הדברים האלה נכתבו לפני כשלוש שנים, ומאז שכחתי מהם עד כדי כך שכמעט כתבתי אותם מחדש. אפשר לראות בהם המשך של הרשומה הזו והזו, משנת 2016.
בשנים האחרונות הולכת ומתעצמת תופעה ישנה-חדשה של "שלילת הגלות", והפעם מכיוון הפוך. בעבר התבטאה "שלילת הגלות" בביקורת נוקבת על אורח החיים ואופי הקיום של היהודים בגולה. בתקופה האחרונה, מתבטאת "שלילת הגלות" בשלילת ההתייחסות אל החיים היהודים בארצות העולם כאל "גלות". להמשיך לקרוא
באחד מימי תחילת החודש פתחתי את החלון הגדול למרפסת החדשה, וראיתי תופעה שהכרתי ממקום אחר, אבל לא ידעתי שמתקיימת גם אצלנו: גלישת עננים.
אחד המרכיבים המרכזיים של מודל השוק החופשי הוא "האדם הכלכלי" (Homo economicus ; הומו אקונומיקוס) – ההנחה שהאדם פועל באופן רציונלי מתוך מניע כלכלי של חתירה למקסם את התועלת האישית שלו. התועלת האישית הזו נמדדת לרוב במונחים כספיים (בין היתר בגלל שאלה הכי קלים למדידה), וההנחה היא שהאדם פועל כמו סוחר ממולח, שיודע לזהות כל הזדמנות כלכלית (ואין לו בעיה של גישה למידע – עוד כשל של המודל).
דמות האדם הזו היא מן הסתם פנטזיה, מכיוון שבני האדם אולי שואפים – באופן רחב מאוד ומגוון מאוד – למקסם את התועלת עבורם, אבל זו לא דווקא התועלת הכספית. גם אם הם היו שואפים למקסם את התועלת הכספית, בהינתן פערי מידע, עלויות השוואה, התנהלות לא רציונלית והיותם נתונים להטעיות והטיות מכוונות – הם לא ממש טובים בכך. כמובן שאפשר לתרץ זאת באמצעות טיעון טאוטולוגי שמניח את המבוקש: האדם בוחר לא להתאמץ לגשר על פערי המידע כי התועלת שלו מהויתור גדולה יותר מהמחיר וכו', אבל עם הנחת המבוקש לא מתקדמים רחוק.
בשנים האחרונות נתקלתי בגרסה משודרגת של תפישת "האדם הכלכלי", גרסה שבהיעדר מונח מקובל, אקרא לה "צרכנתנות", ובמרכזה דמות "האדם הצרכן". כמיטב המסורת של הצדקות הקפיטליזם המתעלמות מיחסי־הכוח, לפי גרסה זו כל המציאות הכלכלית מוכתבת לפי רצונו של הוד מעלתו הצרכן. באמצעות הביקוש שלו הוא מכתיב את טעמו, וקובע מי מהחברות הפועלות בשוק תצליח ומי תכשל. בעלי ההון היצרני הם בכלל עבדיו של טעמו הצרכני של "האדם הצרכן" שלנו, ומשרתים בהצלחה גדולה או קטנה את גחמותיו הצרכניות.
בכל מקרה, אני הייתי רוצה לשים את האצבע על דמות אדם שלפי התרשמותי היא נפוצה הרבה יותר מהאדם הכלכלי או מהאדם הצרכן – והיא האדם הרוצה לעשות טוב. להמשיך לקרוא
פוגרום קישינב ב-1903 הביא בעקבותיו ארבע תגובות של ביאליק. שתיים מהן מוכרות מאוד. אחת לא מוכרת בכלל, והאחרונה מוכרת מעט, ולא משוייכת מספיק לאירוע. סקירה לא כרונולוגית ולא ממצה של ארבע התגובות, שמטרתה כמובן להפנות את תשומת הלב לתגובה הרביעית.
בשנים האחרונות שימש ומשמש ספר הילדים הפופלרי "איה פלוטו?" כסיפור הרדמה עבור הבנות שלי, מה שאומר שקראתי אותו מאות פעמים, ואני יודע אותו בעל-פה (מי שבכל זאת צריך את הטקסט, יש כאן). ומכיוון ש"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת", חשבתי לכתוב לו פירוש קליל.
[הערת עריכה: הוספתי בטקסט כחול פרשנויות נוספות שעלו בתגובות שקיבלתי לפוסט הזה]
(כבר לא כל כך) לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר.
הפעם משהו על השתנות הנוף, והחוויה שלי של השתנות הנוף. הצילומים מסדרה שצילמתי בחורף 2006 במצלמת פילים שאולה, כדי לשמר את הזכרון מהסביבה המוכרת שבה עמדה להסלל אז המסילה החדשה של רכבת העמק. למעשה זו היתה ההתנסות שבעקבותיה התחלתי לצלם.
חורשת האקליפטוס. כיום מסילת הרכבת חוצה אותה לשניים.
אני זוכר שפעם ראיתי תמונה של "בית ציוני אמריקה" לאחר הקמתו. בהזדמנות עברתי לידו ברחוב אבן גבירול, באמצע תל-אביב. אבל באותה התמונה הוא לא עמד באמצע תל אביב, אלא בשדה גדול וריק, כי החלק הזה של תל-אביב עדיין לא נבנה מסביבו. ואולי רק נדמה לי שאני זוכר, כי לא מצאתי את התמונה. להמשיך לקרוא
(כבר לא כל כך) לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר.
כמה מחשבות אישיות על חוויות החיים בפריפריה.
בתחילת הקיץ הדרכתי את המורות (ובכללן כמה מורים) של בית הספר היסודי של השכונה שבה אני גר, בסיור בתל-אביב. פתחתי את ההיכרות בשאלה: "איזו תחושה עולה בכן כשאתן מגיעות לתל-אביב?" התשובה הנפוצה, וגם שלי, היתה גרסאות שונות לתחושה של זרות.
גדלתי והתבגרתי במושב בעמק-יזרעאל, בשנות ה-80 וה-90. מבחינה תודעתית, לא היינו בפריפריה. המושב היה בעיני עצמו מרכז העולם להמשיך לקרוא
רשומה שהתפרסמה לפני כמה ימים כרשומת אורח בבלוג "הינשוף" של פרופ' דני אורבך
אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית (ולא רק הישראלית), אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. במהלך הקריאה, אני מציע לא לחפש במציאות המעשית את המודלים המובהקים של שני האתוסים האלה, אלא את הביטויים של כל אחד מהם בתוך מציאות מורכבת שבה הם מעורבבים זה בזה, בחברה שדמותה מתעצבת בהתאם לשקול הכוחות בין האתוסים האלה והגורמים שפועלים לקדם כל אחד מהם.
בפסקה המפורסמת ב"עושר העמים" כתב אדם סמית:
"הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה."
ההגיון הליברלי מעמיד במרכז את היחיד כפרט עצמאי, העומד בפני עצמו. תפקידה של המדינה לפי זה הוא לעשות את המינימום הנדרש על מנת להבטיח את זכויות וחירויות הפרט הניתנות לו מעצם קיומו כאדם וכאזרח, ובכך להמשיך לקרוא
אחד הדברים שאנשים נוטים להיות מופתעים לגלות לגבי הוא שאני אוהד כדורגל פעיל. זה גם מה שעניתי בתחילת ההכרות הראשונית עם זוגתי, כשהיא שאלה מה הקאטצ' אצלי (למעשה, עניתי שאני "אוהד כדורגל מהסוג הגרוע ביותר", למרות שזה לא מדוייק, יש גרועים בהרבה ממני). לא פחות חמור או מוזר בעיני אנשים רבים, הוא שאני אוהד של מכבי תל-אביב (ובשבע השנים האחרונות, גם מנוי ליציע העידוד). אז עכשיו, לקראת גיל 40 ועם סיום עוד עונה, זו הזדמנות לא רעה לנסות ולהסביר למה. 
עמדת תצפית 