עד שנתו הארבעים: אוטודידקטיות והשכלה

לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39 (למניינם, בעברי יש לי עוד כמה ימים). אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. אז זו תהיה הראשונה, והיא תעסוק בהיבטים של השכלה ואוטודידקטיות. 

בדף האודות של עמדת תצפית (ובמקור זה הגיע מדפי פרופיל שלי במקומות אחרים), ניסחתי את ההיבט הזה כך:

"סיימתי תוכנית לימודים לתואר ראשון ותעודת הוראה בהיסטוריה וחינוך בלתי פורמלי ועוד כמה דברים בבית מדרש "רכסים" במכללת בית ברל, ותואר שני מחקרי בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה. לומד הרבה גם (ואולי בעיקר) באוניברסיטה האוטודידקטית. מנסה להבין את העיקר החשוב על כמה שיותר דברים, ואיך הם מתחברים בינהם."

ספריית העיון הביתית שלי. בתמונה: מדפי הציונות, ארץ-ישראל, ביטחון ויחסי ציונים-ערבים, ספרות מלחמה, סוציאליזם וחברה, זהות יהודית. בחלקים שלא בתמונה: שירה, פרוזה עברית ומתורגמת, ספרי מסעות ומדע פופלרי.

בפועל, אני אוטודידקט. אם נפרט יותר, אני חושב שבאוניברסיטה האוטודידקטית, כלומר בלמידה עצמית, למדתי משמעותית יותר, באופן עצמאי, מאשר במוסדות החינוך וההשכלה הפורמליים. מגיל צעיר אהבתי לקרוא, וקראתי יותר ויותר מהר. מלבד הספריה של המושב, שם צרכתי בעיקר ספרות ילדים – לא תמיד מותאמת לגיל, כי מספר הספרים בכל השאלה היה מוגבל, אבל כשסיימתי אותם עדיין היו בבית הספרים ששאלו האחיות הגדולות שלי – היתה זמינה לי הספריה בבית של סבא וסבתא שגרו בשכנות, ושם מצאתי עניין בעיקר בספרות זכרונות והיסטוריה-פופולרית על מלחמות (בעיקר מלה"ע II). אולי שם התחילה גם הזיקה שלי להיסטוריה: בין היתר קראתי שם את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" בגיל מוקדם להחריד. בכל מקרה, מתישהו בסוף חטיבת הביניים או תחילת התיכון כנראה, שוטטתי בספריה במושב ונתקלתי בכותרת שנשמעה מוכרת: "מוצא המינים" של דארווין. שאלתי אותו, ולהפתעתי גיליתי שהוא לא רק מעניין, אלא שלמרות שהוא קלאסיקה, הוא גם כתוב בהיר מספיק כדי שאצליח להבין. ואולי בנקודה הזו הסתמנו אצלי שתי מגמות להמשך: ההבנה שאני יכול לקרוא ולהנות מספרים רציניים כאלה, והעדפה לקרוא את הקלאסיקות במקור (אבל כן בתרגום כשאפשר), ולא באמצעות פרשנים.

אבל בתיכון עדיין קראתי בעיקר פרוזה (לא דווקא איכותית). אני חושב שאחרי הצבא קראתי כבר בעיקר עיון. בתקופה הזו, גם התחלתי לעשות לימוד עצמי קצת יותר שיטתי, וזו היתה רשימת הקריאה העיקרית שלי, לא דווקא לפי סדר כרונולוגי, שמצביעה גם על תחומי ה"התמחות" שלי:

  •  קראתי את כל הכרכים של "מורה הצדק" שערך יגאל וגנר עבור בוגרי הנוער העובד והלומד, ועוד בתחום המרקסיזם והסוציאליזם את "התיתכן ממלכת החירות? מארקס נגד המארקסיזם" של יצחק לבנשטיין (אבנארי), "גבולות הפוליטיקה" של יגאל וגנר, "משנתו החברתית והמדינית של קארל מארכס" של שלמה אבינרי, "סוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" של יפתח גולדמן.
  • עשיתי לעצמי סדרה של מאקרו-כלכלה, וקראתי את הקלאסיקות הבולטות (וגם כמה פחות בולטות): "עושר העמים" של סמית' (כולל באנגלית את הספרים שלא תורגמו לעברית), "הקפיטל" של מרקס (כולל הכרך השלישי שלא תורגם לעברית), "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" של קיינס, "התמורה הגדולה" של קרל פולני, "הדרך לשעבוד" של האיק (מצאתי אותו פשטני באופן מביך כמעט), "כלכלת התעסוקה" ו"אילוף הסוררת" של אבא לרנר, "קפיטליזם וחירות" של פרידמן, ובזירה הישראלית את "כוח השוויון בכלכלה" של אסתר אלכסנדר, "ברוכים הבאים לשוק החופשי" של תמר בן יוסף, ולאלה אפשר להוסיף גם ספרים מעניינים שאינם קלאסיקות כמו ספריהם של בכירי האוצר לשעבר: "כלכלה פוליטית" של חיים גבאי, "התנור והחמאה" של אהרון פוגל, ו"הגווארדיה השחורה" של ירון זליכה.
  • בתחום הזהות היהודית ו"ארון הספרים היהודי" התחלתי במקרה למדי ב"עלמא די" של ארי אלון במהדורת שדמות הנדירה שמצאתי אצל סבא וסבתא, ואחרי הנגיעות בתחום בחינוך בתנועה, דווקא "הצצתי" למסלול הפורמלי ולמדתי את הקורס "מדרש ואגדה" באוניברסיטה הפתוחה (על סמך ספרים של יונה פרנקל). אח"כ בעיקר קניתי עותק משומש של "ספר האגדה", וקראתי מכריכה לכריכה. בנוסף, קראתי את התנ"ך ומאוחר יותר גם את הברית החדשה, והתחלתי לקרוא באופן לא סדיר את המשנה (סיימתי לאחרונה את הסדר השני), בתקווה שאהיה מספיק חזק בשביל לבלום את עצמי מלהתחיל דף יומי בתלמוד כשאסיים.
  • בתחום הציונות, קראתי את עשרת הכרכים של כתבי הרצל, וגם את הספרים "הרצל: קריאה חדשה" של יצחק וייס ו"הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ" של אדם רז ויגאל וגנר (מהביוגרפיות רק את של ביין, בין היתר כי כמו שציינתי, אני מעדיף לקרוא את המקורות), הרב אלקלעי, את כל כתבי גורדון, ברנר (פובליציסטיקה ופרוזה), חלק מברל, אחד העם, הרבה מביאליק, רחל, טרומפלדור, חנה סנש, הרבה מיגאל אלון, הרבה מאלתרמן בטורים וביצירות שעוסקות בנושא, ומן הסתם עוד.
  • בתחום המדע, היתה תקופה שהתעניינתי בעיקר באבולוציה, ואחרי "מוצא המינים" קראתי גם "כמעט כמו לוויתן" של סטיב ג'ונס, ולא מעט מגולד, דוקינס ודיימונד.
  • חוץ מזה, היו וישנם עוד כמה תחומי עניין מרכזיים פחות, כמו מלחמת יום הכיפורים והרקע המדיני שלה, ספרות תעופה צבאית) וכו'.

יש מקום לציין שמאז שעברתי מכסילופון לסמארטפון והצטרפתי לפייסבוק (לפני כעשור), אני קורא לצערי משמעותית פחות, ורצף הקשב שלי לספרות עיון קצר בהרבה. במקביל, מאז סיום התואר השני אני מרגיש את החסך שבהיעדר גישה רציפה לספריה אקדמית טובה שבאמצעותה אפשר למצוא גישה בחינם בערך אל כל ספר מעניין שיעלה על דעתי.

לזה אפשר להוסיף שגם ההשכלה הפורמלית שלי היתה במידה לא מבוטלת אוטודידקטית: את התואר הראשון (היסטוריה, חינוך בלתי פורמלי+תעודת הוראה) למדתי בבית ברל, במסלול ייחודי שבו הייתי במשך מחצית מתקופת הלימודים גם בצוות שמוביל את תוכנית הלמידה. את התואר השני (היסטוריה, החוג לתולדות ישראל) עשיתי במסלול מחקרי, שמשמעותו היא שעיקר העניין הוא כתיבת עבודת תזה, שאותה עושים לבד. בכל מקרה, לא בחרתי (או במילים אחרות בחרתי שלא) לצעוד במסלול האקדמי כמסלול מרכזי.

ומכאן למשמעות של המשפט הזה:

"מנסה להבין את העיקר החשוב על כמה שיותר דברים, ואיך הם מתחברים בינהם"

היתה לי עד כה בחירה לא להתמקצע ולשקוע בתחום אחד בלבד, בין היתר מתוך התפישה שהחברה שבה אנחנו חיים היא חברה מורכבת – במיוחד במציאות שבה חלוקת העבודה הולכת ומשתכללת ותחומי ההתמחות הולכים והופכים להיות צרים יותר ויותר – ולכן טמונה בהתמחות חד-תחומית סכנה גדולה של אי-הבנה בפועל, גם כלפי תחום ההתמחות. כלומר, האם אפשר להבין את ההיסטוריה החברתית או הצבאית בלי להבין את הפולטיקה? האם אפשר להבין את הפוליטיקה בלי להבין את הכלכלה? והפוך וחוזר חלילה ועוד ועוד.

אז מצד אחד, אני חושב שיש לי כלים להבנה ואוריינות מידע שלפעמים למי שמתמחים בתחום אחד אין. ומצד שני, אין תחום אחד שבו אני יכול להגדיר את עצמי בכנות כמומחה ממש (אולי מלבד שניים-שלושה תחומי התמחות ספק איזוטריים וצרים למדי: העליה השניה בעמק הירדן, צמרת תנועת המושבים בשנות ה-60, פרשת ילדי תימן), וגם בהם לא קראתי את הכל.

יותר מזה, מכיוון שלא צמחתי ב"ברנז'ה" האקדמית, אני גם לא מכיר מספיק את הזירה, וגם קורא יותר את מה שיצא כספר מאשר את מה שיצא כעבודת מחקר או מאמר בכתב-עת. בהרבה מקרים, אני אפילו לא מספיק מכיר כדי לדעת מה כבר נחקר ויצא לאור ומה עוד לא נחקר. לפעמים אני מגלה שנושא מעניין שחשבתי עליו כבר נחקר. לפעמים אני מגלה שאף אחד עוד לא חקר נושא שהנחתי שכבר נחקר. כשיש מחלוקת מחקרית גדולה בין שתי אסכולות מרכזיות (למשל בתחום מסקרן כמו ראשית עם ישראל), במקרים רבים אני מרגיש שאין לי את הכלים להחליט באופן מושכל מי מהצדדים מבוסס יותר, כי כל צד משכנע בדרכו, אבל בשביל לבחור צד צריך לקרוא באופן מקיף, לרכוש לפחות באופן בסיסי כלים מתודיים רלוונטיים, ולזהות את השגיאות והמקומות הפחות מבוססים.

המחיר הנפוץ של השכלה אוטודידקטית הוא חוסר בשיטתיות, שמוביל גם ל"חורים בהשכלה". כלומר, אני יכול לדעת הרבה ומפורט על דברים שמעניינים אותי, ומהצד השני יכול להיות שיחסר לי ידע בסיסי ויסודי על דברים אחרים. קראתי הרבה קלאסיקות, אבל יש גם כמה וכמה קלאסיקות שלא קראתי.

ובסוף, זה מביא אותי לאיזו גרסה, אולי חריגה, של סינדרום המתחזה: מצד אחד, אני יודע הרבה, ויודע שאני יודע הרבה. מצד שני, אני גם יודע עד כמה אני לא יודע. למשל, אני עוסק בעשור האחרון בתחום של תרבות חגי ישראל, אבל השבוע הסתכלתי על כמה מדפים בספריה במקום העבודה וכמעט קיבלתי דיכאון מכמות הפרסומים בנושא ששמורים שם (וגם הם רחוקים מלכסות את מה שפורסם בתחום), פרסומים שלא היה לי, אין לי ולא יהיה לי את הזמן לקרוא באופן מקיף – גם אם הייתי בוחר להשקיע את המאמץ בכיוון הזה. אני חושב שאני נמצא על מקום טוב בעקומת דאנינג-קרוגר, אבל זה מקום שקצת מבהיל במודעות להיקף הידע שחסר לי, וחוסר האפשרות להשלים אותו. מצד אחד, אני יכול להעריך שברוב התחומים שאני עוסק בהם, אני יודע יותר (ובחלק מהם, הרבה יותר)  מאשר האדם הממוצע שאפגוש. מצד שני, זה עדיין לא מפיג את החשש שאתקל מתישהו במישהו שיודע הרבה יותר, ויחשוף ברבים את ופערי הידע שלי, השטחיות שלו, ושגיאותי בנושא.

7 מחשבות על “עד שנתו הארבעים: אוטודידקטיות והשכלה

  1. מחשבות מעניינות. תיכף מצטרף אלייך בצד השני של הקידומת 4. כמוך גם אני עשיתי לעצמי סדרה מאקרו כלכלית. הספר הכלכלי הראשון שקראתי (בשלב מוקדם מדי כנראה, ואצטרך לחזור אליו מתישהו) הוא "כח השוויון בכלכלה". לאחר מכן "כלכלה מובנת לכל" שאמנם הוא קל משקל אבל פתח לי פתח לתחום. משם אדם סמית', קרל מרקס, קיינס ופרידמן (אבל רק מה שתורגם לעברית). "הפילוסופיים הארציים הגדולים" נותן פה קיצור דרך כדי להכיר את הכלכלנים הגדולים שטרם קראתי.

    מזדהה מאוד עם התובנה שככל שאתה קורא יותר אתה מבין כמה עוד הרבה עוד לא קראת ולא תקרא. בדיוק השבוע נחשפתי ל- צטלקסטן – שיטה לארגון מידע שאולי יכולה לעזור לארגן את הידע שאתה רוכש וליצור קשרים מפתיעים בתוכו. ממליץ לנסות. לסקירה על השיטה: https://twitter.com/nitzandfux/status/1594375065264484354?s=46&t=nuYH8bYYLuVXSGzRn1PXbA

    אהבתי

    • לגבי ארגון ידע, אני די גרוע בזה. כלומר, אני סומך על הזכרון שלי שהוא לרוב ממש טוב, עד שאני מגלה שאני לא מוצא משהו במקום שבו היה נדמה לי שזכרתי שהוא נמצא (למשל, https://observpost.wordpress.com/2012/05/17/memory/ ; https://observpost.wordpress.com/2015/08/16/zionist-hebrew/ ; https://observpost.wordpress.com/2020/05/11/left-right-politics/).
      כשאני עובד יותר ברצינות (למשל כשעבדתי על התזה), אני משאיר דבקיות בספרים, לפעמים בצבעים לפי הקשר, ואז עובר עליהן שוב ורושם משם את המקורות אל הטקסט הכתוב. כשעבדתי על תיקי ארכיון, יצרתי לי מסמכים שבהם יש רישום תמציתי של מה מצאתי ומס' העמוד שלו בתיק, ואח"כ הייתי עובר על הרשימות האלה ומחלק את הרישומים לפרקים המתאימים.
      אני לא בטוח שאצליח לשדרג את עצמי לעידן הטכנולוגי הזה.

      אהבתי

  2. המשבר הרציני שלך שלך יבוא בגיל 50, ליתר דיוק בממוצע זה 53, על פי הכתובים זה יהיה שילוב של מנטלי ופיסי עם הכרה במציאות שאתה עובר ממצב של אדם שכל חייו לפניו לאדם שהכל מסתיים ואין לו שליטה על זה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s