עד שנתו הארבעים: מחשבות על מקום בעולם

לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. הפעם, על המקום של אדם בעולם. 

באחד מהספרים הפחות מוצלחים בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מוזכרת שיטת הענישה האולטימטיבית שפותחה בייקום: בכוכב שננטש בעקבות הפעלתה נמצא בניין, שהנידון נכנס לתוכו, ומערכת הדמיה מציגה לו את מיקומו ביקום, כלומר את אפסותו המוחלטת לנוכח הקיום.

כבר כמה שנים מלווה אותי המחשבה, הרבה פעמים כשאני הולך ברחוב או נוסע, על היחסיות הזו: כיצד אני מופיע כניצב זוטר, חולף לרגע ונעלם, בחייהם של מי שחולפים כניצבים זוטרים בחיים שלי. אנשים באוטובוס או במכוניות חולפות, הנהג שעוצר לך במעבר חציה וממשיך אחרי שחצית, רוכב האופניים שחולף מולך. כל חיי העשירים והמלאים, העבר שלי, החלומות שלי, קשרי החברתיים והדברים שאני מתכוון לעשות בהמשך היום, הם הבלחה סתמית חולפת בחייו, כמו שחייו בחיי.

להמשיך לקרוא

עד שנתו הארבעים: פרשת ודרשת בר המצווה שלי

לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39 (למניינם, בעברי יש לי עוד כמה ימים). אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. הפעם, בעקבות מציאת דרשת בר־המצווה שלי, הזדמנות לספר על האירוע הזה, שהזמן שעבר מאז כפול מהזמן שעבר לפניו. 

להמשיך לקרוא