שאני אשלם? משהו על הון גדול ומיסוי בישראל

משהו על הריכוזיות ההולכת וגוברת של ההון בישראל, ועל הדרך שבה הממשלה מקדמת את התהליך על חשבון אזרחיה.

מעתה, לא הפועל העובד במשקו-שלו הוא שעומד לנישול – אלא בעל-ההון המנצל פועלים מרובים.

נישוּל זה מתגשם על-ידי משחק הכוחות האימאננטיים, הטבועים בו בייצור הקאפיטליסטי גופו,  על-ידי הרכזם של ההונות. כל אחד מבעלי-ההון קוטל בעלי-הון מרובים. יד ביד עם הרכז זה, או עם נישוּלם של בעלי-הון מרובים בידי מוּעטים, עולים-ומתפתחים: הצורה השיתופית של תהליך-העבודה בקנה מידה-הולך-וגדל בתדירוּת; השימוש הטכני, שימוש-מדעת, במדע; […] שיזורם-שילובם של כל העמים בתוך הרשת של השוק העולמי – ובכך מתפתח גם האופי הבינלאומי של המשטר הקאפיטליסטי. משפוחת-והולך בתמידות מספרם של אילי-ההון, הנוטלים בזרוע את כל היתרונות של אותו תהליך-הפיכה ועושים אותו מונופולין לעצמם – גדלה והולכת שפעת המצוקה, הלחץ, השיעבוד, הניווּן, הניצול…

[קרל מרקס, הקפיטל, כרך 1, פרק 24]

לפני כשבועיים התפרסמו נתוני התמ"ג [תוצר מקומי גולמי, כלומר – היקף הפעילות הכלכלית בישראל] לרבעון השני של השנה, ובניגוד לאווירה הקודרת – הפתעה! הצמיחה ברבעון הזה עלתה מקצב של 2.8% (שנתי) ל-3.2% (שנתי). כשעיקר הצמיחה מגיע בגידול בצריכה הפרטית, ומזינוק של לא פחות מ-10.3% בייצוא. קצב הגדילה של ההוצאה הממשלתית (כלומר ההשקעה הציבורית בישראל) דווקא ירד מ-4.1% ל- 3.7% (וצפוי לרדת עוד בעקבות תוכניות הקיצוצים). שר אוצרנו שטייניץ הזדרז להצהיר ש"מנועי הצמיחה ממשיכים לעבוד", אך מכיוון שסימני ההאטה בכל זאת פה (כלומר בארה"ב ובאירופה), אין מנוס אלא לחזור אל תרופת הפלא, הפטיש לכל מסמר, התפילה לכל מועד, מה שצריך לעשות בתקופות צמיחה ומשבר כאחד: "ריסון תקציבי ומשמעת כלכלית".

אבל כדי לפזר את מסך החול של ההצהרות ולנסות להבין את התמונה המציאותית, כדאי לבדוק את "מנועי הצמיחה" שלנו.

ראשית – הצמיחה בצריכה הפרטית היא נתון מצרפי. וכל עוד היא נתון כזה,שמתעלם מהתפלגותה הפנימית, לימדה אותנו אסתר אלכסנדר ז"ל, היא עלולה לשקף לאו דווקא מצב של הגדלת הרווחה, אלא גם במציאות שבה מעטים מתעשרים ורבים מתרוששים.

שנית – הצמיחה בייצוא. נכון שברבעון הזה היא זינקה ב-10.3%. מצד שני, בסה"כ של חצי השנה, הזינוק הזה מקזז ירידה גדולה ברבעון הראשון, ומותיר צפי לצמיחה שנתית כוללת של-1.3%. כלומר במחצית השנה הראשונה – כמעט קיפאון, ובכל מקרה נמוך מהצמיחה הדמוגרפית של ישראל, שמוערכת בכ-1.7% בשנה. לכאורה, גם אם לא אופטימי כמו שהתחלנו, בכל זאת כיסינו את הירידה ועכשיו אנחנו במומנטום. אבל מסתבר שלא מדובר על מגמה, אלא על אירוע נקודתי. מסתבר שברבעון הראשון של השנה נכנס לפעולה פס ייצור חדש במפעל אינטל בקריית גת, ותוצריו החלו להיות מיוצאים ברבעון השני. האירוע הבודד הזה, אחראי ל-40% מנתוני הצמיחה של המשק הישראלי. כלומר – התיקון בנתוני הצמיחה בייצור במגמה שנתית הוא למעשה פיקטיבי, מכיוון שכמעט חצי ממנו נשען על אירוע נקודתי של גידול בייצור, ולא על מגמה. הדבר הזה מצביע, מלבד על המניפולציה בהצגת הנתונים, על הריכוז הגדול של הכלכלה הישראלית, ברמה שבה גידול בייצור של חברה אחת משנה בצורה משמעותית את הנתונים הסטטיסטיים של הכלכלה כולה.

***

הכתבה הזו מצביעה על אחד המקורות הבעייתיים למצב הזה של ריכוז כל כך גדול. מסתבר שהחברות הגדולות פשוט משלמות מעט מאוד מיסים. באופן כללי, ההקלה במס החברות וההאטה הכלכלית לאורך "השנים הטובות" האחרונות הביאו למצב שהגביה של מס החברות צנחה מכ-36 מיליארד ש"ח לשנה בשנים 2006-2007, לכ-28.2 מיליארד ש"ח בשנת 2011, כלומר צניחה של כ-22%. תזכרו את זה בפעם הבאה שינסו להסביר שהגרעון בתקציב מגיע מכך שהממשלה מוציאה יותר מדי כסף. אבל כמו שלימדה אותנו אסתר אלכסדר ז"ל, הנתון השימושי הוא לא הנתון המצרפי הכולל, אלא הנתונים המפולחים. ולפי הנתונים האלה מסתבר שמתוך כ-135,000 חברות בארץ, פחות מ-40% הן רווחיות. כ-80% מרווחי החברות מתרכזים לעשירון העליון של החברות הרווחיות, והמאיון העליון של החברות הרווחיות (כ-450 חברות בסה"כ) מרכז בידיו בין 61% ל 63% מהרווח. לעומת זאת, הוא משלם רק 7% עד 9% מגביית מס החברות, בזכות הטבות מס. בשנים 2004-2009 זינקו רווחיהן של חברות אלה ב 128%. סכום המיסים שנגבה מהם עלה ב 26% בלבד.

המגמה המדאיגה היא עלייה בפער בין משקלו של המאיון העליון של החברות בהכנסה, לבין משקלו בגביית מס החברות. פער זה הולך וגדל מ-3.5% בשנת 2004, ועד ל-8.1% בשנת 2010. בתוך 6 שנים הפער הכפיל את עצמו כמעט פי 2.5. הפער הזה מייצג את הטבות המס שנותנת המדינה לחברות הגדולות. דרך אגב, החריגה היחידה במגמה היתה בשנת 2009, שם הפער הצטמצם זמנית, ושוב – עקב מיסוי על עסקת מכירה של חברת הייטק גדולה אחת.

לאורך השנים האחרונות ממשלות ישראל מנהלות מדיניות של הקטנת המיסוי על החברות , והאבסורד הוא שככל שהחברה יותר גדולה (ובד"כ גם בינלאומית ולא ישראלית), כך הולך וקטן עד למימדים מגוכחים נטל המס הנגבה ממנה, באמצעות החוק לעידוד השקעות הון. הטיעון הוא שמיסוי נמוך מושך משקיעים אל הכלכלה הישראלית, ובזכות ההשקעה הכלכלה הישראלית צומחת. המציאות היא שהממשלה נמנעת מלגבות אפילו את המיסים המגיעים לה על פי חוק, ומוותרת אפילו על הדרישה שהרווחים שנוצרו בישראל אכן יושקעו בישראל ויצמיחו את הכלכלה כאן.

***

כמו ברוב המקרים לגבי תחום הכלכלה-הפוליטית, צריך להמנע מהשאלה האם המדיניות של שטייניץ את נתניהו היא "טובה" או "לא טובה" "למשק הישראלי". המשק הישראלי מורכב מגורמים שונים, שלהם אינטרסים סותרים. השאלה הנכונה היא "לטובת האינטרס של מי פועלת מדיניות שטייניץ-נתניהו (וגם קודמיהם)?". על פניו, נראה שהיא פועלת לטובת ההון-הגדול, הישראלי ואפילו הזר, שזוכה לשירותים רבים ממדינת ישראל ומאזרחיה (תשתיות טכנולוגיות טובות יחסית, כוח אדם משכיל ומיומן, יציבות פוליטית יחסית), אבל כמנהג ההון החופשי – לא מעוניין לשלם עבורם מחיר הוגן. אם המשק הישראלי יקרוס בגלל הזנחת תשתיות פיזיות ואנושיות, ההון הזה פשוט ידלג למקום הנוח הבא.

מתישהו בשנותיה הראשונות של המדינה, כתב נתן אלתרמן "טור שביעי" תחת הכותרת "אסור להפחיד", וכותרת המשנה המצוטטת מהעיתון "אסור להפחיד את ההון הפרטי":

[…]

כי עת לעשות! בנתיבי-כלכלה

שַׁלֶטֶת סיסמה וּדְבָרָהּ דָּרְבָנוֹת

ההון מפחד! בְּמָתְנָיו חלחלה!

נלך מסביבו על בהונות.

ויען סומר שערו מאימים,

עִדּוּד יש לתת לו, זה צו הימים!

נכון!

רק נאמר נא:

בפחד אין חטא…

אך אנו עצמנו – לא, אין זה חִדּוּד –

כל-כך פוחדים שמא הוא  יפחד

שטוב לוּ קִבַּלְנוּ גם אנו עִדּוּד…

כי יש הרגשה (אין זו דעת יחיד)

שֶׁיֵּצֶר ההון אינו ציץ בן-יומו

ואנו אותו פוחדים להפחיד

יותר משהו מפחד בעצמו…

[…]

***

מה יקרה בסוף התהליך הזה? אם נחזור למרקס [שוב אל סיום הפרק ה-24 של הקפיטאל], הדינמיקה של ריכוז ההון לא תתהפך בחזרה אל פיצולו ליחידים, אלא שהשליטה על ההון המרוכז שיצרה האנושות בשלב הקפיטליסטי תעבור לניהול של כלל החברה.

מאליו יוּבן, כי הפיכת הקנין-הפרטי המפוצל, המיוסד על עבודה עצמית של יחידים, לקניין קאפיטאליסטי – מהווה תהליך ממושך יותר, קשה וחמוּר יותר לאין-השוָאָה, מהפיכתו של הקניין הקאפיטאליסטי, שהוא מבוסס כבר למעשה על מפעל-ייצור חברתי, לקניין חברתי. שם היה מדובר בנישוּל המון-העם על-ידי אוזורפאטורים [חמסנים] מועטים; כאן מדוּבר בנישוּלם של אוזורפאטורים מועטים על-ידי המוני העם.

***

עקב העדרו של החבר שמסייע בהגההת הרשומות, והצורך להתפנות לפרוייקט משמעותי שצפוי לעלות כאן ביום שלישי, הרשומה מתפרסמת עם מעט יותר מאלף מילים, אך ללא תמונות ובהגהה עצמית בלבד.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “שאני אשלם? משהו על הון גדול ומיסוי בישראל

  1. לא ברורה כלל התנצלותך בסיום… לא זיהיתי ולו טעות הדפסה אחת והדברים כתובים למופת. שאלה לי בכל זאת: מהיכן הנתונים? בתודה!!

  2. פינגבק: מפה ושם | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s