה נסערת בעצמה סביב העניין הזה, או מחככת את ידיה בסיפוק על כך ששוב הצליחה להכתיב את סדר היום הציבור הנוח לה?

שאלת הבנת מקומנו ברצף ההיסטורי היא השאלה האם אנחנו בסה"כ בעוד נקודה על הרצף הרגיל, או שאנחנו בנקודת מפנה של שינוי חוקי המשחק המוכרים לכולם.

על פניו, תוצאות הבחירות מזמנות לנו נייר לקמוס לבחינת השאלות האלה, מכיוון שלנתניהו יש – לראשונה מאז שליברמן פירק את הממשלה שלו ומנע ממנו הקמת ממשלה מחדש בסבבי הבחירות הקודמית – הזדמנות להקים ממשלת ימין-חרדים מובהקת, שכולה מורכבת מתומכי נתניהו.

והשאלה הראשונה היא האם יקים את הממשלה הזו. עד כמה שאני זוכר, בהזדמנויות קודמות נתניהו העדיף להמנע מלהרכיב ממשלות ימין צרות, ובחר להכניס אליהן גורמי מרכז (גנץ) ואפילו שמאל (ברק ופרץ). במקרה של גנץ, הוא עשה את זה על חשבון "זריקת" בנט החוצה, למרות ש"הבית היהודי" היתה עד לרגע הקמת הממשלה חלק מ"בלוק הימין" שנועד למנוע הקמת ממשלה שלא בראשות נתניהו. תוצאות הבחירות האחרונות מאפשרות לנתניהו להקים בקלות ממשלת ימין-חרדים בלי תוספות, ועצם האפשרות הזו מהווה מנוף פוליטי משמעותי ל"הצדקה" עבור גנץ/לפיד (ואולי אפילו ליברמן) להצטרף לממשלה בראשות נתניהו כדי "להציל" את ישראל מממשלת ימין שכזו.

בהנחה שיקים ממשלת ימין-חרדים שכזו, עולה שאלה ההמשך: עד כמה הוא יאפשר לה "לשנות את חוקי המשחק". לכאורה יהיה לו את חופש הפעולה המלא לדאוג להחליף את היועמ"ש ופרקליט המדינה לדמויות נוחות, לטרפד את המשפט שלו, לשנות את שיטת בחירת השופטים לבג"צ (וגם לשנות את הרכבו באמצעות הרחבתו בתוספת שופטים חדשים), לאפשר לממשלה לעקוף החלטות בג"צ באמצעות פסקת התגברות וכו' וכו'. יותר מכך – אם נתניהו מאמין לנארטיב שהופץ מסביבתו, לפיו כל עצם המשפט הוא תוצאה של קונספירציה של הדיפ-סטייט של השמאלנים בפרקליטות ובמערכת המשפט שמטרתה לרדוף את נתניהו ולסלק אותו באמצעות תפירת תיקים ופעולות חקירה בניגוד לחוק – הרי שמתחייב שהוא אכן יעשה את זה.

ולכן מעניין מאוד לראות האם הוא אכן יעשה את זה. אם הוא לא יעשה את זה, הדבר מצביע על כך שגם נתניהו לא מאמין לביבי – כלומר שמדובר בנראטיב תעמולה, ולא בתפישת מציאות.

האינדיקציה הראשונה תהיה הרכב הממשלה שתקום כאן בשבועות הקרובים.

 

ב. האם אלה הבחירות האפקטיביות האחרונות?

השאלה הזו היא תרחיש קיצוני יותר של השאלה שהוזכרה קודם לכן לגבי חוקי המשחק. אנחנו רואים בעשורים האחרונים מדינות שהדמוקרטיה שלהן התפרקה לא בהפיכה צבאית או אזרחית פתאומית, אלא בתהליך של שחיקה שהעצים את כוחו של המנהיג, רוקן את הבחירות מתוכן, והפך את החלפתו לבלתי אפשרית בפועל. מי שנבחר לתפקיד ההנהגה דואג למנות את נאמניו לראשי הרשויות האחרות, מכפיף את התקשורת, מדכא את האופוזציה, ומרכז את סמכויות השלטון בידיו באופן שהחלפתו בבחירות הופכת ללא ריאלית. ראינו את זה ברוסיה ובטורקיה, ואולי בעוד מדינות שאני לא מספיק בקיא לגביהן.

אני חושב שבישראל יש כמה גורמים משמעותיים מאוד שהופכים תרחיש כזה לתרחיש שקשה מאוד לממש אותו: העובדה שהמערכת הפוליטית שלנו לא נשענת על משטר נשיאותי (שהוא מראש ריכוזי יותר) אלא על מערכת פרלמנטרית וממשלה שמורכבת מקואליציה של מפלגות שונות; וגם הרכב החברה הישראלית, שבנויה מכמה זרמים מובחנים, כולל זרם חזק למדי שמתנגד לנתניהו ולתהליך ריכוזיות פוליטי כזה, הופכים להערכתי את התרחיש הזה ללא ממש סביר. עם זאת, אני לא בטוח שהוא בלתי אפשרי לחלוטין, בידי אדם וקואליציה שיהיו מוכנים לעשות את הצעדים המתאימים בכיוון. בין היתר, בגלל שהמחנה המתנגד מפורק עד היסוד מבחינה ארגונית ופוליטית.

 

ג. הרכיבה על גבי נמרים

אחד הדברים שנתניהו הוכיח במופגן בבחירות האלה, הוא שאין לו מעצורים מבחינת שיתוף הפעולה עם הימין הרדיקלי (עם כי צריך עדיין לראות אם אכן יקים ממשלה שנשענת עליו). ההיסטוריה מראה לנו, בקווים כלליים, שהימין הכלכלי מוכן בהחלט להשען על כוחות ימין רדיקלי ולהפגין סובלות כלפי הפעולות הלא-חוקיות שלהם, כדי לגבור על איום על הכוח שמגיע מהצד השמאלי של המפה.

אחד הסממנים העיקריים של תהליך קריסה של דמוקרטיה בפני הימין הרדיקלי הוא כאשר המשטרה וגופי שלטון נותנים גיבוי שקט בעצימת עין לפעילות האלימה שלהם, באופן שמאפשר להם להשתלט באלימות על המרחב ועל השיח הציבורי. יש מי שיטען שבישראל זה כבר קורה. אני חושב שעד לנקודה הנוכחית זה קרה בעצימות נמוכה למדי (לפחות ככל שמדובר באלימות שלא מופנית כלפי ערביי הגדה המערבית ומזרח ירושלים), אבל זה בהחלט עלול להתדרדר, אם הימין הרדיקלי יהיה שותף בממשלה הבאה.

אבל עוד שיעור שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שנמרים הם לא סוסים שמאפשרים לרכב על הגב שלהם בניחותא. כאשר הם צוברים כוח, הם מעוניינים להשתמש בו. וכאשר הרוכב מנסה לרסן אותם, הוא מגלה לפעמים שכבר מאוחר מדי, והם חזקים ממנו באופן שהופך אותו לתלוי בהם, או מאפשר להם להחליף אותו. אחרי שהתהליך מתחיל, קשה מאוד לרסן את הנמר הזה.

וזה מעלה עוד שאלה לגבי חומרת מצבנו. אחרי הבחירות שמעתי קולות שאומרים שבסה"כ ממשלת ימין כזו לא תהיה דבר נורא כל כך, כי הציבור יראה כיצד היא לא מסוגלת לפתור את הבעיות שהבטיחה לפתור, ובבחירות הבאות הם ישלמו את מחיר הכשלון והמטוטלת תחזור בכיוון המרכז. הבעיה היא שתיאוריה כזו תקפה רק כל עוד אנחנו בזירת המשחק הנורמטיבית. בזירת הפוליטיקה הרדיקלית, עילת הכשלון היא אף פעם לא שטעינו בדרך, אלא תמיד בגידתם של מתנגדים מבפנים, שמנעו מאיתנו ליישם את הרעיונות שלנו באמת. ולכן כישלון לא מוליך להתמתנות, אלא להגברת הדיכוי כלפי מתנגדים, ולהחרפת הצעדים הרדיקליים. ואם גורם מסויים מתמתן (כי "דברים שרואים משם לא רואים מכאן") או נכשל, הרי שמיד יקום גורם רדיקלי יותר שיטען שההתמתנות היא שורש הכשלון ובגידה ברעיון בפני עצמה, ואם רק נעשה את הדברים באמת, "עד הסוף", יבוא הניצחון. מהרגע שבו מכניסים את הנמר הרדיקלי לזירה, קשה מאוד להוציא אותו מהזירה, וכל נסיון לרסן ולאלף אותו נענה ביותר אלימות.

הנקודה שבה קורה המעבר מזירת הפוליטיקה הנורמטיבית לזירת הפוליטיקה הרדיקלית היא חמקמקה למדי. ברוב המקרים נוכל לזהות אותה רק בחכמה שבדיעבד.

 

ד. דגים שמאיימים לקפוץ מחוץ למים, ואנשים ש"מאיימים" בהגירה

יש הרבה מה להרחיב על הנושא הזה, ואולי מתישהו אעשה את זה, אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס בקצרה לקולות שמעלים את האפשרות לעזוב לנוכח האופק שהם רואים והמגמות שמסתמנות בעקבות הבחירות האלה. אני לא חושב שצריך לקחת את הקולות האלה יותר מדי ברצינות (שכבר אמרו רבותינו: איף יו וונט טוּ שוּט – שוּט. דונ'ט טוק").

זוית אחת היא ההבחנה בין הגירה לבין פליטות. בתהליך התדרדרות ושקיעה של חברה, יכול להיות שמגיעים לנקודה שבה אין ברירה אלא לברוח, מכיוון שהסכנה שבהישארות היא חמורה וממשית – ואין מנוס אלא לבחור באופציה של פליטות, כאשר העוזב הופך להיות גולה מארצו. וכמובן שיש כאן היבט חמקמק, מכיוון שכאשר הנקודה הזו מגיעה, מדובר בחלון צר לפני שלא יאפשרו לך לברוח… אבל מדובר לטעמי בעניין שונה מאוד מהגירה שעניינה החלטה שהאופק המסתמן לא מוצא חן, ולכן עדיף ללכת ולהשתקע במקום אחר.

הגולה הפוליטי יוצא מארצו מכיוון שההשארות בה הופכת לסכנה בלתי נסבלת עבורו, וממתין (ופועל עד כמה שאפשר ממקום גלותו) על מנת לחזור אליה. ההחלטה על הגירה למטרת השתקעות במקום טוב יותר היא אחרת לחלוטין, מכיוון שהיא מהווה ויתור על המולדת.

זוית נוספת היא בהבדל שבין הגירה לתלישות. אני חושב שיש תת-הערכה של מושג המולדת, ושל משמעות ההגירה. במושג מולדת אני לא מתכוון רק לארץ, אלא גם ל"תבנית נוף מולדתו", התרבות שלתוכה האדם גדל, והיא סביבת החיים הטבעית שלו שבתוכה הוא מרגיש כמו דג במים. היא כל כך טבעית, שהוא כמעט ולא מרגיש במודע עד כמה היא מקיפה אותו, ויוצרת את הסביבה שהיא עבורו מובן מאליו. אבל ההגירה חושפת את חשיבות הדבר הזה, מכיוון שהיא קפיצה אל מחוץ למים. המהגר, כל מהגר, הוא אדם שנתלש מסביבתו, ומוצא את עצמו בסביבה זרה. אני חושב שרבים מהאנשים שמעלים את אפשרות ההגירה לא מודעים לעומק המשבר שמביאה איתה ההגירה ולעוצמת הקושי להשתלב באמת, גם עבור מי שההשתלבות בחברה החדשה היא לכאורה קלה עבורו (כי יש לו מקצוע מבוקש והוא מכיר את השפה בארץ היעד). אבל יותר מכך, על מנת להשתקע באמת, המהגר – ובעיקר ילדיו, כי המהגרים עצמם כמעט ללא יוצא מן הכלל לא מסוגלים לכך – צריך להיטמע בחברה שאליה היגר. כדי לא להשאר כזרים-תלושים, המהגרים ייאלצו לוותר (בעיקר בחינוך ילדיהם) על הזיקה למולדת הישנה. ממה שאנחנו רואים לגבי ישראלים בחו"ל – לרבים מאוד מדובר בבחירה קשה מאוד, שבסופו של דבר הם לא מעוניינים לעשות.

הגירה אמיתית היא טמיעה אמיתית, ואני חושב שרבים ממי שמעלים את אפשרות ההגירה בעקבות האכזבה מהמציאות כאן לא מפנימים באמת את משמעותה ומחיריה. מה שהם מדמיינים הוא לא הגירה, אלא בריחה מאחריות, מכיוון שבהסתכלות מפוקחת שלא מתעלמת מההיבטים הלא נוחים של המציאות, ברוב המקרים המצב במדינות שאליהן הם מתכוונים להגר הוא לאו דווקא טוב יותר מאשר המצב כאן (לפעמים פשוט הצרות אחרות, בבחינת "יש לי צרות, אבל לא כאלה"). בודאי שאין ביטחון שישאר טוב יותר לאורך זמן גם אם הוא אכן כזה – והחלטה על הגירה אמיתית צריכה להיעשות בפרספקטיבת זמן של דורות. מה שהמהרהרים על הגירה מקווים לו באמת הוא לאו דווקא מעבר למקום טוב יותר, אלא מעבר למקום שבו לא ירגישו אחראים לבעיות של המקום שבו הם גרים. כלומר, הם לא מכוונים להגירה, אלא לחווית חוסר נשיאה באחריות. ולא לשאת באחריות אפשר בהחלט גם כאן (ורבים עושים את זה), אלא שעוצמת תחושת המולדת מקשה מאוד על שחרור אמיתי מתחושת האחריות. בשביל זה יותר מתאים להיות תלוש. אבל המשמעות היא להיות תלוש. לא מהגר.

וזוית שלישית היא כמובן שאלת האפשרות. הגירה היא במקרה הטוב פתרון אישי, שמשמעותו היא התנערות מאחריות כלפי מי שנשארים מאחור. היא אפשרית עבור מי שיש לו את ההון הכספי ו/או המקצועי ו/או התרבותי הנחוץ, או את הדרכון המתאים. לרבים מאוד אין את הדברים האלה. מי שמהגרים בצורה הזו הם אנשי המחלקה הראשונה שממהרים לתפוש את סירות ההצלה, וישאירו את אנשי המחלקה השניה והשלישית לטבוע עם הספינה.

ולצד זה צריך לזכור שוב במקרים רבים, העלאת האפשרות בעקבות הבחירות היא יותר מבטאת יותר הפגנה של אכזבה וייאוש מאשר כוונה ממשית לקפוץ אל מחוץ למים.