מפי קסנדרה – להבין את כלכלת ישראל. "כוח השוויון בכלכלה".

בשנות ה 80 בוצעה בישראל הפיכה כלכלית וחברתית. אפשר לערער על קביעת הזמנים, להרחיב אותה אל התקופה שלפני ולטעון בצדק שהיא נמשכת אל התקופה שאחרי, אבל קשה לערער על דרמטיות השינוי שעברה החברה בישראל והכלכלה שלה.

בספרה "כוח השוויון בכלכלה", שפורסם בשנת 1990, עשתה הכלכלנית ד"ר אסתר אלכסנדר ז"ל 4 דברים חשובים מאין כמותם להבנת השינוי הזה:

א) חושפת בביקורתיות נוקבת  את התיאוריות הכלכליות המקובלות במערומיהן, ובכשלונן להוות כלים לניהול מדיניות כלכלית המשיגה את מטרותיה המוצהרות.

ב) מציעה תיאוריה חלופית, שמתבססת על נקודת הכשל שהיא מזהה בתיאוריות המתחרות:

התיאוריות הכלכליות הקונוונציונליות הן משובשות כי הן אינן מתחשבות בגורם הפועל במציאות הכלכלית ואינן ממזגות אותו לתוך עצמן. גורם זה הוא התהליך של חלוקת הכנסות המתקיים במשק.

אלכסנדר מזהה שבניגוד לתיאוריות המקובלות, מגמות כלכליות לא משרתות או פוגעות בכל החברה בצורה שווה, אלא משרתות קבוצות מסויימות ופוגעות באחרות בו זמנית. זהו ביטוי מאוחר לעיקרון שטבעו מרקס ואנגלס בפתיחת המניפסט הקומוניסטי, לפיו:

דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות.

מכיוון שכך, תיאוריה כלכלית חייבת להתייחס להשפעות של חלוקת ההכנסה בחברה. אלכסנדר חושפת את השקר הטמון בהסתמכות על נתונים מצרפיים (שסוכמים נתונים מבלי להתייחס להרכבם), בוחנת את מבנה המחיר,שמבטא את חלוקת ההכנסות בחברה, ומגיעה למסקנה הבאה, שעומדת בבסיס המודל התיאורטי שפיתחה, "תיאוריית חלוקת ההכנסות של האינפלציה"[1]:

המסקנה התיאורטית-כלכלית של המודל היא, שלא עליית השכר מדרבנת את האינפלציה, אלא דווקא תהליכים של חלוקת הכנסות בלתי שיוויונית, להם גורמת האינפלציה עצמה. המסקנה המדינית-כלכלית של מודל תיאורטי זה היא, שיש להילחם באינפלציה, וגם בסטגפלציה – שהיא אינפלציה ואבטלה ביחד – באמצעות מדיניות של הגברת השיוויוניות בחלוקת ההכנסות – כולל עליה בשכר, על חשבון ירידה ברווחים.

ג) מתוך הסתירה היסודית והעקבית שבין מטרת המדיניות הכלכלית המוצהרת והתיאוריות הכלכליות עליהן היא נסמכת לבין התוצאות שהיא מייצרת בפועל, התואמות את הצפוי בהתאם לתיאוריית חלוקת ההכנסות של האינפלציה, היא מגיעה למסקנה שמה שביצעו ממשלות ישראל מאז המהפך הפוליטי ב 1977 ובמהלך שנות ה 80 היתה מדיניות מכוונת שמטרתה היתה שינוי יסודי של חלוקת ההכנסות במשק, בצורה שפגעה בשכבות הרחבות של המגזר היצרני והעשירה מאוד שכבה קטנה של בנקאים וספקולנטים.

המציאות מראה שאין זה נכון שהעלאת מדינת הרווחה והשכר ההוגן לקורבן על מזבח "טובת" המשק אכן מבריאה את המשק. אין זה נכון שהרס מדינת הרווחה וחיסול קיומו ההוגן (ובזמן קרוב ביותר אולי עצם מחייתו האלמנטרית) של העובד הוא "מחיר", כביכול, שעל העם העובד בישראל לשלם אם ברצונו בצמיחה משקית, בעצמאות כלכלית (ז.א. בפתרון בעיית מאזן התשלומים), ביציבות מחירים ובעליה ברמת החיים בעתיד. לפי העובדות בשטח, לפי קריאת המפה הכלכלית-חברתית, שמצטיירת במציאות, מה שנכון הוא, שהמחיר הוא הבראת המשק עצמו, חוזקה, צמיחתה ועצמאותה של הכלכלה הישראלית. את המחיר הזה – כולל צמצום בייצור, שכר נמוך, אבטלה, קפאון, הרס מפעלים והגברת התלות הכלכלית – מוכן הממסד הכלכלי הישראלי לשלם בעד הצלחתו בהריסתה של מדינת הרווחה. הוא מוכן לשלם זאת למען ביטולן והחלשתן של הרפואה הציבורית, של מערכת הרווחה ושל העקרון לפיו השכלה מגיעה לכל, בכל הרמות, לפי הכישרון האישי בלבד; הוא מוכן לשלם זאת בעד ביטול זכויות העובדים בכלל וזכותם לשכר הוגן בפרט. הוא מוכן לשלם זאת למען כינונה של חברה בלתי שיוויונית בישראל.

[…]

כאשר שאלנו לעיל לשם מה ממשלה, או אם תרצו ממסד כלכלי, ינהיגו מדיניות כזאת, שאינה מבריאה את המשק, לא על חשבון הצדק הסוציאלי ולא על חשבון שום דבר אחר, הסברנו רק מה שמדיניות מוניטריסטית זו אינה מסוגלת להשיג. כאמור, היא לא מסוגלת לחסל את האינפלציה, היא לא מסוגלת להוריד את האבטלה והיא לא מסוגלת להצמיח את המשק. אך יש דבר שהיא כן מסוגלת לעשות: היא מסוגלת לחלק מחדש את ההכנסות במשק באופן עובדתי היא מחלקת מחדש את ההכנסות במשק בצורה רגרסיבית; היא מעבירה הכנסות מן העובדים השכירים אל אלה שהכנסתם אינה משכר – מן העני אל העשיר. מדיניות כלכלית מוניטריסטית דואגת לכך שקבוצה קטנה יחסית במשק – כ-10 עד 15 אחוז מן המפרנסים – המורכבת מיחידים ומחברות, בעיקר בנקים ובנקאים, עסקי פיננסים אחרים, עסקי ביטוח ובעליהם, עסקי יבוא, יבואנים, סיטונאים ומתווכים אחרים – תשתלט על חלקים הולכים וגדלים מן ההכנסה הלאומית, על חשבון הכנסתו של הרוב הגדול במשק, על חשבון שכרה של הקבוצה הגדולה המורכבת מן העובדים השכירים, שחלקם בעוגה הלאומית ילך ויצטמק.

[…]

לתהליך זה של חלוקת-הכנסה רגרסיבית, בלתי-צודקת ומזיקה, אנו עדים זה שנים רבות. זה הדבר היחיד שהמדיניות הכלכלית המוניטריסטית מסוגלת לבצע ומבצעת בפועל, ולמטרה זו – למטרה זו בלבד – היא נוצרה. למען תהליך זה של חלוקת-הכנסות רגרסיבית, בלתי שיוויונית, מוכן הממסד הכלכלי הישראלי לשלם את המחיר היקר של קפאון משקי, של נסיגה בייצור ושל חוסר צמיחה. הוא מוכן לשלם זאת כדי להקים ולבסס בישראל חברה מקוטבת, בלתי שיוויונית, אך ריווחית מאד עבור ממסד זה.

ד)פורשת תיאור היסטורי מקיף ומפורט של המהלכים והתהליכים הכלכליים שבאמצעותם בוצע שינוי זה, והשפעתם על המגזרים השונים בחברה. גם למי שלא יצלח את הפרקים העוסקים בתיאוריה כלכלית, תיאור זה ישמש ככלי חסר תחליף להבנת כלכלת ישראל משנות ה 80 ואילך. חוזקה של התיאוריה מופגן בהצלחתה של אלכסנדר לחזות בצורה מדוייקת מספר צעדים כלכליים שהיו עתידיים בזמנה והתממשו, בינהם שיעבוד מניות תנובה כחלק מהסדר חובות הקיבוצים (ואכן רבע מהתמורה על מכירת תנובה הועבר כתשלום חוב עם הפרטתה 18 שנים לאחר פרסום הספר), וצורת ההפרטה הממונפת של בנק הפועלים באמצעות הלוואה מבנק לאומי, אז בבעלות ממשלתית, לבעל הון יהודי זר (מכיוון שהיא נתנה תחזית למודל ההפרטה של הבנקים שהולאמו, נקבה אלכסנדר בשמו של בנק לאומי במקום בנק הפועלים, אבל צדקה במדוייק בצורת ההפרטה).

אחת השאלות המטרידות שמעלה אלכסנדר היא כיצד פורקו ונבזזו בקלות ובזמן קצר כל מבצרי חברת העובדים הישראלית, ואיכות החיים של שכבות החברה הרחבות ביותר נפגעה על מנת להעשיר מספר מצומצם של בעלי הון. תשובתה היא שבהיעדר תיאוריה כלכלית חלופית, אימצו שכבות העובדים והארגונים שלהם את היגיון המחשבה הכלכלית של יריביהם, ולמעשה הצדיקו את הפגיעה בהם. ספרה נועד, לפי עדותה, לתת להם את הכלים להלחם בתיאוריה הזו ובמדיניות שהיא מכתיבה.

סיבה אחרת ועיקרית לשתיקה הרועמת ולהצגת אין-האונים נוכח התפוררותן של כל מערכות המשק והחברה במדינה, היא חולשתה האידיאולוגית הקשה של תנועת העבודה. בהעדר מחשבה, אידיאולוגיה ופילוסופיה משלה, תנועת העבודה מקבלת את האידיאולוגיה הממסדית הרווחת, את הפילוסופיה הכלכלית הממסדית. פילוסופיה זו, לא זו בלבד שהיא זרה ועויינת לכל ענייניו של העובד, היא גם מלאת סתירות וכושלת כשלעצמה. למרות זאת, תנועת העבודה וההסתדרות מאמצות פילוסופיה זו ונוהגות לפיה, כי אין תשובה בפיהן לטענותיה. חולשה אידיאולוגית זו של תנועת העבודה מאפשרת לממסד את שטיפת המוח שהוא עושה בקלות מחרידה לקורבן של מדיניותו הכלכלית, כדי שזה, למרות הכל, יאמץ מדיניות זו אל לבו.

[…]

כל עוד אין תשובה בפי תנועת העבודה לטענה ששכר נמוך ואבטלה הם "טובים למשק", עד שהיא לא תוכל להראות, על בסיס תיאורטי איתן, את ההיפך מזה, כלומר, ששכר נמוך ואבטלה הם רע למשק ודווקא עליה בשכר ועליה בתעסוקה הן אלו שמבריאות את המשק, עד אז אין לה תקומה. כל עוד תנועת העבודה מקבלת את הטענות שעליית שכר היא אינפלציונית ומסכנת גם את מקומות העבודה, אין לתנועת העבודה מה לחפש כיישות נפרדת על הבמה הפוליטית. בקבלת טענות אלו היא מתמזגת עם כל יתר הגורמים הפוליטיים במדינה, עד לטישטוש כל סימני-היכר משלה. רק אם היא תוכל להראות שיתר שיוויוניות בחלוקת ההכנסות, העליה בשכר, היא שלוחמת גם באינפלציה וגם באבטלה, בשתיהן גם יחד, רק אם היא תוכל להראות שהאינטרסים הייחודיים של העובדים השכירים הם גם אינטרס המשק כולו, ששני אינטרסים אלה זהים הם ואינם ניתנים להפרדה, רק אז תקום תנועת העבודה מחולשתה ותהיה מסוגלת למלא את תפקידה.

התפתחות מן הסוג הזה היא הכרחית ביותר ובעלת חשיבות היסטורית גם בארץ וגם בעולם. העובדים השכירים הם הקורבן העיקרי ולכן גם המתנגדים הטבעיים למשטר הקפאון של הרווח המכסימלי. הם הכוח העיקרי שמסוגל לשנות משטר מזיק ומסוכן זה. לשחרר את הארץ ואת העולם ממשטר זה ולהציע למשק ולחברה דרכים אלטרנטיביות, שבונות ולא מפרקות אותם. זהו תפקידן ההיסטורי של תנועות עבודה באשר הן. אך כתנאי לכך, הן צריכות קודם כל להשתחרר מן האידיאולוגיה המוניטריסטית שדבקה בהן ולאמץ תיאוריה כלכלית שמתארת את העולם לאמיתו, ובתור שכזו היא יכולה לשמש כבסיס אידיאולוגי לאינטרס העובדים. למטרה זו מובאת בספר זה "תיאוריית חלוקת ההכנסות של האינפלציה".למטרה זו נכתב ספר זה.

בהתאם להצהרתה, מהווה ספרה של אלכסנדר כלי חשוב מאין כמותו לסוציאל-דמוקרטים בישראל, במאבק לחברת עובדים: חברה שיוויונית יותר, שהיא גם חברה טובה יותר.

---

[1] ומה שתמוה/טרגי/אבסורדי/מזעזע/מאשש את הטענה (שכל אחד יבחר מה הוא מעדיף) הוא שאת ההגיון "הנעלם" הזה הבין גם מילטון פרידמן שר"י שאמר "אינפלציה היא מיסוי רגרסיבי [כלומר שמקטב את חלוקת ההכנסות. אב"צ] ללא צורך בחקיקה", ולכן מן הסתם הבינו את זה גם תלמידו החבר סטנלי פישר (היום נגיד בנק ישראל  ולפי שמועות מסויימות מועמד לנשיאות המדינה, אז כלכלן בבנק העולמי שניסח לבקשת משרד האוצר, ויש הטוענים שעל מפית, את התנאים "שהוכתבו מבחוץ" ולפיהם עוצבה "תוכנית הייצוב", כלומר ההפיכה עוקפת הדמוקרטיה של 1985, ובאמצע בכיר בקרן המטבע העולמית לשיעבוד הכלכלות המתפתחות ועושה לביתו בהנהלת בנק סיטיגרופ). לפי עדויות אחרות הבין את זה גם החבר מיכאל ברונו, ממגבשי תוכנית הייצוב ומיד אח"כ נגיד בנק ישראל.