בין כפר לפרבר – חלק ראשון: הכפר העברי

במדינת ישראל אנחנו עדים לתופעה ייחודית, שלרוב חומקת מתודעתנו: ההתיישבות הכפרית-חקלאית היהודית היא כולה מודרנית – תוצר של מהלך מכוון שמטרתו יצירת התיישבות כפרית-חקלאית (ובהמשך גם תעשייתית). תהליכים שונים לאורך השנים ומגמות לעתיד מאיימים על הסיכוי לעצם קיומה של התיישבות שכזו. החלק הראשון של הרשומה הכפולה הזו יעסוק בעיצוב דמותו הייחודית של הכפר (היהודי) בארץ ישראל המודרנית. 

תוכנית המושב כפר יהושע, כפי שהוכנה על ידי האדריכל קאופמן. בטבעת החיצונית, המשקים החקלאיים. בתוך צורך ה-י': מבני הציבור, ובתי עובדי הציבור (על מגרשים קטנים, עם משקי עזר בלבד).

חלק ראשון – האופי הייחודי של ההתיישבות בישראל

אליהו עמיצור, איש העליה השלישית וממייסדי כפר יהושע, כתב [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

"כל המנסה למתוח קווי-השוואה בין תולדות הכפר העברי בארץ-ישראל ובין תולדותיו בעולם יעלה חרס בידו. אין כל קווי דמיון בין הכפר בעולם, אשר בדרך כלל צמח באופן אורגני ממשפחה, שבט או עדה אשר התחילו לעבד את האדמה בסביבות מגוריהם בכדי להצמיח את עשבי-המאכל או הגרעינים הטעימים לחִכם והיכולים לספק להם מזון[,] ובין הכפר העברי, אשר הוא כולו יציר מלאכותי, מתוכנן – אשר מייסדיו רובם ככולם בני עיר מדורי-דורות חסרי-מסורת חקלאית, חסרי הרגלי עבודה גופנית, באו הנה ואמרו לעצמם נהיה עובדי אדמה או נֶאמר להם: היו חקלאים. […]

המסר: משק מעורב – עבודה עצמית, הספקה עצמית, לא קומפניה של קולוניסטים, [אלא] איכרים עובדי-אדמתם, שבי-מולדת, לא כובשי ארץ לא להם, שתי המשימות: לא אפיזודה חולפת, [אלא] כפר עברי לדורות, חברה חדשה מתוקנת, חיה על פי תקנות וסייגים אותם קובעים לעצמם, אנשים חופשיים מרצונם החופשי. אם בכלל אפשר להגיע לחברה מתוקנת [, אפשר] רק בעֵדה הקטנה, בה כולם מכירים את כולם, וחיים כאילו מאחורי חלונות שקופים. ללא משטרה, ללא בית משפט. משפט חברים, אנו דנים את עצמנו.

מעמד עובדי אדמה – לעם חסר מעמד זה. חברה מתוקנת."

 

מלבד ההתיישבות הפרטית במושבות, שרובן המכריע עברו בתוך עשרות לא רבות של שנים תהליכי עיור שמחקו את אופיין החקלאי, ההתיישבות החקלאית בארץ נעשתה רובה ככולה במודלים ששמים במרכז את המבנה החברתי של ההתיישבות, שנועד לממש את רצונות המתיישבים (לפחות עד קום המדינה), ולשמור על דמות היישוב: קבוצה, קיבוץ, מושב עובדים או מושב שיתופי.

אליעזר יפה, מוביל רעיון מושב העובדים, הגדיר במאמרו המכונן "יסוד מושבי עובדים" את המטרה והאמצעים כך:

"וכי למה אנחנו שואפים, או, – בכל אופן – צריכים לשאוף? הלא רק למושבות עבריות, אשר יהיה בהן מקום רק למשפחות איכרים זעירים העובדים בעצמם ולא בפועלים ושבמושבות אלו תוציא משפחת העובד את לחמה וכל צרכיה ממשק אדמתה. […]. מושבות שתשמשנה קרקע פוריה וכר נרחב להסתעפות המשפחה העברית, ותגדלנה לו דור עברי בריא בגופו ורוחו, מושרש ויונק מאדמתו־חיתו, שכל הרוחות שבעולם לא יעקרוהו ממנה, כאשר לא ייעקר העץ והחיה.

מושבות בנויות על אדמת לאום, אשר לא תימכר ולא תיקנה. ורק לעובדה – כל עוד שהוא עובדה – ישנה אחיזה בה – מושבים היוצרים ראשית כל חומרי כלכלה מהמדרגה הראשונה הנחוצים לכל איש עובד בתוך הארץ, ולא חומרים מהמדרגה השנייה והשלישית הצריכים לצאת לשוק ולהחלף שם בכסף, והכסף יוחלף שוב בחומרי כלכלה הנחוצים לעובד.

למושבות כאלה אנחנו צריכים ועלינו לתקן מראשית את כל התנאים הדרושים ליסודם וקיומם. והתנאים העיקריים הם: א) הלאמת הקרקע וסדר תקנות המבטיחות את קיום כל היסודות העיקריים שיונחו במושבים האלה; ב) אדמה במידה מצומצמת – אך גם מספקת – הדרושה להספקת כל צורכי המשפחה העובדת עבודה עצמית משוכללת; […] ד) שיטת משק המבטיחה את כל צורכי הכלכלה של משפחת העובד, מהמשק עצמו ולא מן השוק; ה) שיטת עבודה המתאימה לחיי המשפחה וגם מחייבת אותם.

 

מעניין לראות שיפה הציב כאן רעיון שחותר לשמור את עצמאותו ומעמדו של החקלאי (העובד בכוחות עצמו ומשפחתו את האדמה, לא בעל משק המעסיק שכירים) באמצעות עצמאות משקית, וחקלאות שמטרתה הראשונה היא סיפוק צרכי החקלאי ולא מכירת התוצרת בשוק. שיפור זה היה נחוץ – מכיוון שהשאיפה היתה ליצור התיישבות כפרית יהודית, היה צריך למצוא פיתרון שימנע את העתקת העוני הכלכלי והתרבותי שאפיינו את חיי הכפר בעולם. וכך המשיך יפה:

"המשק היסודי, המבטיח לעובד את סיפוק מזונו וכל צרכיו ישר מעמל כפיו, הוא הכרחי לנו גם לשם השגת מטרה מעמדית־לאומית. כי בגורלו של האדם העברי עובד אדמתנו תפול גם התעודה לשחרר את עובד האדמה משעבודו הכלכלי, ולהרים אותו משפלותו התרבותית […]. עובדה היא, כי מכל מעמדות החברה עובד האדמה, גם בכל העולם הישן, הוא הכי מנוצל במובן הגופני והאקנומי, והכי מושפל במובן התרבותי… וכל החברה יחד עם האיכר מאמינים כי על עובד האדמה להסתפק במזון גס ולהיות משולל כל מזון רוחני… מאמינים כי האיכר צריך להיות בור וגס, בעל מוח מטומטם ורגש כהה…

 

הרעיון הזה, של התיישבות חקלאית שמצליחה להשתחרר מהניצול ולהרים את מעמד החקלאי לרמת חיים ואיכות חיים מתקמדת, היה משותף גם לשלמה לביא, יוזם רעיון "הקבוצה הגדולה", שאנחנו מכירים היום כ"קיבוץ". במאמרו המכונן "לעבודתנו", כתב:

"יגידו: אין עשירות בחקלאות, ביחוד בזו שאין עמה ניצול, מנסיונות של שנות דור ודור למדים כך. אבל, זה לא אמת. החקלאות היא הנותנת חיים לכל, האמנם היא צריכה להיות העניה מכל? אין צורך בהוכחות רבות ולא בחקירות מדעיות בכדי למצוא את סוד עניותה של החקלאות. סוד זה נראה לכל עין וידוע למדי: היא המנוצלת יותר מהכל. […]

העניות בכל הצורות הנה מנוות, ושקט ומנוחה וטהרה אמיתית והמידה הנכונה – ישנם רק בתוך עשירות ומתוך עשירות, או יותר נכון, בתוך הרווה ומתוך הרווחה. […] אקדים מעט בדבר היסודות שעליהם הנני בונה את תכניתי:

א. הקבוצה מסדרת את חייה לכל צדדי החיים מבפנים ובכוחות עצמה מבלי לבוא, בזמן הראשון – עד כמה שאפשר ובשנים הרחוקות – לגמרי לא, במו"מ עם השוק המנצל.

ב. הקבוצה אינה מוותרת אף על קוץ אחד שבתרבות אמיתים ובצרכים אמיתיים.

ג. להרבות את מספר החברים בקבוצה עד המקסימום.

[…] בערך כך הוא נטיית הקו. נטיית אותו הקו השוקד בעיקר להעברת כל קנייני החברה המועלים והמשופרים, מבין חומות העיר לבין שדרות העצים שבכפרים כאלה. 

 

שלמה לביא ומובילים נוספים של ההתיישבות הקיבוצית, בשונה מיפה, לא הגבילו את החזון שלו להתיישבות חקלאית, בלבד, אלא הציעו מודל של יישוב כפרי שמשלב חקלאות, תעשייה ואת מיטב מוסדות התרבות של העיר. בתזכיר ששלחו חברי עין חרוד להנהלה הציונית באביב 1924 כתבו:

"רצוננו בהתיישבות הוא לחיות חיי חברה גדולה, עובדת, המתגברת על ההתבדלות המלאכותית והמזיקה מהצד האנושי והכלכלי-לאומי של עבודות החקלאות ה"טהורה" ועבודת מלאכה ותעשייה, עבודות עירוניות לחוד ועבודות כפריות לחוד. שאיפתנו – חברה המאחדת בתוכה עבודה גופנית ורוחנית. הדרך היא: ליצור משק, המאחד בתוכו את החקלאות, המלאכה והחרושת… מרכז תעשייתי חדש בארץ… יודעים אנו… כי בניין ישובי זה אינו מתאים לדרכי ההתיישבות הרכושנית המקובלת: של התיישבות "חקלאית טהורה" (משק "כפרי" לחוד ומשק "עירוני" לחוד) והתיישבות אינדיבידואלית."

מפת קיבוץ נחשון, כפי שהוכנה על ידי איציק שטרקר. ניתן לראות את מבני הציבור מוקפים בבתי המגורים, וגם את אזור מבני המשק והתעשייה הצמוד.

אפשר לראות ברעיונות האלה (ואולי בעיקר בהיבטים האוטרקיים שלהם) לא מעט נאיביות, אבל  התוצאה של שני המהלכים האלה היתה מה שאנחנו מכירים כהתיישבות החקלאית בישראל: יישובים של חקלאים-עובדים, שמקיימים רמה חברתית ותרבותית גבוהה מאוד – במקרים רבים, גבוהה לא פחות ואף יותר מאשר של יישובים עירוניים שכנים. הרבה מההישג הזה נשען על התארגנות ההתיישבות בכלים קואופרטיביים ועל סביבה תומכת שסיפקה המדינה, שהצליחו להגן על החקלאים מפני הניצול בידי השוק והחברה העירונית.

ההיבט החשוב לעניין צמד הרשומות האלה הוא הקשר בין המגורים ביישוב לבין העבודה ביישוב: הכפר נועד להיות מקום המגורים של העובדים בכפר. ככזה, הוא גם נבנה כדי לאפשר להם את איכות החיים המירבית מבחינה חברתית ותרבותית.


חלק שני – האם להתיישבות הזו יש עתיד?

 

2 מחשבות על “בין כפר לפרבר – חלק ראשון: הכפר העברי

  1. פינגבק: בין כפר לפרבר – חלק שני: פרבר במקום כפר | עמדת תצפית

  2. פינגבק: בין כפר לפרבר – חלק ראשון: הכפר העברי — עמדת תצפית – jim kiriakopoulos

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s