בין כפר לפרבר – חלק שני: פרבר במקום כפר

במדינת ישראל אנחנו עדים לתופעה ייחודית, שלרוב חומקת מתודעתנו: ההתיישבות הכפרית-חקלאית היהודית היא כולה מודרנית – תוצר של מהלך מכוון שמטרתו יצירת התיישבות כפרית-חקלאית (ובהמשך גם תעשייתית). תהליכים שונים לאורך השנים ומגמות לעתיד מאיימים על הסיכוי לעצם קיומה של התיישבות שכזו. החלק השני של הרשומה הכפולה הזו יעסוק בתהליך התפרקות הכפר והפיכתו לפרבר ו/או למתחם תיירות.

כפר יהושע: שתי הרחבות פרבריות חדשות, לצד " התיישבות בנים" – הרחבה חקלאית שנוספה למושב בשנות ה-50.

חשוב לשים לב, שיצירת התיישבות כזו, שתוארה בחלק הראשון, היתה בעיני המתיישבים קודם כל המטרה בפני עצמה: צורת החיים והחברה כפי שהם רצו לחיות אותם. אם היא נועדה לשרת משהו חיצוני, היה מדובר רק בקביעת דמותה של ההתיישבות הכפרית בתוך התמונה הרחבה יותר של תחיית חיי העם היהודי בארץ ישראל, והתרומה החברתית והתרבותית שיכולים לתרום לה אנשי כפר כאלה. ולכן היגיון יסודי היה שהמגורים בכפר נועדו לעובדים בכפר, מה שבא לידי ביטוי בשני עקרונות נוספים, שהם שני צדדים שונים של עקרון העבודה העצמית. הצד האחד הוא השאיפה שכל העבודה במשק (החקלאי במושב, או החקלאי-תעשייתי בקיבוץ) תעשה על ידי חברי היישוב, ולא על ידי פועלים שכירים מבחוץ. הצד השני הוא השאיפה שכל תושבי היישוב יועסקו במשק ביישוב. במושבי העובדים, שמייסדיהם התכוונו ליישוב על טהרת החקלאות, התברר שביישוב חקלאי מודרני נחוץ כמעט על כל חקלאי עוד עובד לא־חקלאי (רופא, וטרינר, מורה, נהג משאית, מנהל חשבונות, מפעיל צרכניה, מסגר, מכונאי, נגר, סנדל וכדומה). עובדים אלה הועסקו על ידי האגודה החקלאית של המושב כ"עובדי ציבור", והיו מי שהטילו ספק האם ראוי שיגורו במושב או שעדיף יבואו לעבוד בו מבחוץ. בסופו של דבר המגורים שלהם במושב (על חלקות קטנות יותר, ללא משק חקלאי) התאפשרו, אבל היתה התנגדות ברורה למגורים במושב של מי שאינם עובדים במושב, כחקלאים או עובדי ציבור. ההתנגדות הזו כללה לעיתים התנגדות לאפשרות של מגורים של בנים שאינם הבנים הממשיכים במשק, ומתפרנסים מעבודה מחוץ למושב.

כעיקרון, המגורים ביישובים החקלאיים נועדו למי שעובדים בהם, ולמען האמת, במקרים רבים גם לא היה מדובר באטרקציה גדולה עבור מי שלא עבדו בהם. עקב הבידוד היחסי של היישובים האלה והנגישות הנמוכה יחסית לתחבורה, לאו דווקא היה מדובר בתנאי חיים נוחים עבור מי שעבודתם מחוץ ליישוב.

אלא שכל התמונה הזו עברה ועוברת שינוי יסודי, הן באופי היישובים, והן ביחס החברה כלפיהם וכלפי המגורים בהם.

קיבוץ שדה נחום: ארבע שכונות הרחבה פרבריות מצפון לקיבוץ.

בהיבט אחד – שחיקת ההכנסה מחקלאות, שנבעה בין היתר מפירוק הכלים הקואופרטיביים והתמיכה הממשלתית ציבורית שהגנה על החקלאות מפני הניצול, הביאה לויתור של רבים מהמתיישבים על העיסוק בחקלאות. הוא הוחלף בעיסוקים אחרים הן בעבודה שכירה מחוץ למושב, והן בשימוש בשטחי ובמבני המשק למטרות אחרות (השכרת בתים ויחידות דיור למגורים, השכרת מבני משק למחסנים ועסקים אחרים, הקמת אירוח כפרי וכדומה).

בהיבט שני – החיסול ההדרגתי של עקרון העבודה העצמית משמעותו שרוב העבודה במשקים החקלאיים ובמפעלים התעשייתיים בהתיישבות הכפרית הישראלית נעשית על ידי שכירים תושבי הערים/עיירות הסמוכות או על ידי מהגרי עבודה זמניים.

בהיבט שלישי – ההתפתחות הכללית של המשק הישראלי, תפוצת ההשכלה הגבוהה בקרב בני הקיבוצים והמושבים, הפרטת הכלכלה הקיבוצית והשיפור באמצעי התחבורה הביאה לכך שתושבים רבים, ולעיתים רוב התושבים, הם למעשה "עובדי חוץ" – כלומר תושבים שפרנסתם מעבודה שכירה מחוץ ליישוב. מהצד השני, הם הקלו על מעבר למגורים בהתיישבות הכפרית של מי שלא התכוונו לעסוק במשק המקומי, אלא להמשיך בעיסוקיהם כשכירים בהתיישבות העירונית הסמוכה.

קיבוץ יפעת: הרחבה פרברית, במרחק נגיעה ממגדל העמק.

למעשה התהליך שקורה פה הוא תהליך של הפיכת ההתיישבות הכפרית בישראל מכפר לפרבר. החקלאות והתעשייה הפועלים ביישובים הכפריים מתנתקים מהבעלות וההעסקה של התושבים, והופכים או נמכרים לתאגידים עסקיים שמעסיקים שכירים מבחוץ. התושבים מתנתקים מהתעסוקה המקומית ומתפרנסים מעבודות חוץ.

לכאורה, היישובים הכפריים נהנים, אחרי שנים ארוכות של משבר ודעיכה שנבעו מפגיעה הגדולה שיצר משבר החובות במגזר החקלאי והתעשייתי, מ"צמיחה דמוגרפית". אלא שהצמיחה הדמוגרפית הזו לא מחזקת את ההיבט הכפרי של היישובים, אלא מבטאת את הפיכתם לפרברים. אחת המשמעויות והתוצאות של הפיכת היישובים האלה מכפר שהוא יחידה חברתית לפרבר היא התחזקות ההיבט הנדל"ני. כלומר, ניתוק הקשר בין המגורים לבין תעסוקה מקומית ושייכות למסגרת החברתית, הופכת את הבתים ביישובים מבתי המגורים של תושבי הכפר לנכסי המגורים של תושבי הפרבר. המשמעות היא עליית הערך הכלכלי של הבתים ביישובים, באופן שהופך אותם לפרברי יוקרה של היישובים העירוניים הסמוכים. האוכלוסיה החזקה כלכלית-חברתית מאותם היישובים (שאינה יכולה/רוצה להרשות לעצמה דירות יוקרה גדולות בעיר) עוברת אל הכפרים-פרברים האלה, בחתירה ל"איכות חיים" גבוהה יותר שמאפשרים המגורים בפרבר כפרי שתושביו ממעמד סוציואקונומי אחיד וגבוה למדי (ומאפשרת גם התשתית התרבותית והחינוכית שהם "יורשים" מהקיבוץ/מושב שטיפח אותה). במקרים רבים, ערך הבתים עולה לרמה שבני היישוב אינם יכולים להרשות לעצמם לגור בו וערך נכס המגורים המשפחתי עולה לגובה שהופך את מכירתו לפיתוי שקשה מאוד לעמוד בו, כך שמתרחש למעשה תהליך הדרגתי של ג'נטריפיקציה. במקרים קיצוניים, מדובר בהפיכת יישוב כפרי למקבץ של אחוזות ראווה כפריות של האלפיון העליון (כמו שקרה בכמה מושבים במרכז), או למקבץ של בתי נופש של עשירים-מאוד מהערים (למשל בכמה מקומות בגליל).

קיבוץ מרחביה: הרחבה פרברית גדולה, צמודה למעשה לשכונת "צמודי קרקע" חדשה של עפולה.

כל המהלכים האלה מקבלים רוח גבית ועידוד ממשי ממדיניות הקרקעות של רמ"י, שדוחפת להגדלה משמעותית של היישובים הכפריים באמצעות בניית שכונות הרחבה פרבריות גדולות (בתכנון שונה מהיישוב הותיק שאליו הן צמודות, בעיקר מבחינת התאמת התכנון לשימוש מוגבר ברכב פרטי) וציפוף המגורים ביישוב הותיק.[1] התושבים הקיימים "משוחדים" לתמיכה במהלך באמצעות זכאות לרכישה מוזלת של מגרש לבניה לבני היישוב או זכות לבנות יחידת דיור נוספת בסמוך לבית. במקרים רבים מנוצלת ההטבה הזו לא למגורים, אלא שהבתים החדשים נבנים כבתים להשכרה/מכירה לתושבים אחרים, כלומר כהזמנות נדל"נית.

בנוסף, לכל זה מתלווה, לתחושתי, הסתכלות "תועלתנית" של החברה העירונית ביחס ליישובים הכפריים: מצד אחד, היא מבקשת להסיר את כל התמיכות בחקלאות ודורשת מהחקלאים לעמוד בניצול על ידי המשווקים ובתחרות פרועה מול ייבוא תוצרת חקלאית או להתחסל, ומצד שני מתנגדת לכך שיזכו לכל קדימות ביכולת להתפרנס משימוש במשאבים שנמצאים בכפר בו הם גרים (כמו למשל, שימוש מסחרי במבני משק לשעבר או שינויי ייעוד של קרקע חקלאית למסחר) בזכות תושבותם בו. מנקודת המבט הזו, תפקיד היישוב הכפרי הוא לספק לתושבי העיר מוצרי חקלאות זולים, ושירותי אירוח ותיירות בתפאורה כפרית כאשר הם מבקשים לצאת לנופש מחוץ לעיר. היישוב הכפרי הופך למין דיסטופיה של פרבר, שלצידו בתי נופש ויחידות אירוח שממוקמים בנוף חקלאי שמופעל על ידי תאגידים עסקיים (בשליטת בעלי הון מהעיר) המתבססים על כוח עבודה זול של מהגרי עבודה זמניים, שמגוריהם כמובן מוסתרים מעין התושבים והתיירים.

החזון המקורי הציע אולי אוטופיה נאיבית, אבל הוא התממש בהצלחה לא-מבוטלת ובהיקף רחב. ההתפתחויות בעשורים האחרונים והמגמות לעתיד מוליכות לדיסטופיה שמהותה חיסול הכפר והחלפתו בפרבר ובבתי נופש. לתפישתי, אם יש עתיד לכפר בישראל, המפתח טמון בהפרדה מחודשת בין העיר לכפר, ובחיבור מחודש בין התעסוקה למגורים: המועסקים בעיר צריכים להשאר לגור בעיר.[2] אפשרות המגורים בכפרים צריכה להשמר עבור העובדים בכפרים, שצריכים להשאר ביחידות יישוב בגודל שמאפשר בניית קהילה אמיתית מתפקדת, ועם כלים לקבוע את זהות התושבים שלא לפי עקרון "כל המרבה במחיר" בלבד.

עומר: בחלק הצפוני של היישוב אפשר לראות את המושב שממנו התחילה ההתיישבות, לפני שהוקף בפרבר והפך למועצה מקומית.


[1] למדיניות הזו צריך להוסיף כמובן את מדיניות בניית הפרברים החדשים, שמכונים בישראל בשם המטעה "יישוב קהילתי".

[2] ולזה צריך להוסיף שהבניה ה"עירונית" בישראל, בפני עצמה, מתוכננת גרוע מאוד מבחינה עירונית. לא מספיק שמפתחים יותר מדי יישובים פרבריים, אלא שגם הערים מתרחבות באמצעות בניה פרברית, שמעבר להיותה בזבזנית מאוד בשטח (במדינה צפופה מאוד), מאבדת את הייתרונים העיקריים שבתכנון עירוני טוב.

9 מחשבות על “בין כפר לפרבר – חלק שני: פרבר במקום כפר

  1. פינגבק: בין כפר לפרבר – חלק ראשון: הכפר העברי | עמדת תצפית

  2. תודה על הפוסט,
    במונחים של איום, התהליך שאתה מתאר, הוא בעיני הסובייקטיביות איום משני בחשיבותו לתהליך שחולל אותו.
    כי, תיארת את שחיקת החקלאות ואת ההשפעה שלה על אופי היישוב. אבל שחיקת החקלאות משמעה, הקטנת כושר ייצור המזון המקומי. עכשיו, בלי לזלזל בחשיבותה של צורת ההתיישבות, אוכל הוא צורך בסיסי יותר ולא, יבוא מזון איננו פתרון )לא שאתה טוען כך( אלא הוא הבעיה.

    אהבתי

  3. אבשלום, הנושא הזה מרתק וחשוב. מסכים עם קביעתך העקרונית שיש לחזור למצב שבו יש חפיפה בין מגורים בכפר לבין עבודה בכפר, אך כיצד משיגים זאת במציאות ימינו, שלא ניתן להתפרנס מחקלאות בלבד, ומהאופי הדינמי יותר של שוק העבודה?

    אהבתי

    • תודה.
      לגבי המציאות בימינו, אני חושש שבהרבה מקרים המצב הוא כבר בלתי הפיך (אלא אם מעיזים לבצע הפקעות של בתים ומשקיעים בתשלום פיצוי על כך), ואולי צריך להתמקד קודם כל בבלימת ומניעת תהליכי פרבור של כפרים שבהם זה עוד לא קרה.
      אבל אני חושב שכיוון לפיתרון הוא בחזרה להגיון של השורשים: קודם כל, בדומה לרעיון של הקיבוץ, לא להתבסס רק על חקלאות אלא על שילוב של חקלאות ותעשייה. שנית, לטפח בעלות קואפרטיבית של העובדים על אמצעי הייצור (בחקלאות ובתעשיה) בכפרים לפי עקרון של עבודה עצמית של חברי הקואופרטיב, ולשמור על השיטה שהמגורים ביישוב מותנים בחברות באגודה הקואופרטיבית (מה שכולל, כמובן, ועדת קבלה…).
      לגבי עניין הדינמיות של שוק העבודה, אני חושב שהכיוון לפתרון הוא שהיישוב הקואופרטיבי יחזיק משק כלכלי מגוון, שמאפשר דינמיות של העובדים בין הענפים. אני רואה ביוגרפיות חיים של חברי קיבוצים ותיקים, ואפשר לראות איך הם (או לפחות חלקם) החליפו בתקופות שונות ענפי עבודה, יצאו לשנה-שנתיים שליחות בחו"ל או פעילות ציבורית במסגרת התנועה, חינכו כיתה בקיבוץ, וכדומה.

      אהבתי

  4. פינגבק: בין כפר לפרבר – חלק שני: פרבר במקום כפר — עמדת תצפית – jim kiriakopoulos

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s