זליכה והעופות: על הטריקים והשטיקים במשרד האוצר

לפני כמה חודשים, עוד בטרם שהוא הודיע על הקמת מפלגה חדשה, קראתי (בפעם השניה, כי בהתחלה לא הייתי בטוח אם כבר קראתי) את ספרו של ירון זליכה "הגווארדיה השחורה", שאותו פרסם לאחר תום כהונתו כחשב הכללי במשרד האוצר. כמה טעימות מתוכו והתייחסות למשמעותן.

א. העצמאות המופרזת של משרד האוצר

אחת התופעות המשמעותיות במדינת ישראל שאחרי "תוכנית הייצוב" של 1985 הוא כוחו הגדול של משרד האוצר ביחס למשרדי הממשלה האחרים. חלק מהכוח הזה מושג באמצעות "טריקים ושטיקים" שמשרד האוצר מבצע בהתנהלות התקציבית. כך מציין זליכה בין הליקויים שנחשפו בפרסום הדו"חות הכספיים של המדינה בשנת 2005 [עמ' 88]:

  • העברת עודפי תקציב ותוספות אחרות לקראת תום שנת הכספים, כך שלא ניתן למעשה ניתן למעשה לבצע את מלוא התקציב. העברת העודפים המאורחת יוצרת בחלק מהמקרים תלות של משרדי הממשלה במשרד האוצר.
  • תקצוב רזרבות בהיקף משמעותי, שמופשרות לקראת תום שנת הכספים. תקצוב הרזרבה יוצר בחלק מהמקרים תלות של משרדי הממשלה במשרד האוצר.

וזליכה מסכם בעניין זה [עמ' 89]:

המשמעות של הליקויים היתה שאגף התקציבים במשרד האוצר פעל במגוון שיטות לא תקינות באופן שהאט את קצב ביצוע תקציב המדינה, לרבות פעולות חיוניות ביותר; הוא דיווח לכנסת באופן שאינו נחשב גילוי נאות (שפה חשבונאית עדינה לביטוי חריף יותר); שמר רזרבות סמויות באופן לא חוקי (החוק מחייב שרזרבה תסומן ככזו כדי שרק הכנסת תוכל לשחררה, ואילו שמירת רזרבות סמויות אגב העלמתן מהכנסת איפשרה לאגף התקציבים לשחרר מקורות לפעולות שונות, בין היתר לטובת הקצאות, פוליטיות בחלקן, בשקיפות לא מלאה מול הכנסת); תיקצב פעולות שעל פי חוק אסור לבצען; והביא לשליטת יתר שלו במשרדי הממשלה באופן שפגע קשות ביכולתם לפעול. הנזק לציבור עצום, ואחריותו של מנכ"ל האוצר ברורה.

ב. הון – עיתון – עולם תחתון

זליכה מתאר כיצד כחשב הוא ביקש לגבות חוב תמלוגים של חברות הכבלים למדינה, ובראשן "ערוצי זהב" שבשליטת אליעזר פישמן. במהלך פגישה עם פישמן ונציגי החברות האחרות [עמ' 125]:

בתגובה הדהים אותי מר פישמן, ודומני כי גם את הנוכחים האחרים בפגישה, כאשר אמר: בגלל אנשים כמותך אני וחברי עוזבים את הארץ ומעבירים את עסקינו לחוץ לארץ. הקשבתי באורך רוח, וכשחדל מהאשמותיו השבתי בנימוס כי זהו משרדו של החשב הכללי של מדינת ישראל, ולא משרדי מרכז ההשקעות וגם לא משרד העלייה והקליטה. לשיקולו בלבד אם להישאר בארצנו או לעזוב אותה, אך את חובו למדינה ובתוספת ריבית יש לשלם. וָלא, ניאלץ לחלט את ערבויותיו ולנקוט הליכים משפטיים כמקובל במגזר העסקי.

ובעקבות פגישה זו:

לאחר אותה פגישה, וכמובן ללא קשר אליה, החל עיתון "גלובס" שבבעלותו של מר פישמן לתקוף אותי, ובייחוד את אופיי ואת תכונותי האישיות, באופן קבוע בטורים מושחזים ולרוב מופרכים, בפרט של אחד העורכים הבכירים, אלי ציפורי. במהלך כהונתי לא היה כמעט דבר השמצה והכפשה שעיתון "גלובס" נמנע מלפרסם כנגדי ממש עד שעותי האחרונות בתפקיד. הון-שלטון-עיתון.

ג. זליכה והעופות

בשתי סיטואציות מודה למעשה זליכה בשימוש בהדלפות לתקשורת על מנת לבלום תהליכים שהיו לתפישתו לא תקינים. הראשונה עוסקת במכרז להקמת מתקן התפלת מים, שבו ניסה להתערב שר התשתיות דאז בן אליעזר [עמ' 155-154, ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

הירשזון קיבל לכאורה את עמדתי, אך לאחר כמה שעות הודיע לי כי לדרישת בן אליעזר יקיימו שני השרים דיון לקבלת החלטה בעניין. יועצו של הירשזון אף טרח להוסיף בשמו כי השר מבטיח לא להתערב, אך מבקש שאכבד את החלטתו לקיים את הדיון ולו למען הפרוטוקול. והנה, עוף החול מוליך את הקול, וכשעתיים לאחר מכן פירסם אתר האינטרנט TheMarker ידיעה, ובה פירוט חשדות לניגוד עניינים לכאורה של בן אליעזר בנוגע למכרז. מיד לאחר פרסום הידיעה הודיע בן אליעזר כי חלה, ולפיכך לא ישתתף בדיון. סמוך לאחר מכן, התכנסה ועדת המכרזים בראשות מילר והכריזה על זכייתה של ההצעה הזולה יותר […]

לאחר שבועות אחדים פגשתי באקראי את המעורבים, בן אליעזר ומקורבו. המקורב ניגש ללחוץ את ידי, ואחר כך ניגש אלי שוב ואמר כי בן אליעזר, שצפה מרחוק, רותח עלי על כי, לדבריו "זליכה השטנקר (קרי, הלשין) עלינו."

ובמקרה שני, שנסב סביב מהלך לרכישה של בניין דירות על ידי המדינה, שיועד לשימוש למגורים עבור המפונים המיועדים מרצועת עזה, מתאר זליכה [עמ' 181-180] שפניה ליועץ המשפטי מני מזוז, הגם שזה סירב לבלום את המהלך, יצרה עבורו עיכוב בתהליך

הזמן הנוסף ש"השיגה" עבורי הפניה אליו הספיק כדי להתמודד עם הבעיה. עוף החול שוב הוליך את הקול, והסיפור כולו הגיע לאוזניה של עיתונאית "הארץ" מרב ארלוזורוב, אשר מיהרה לחשוף את הפרשה בעיתונה. 

ופלא פלאים, מיד עם הפרסום הזדרז מזוז להכחיש את חלקו, כינס בדחיפות את אנשיו והודיע להם כי לאור הליקויים בבנייה, שעליהם הצבעתי בשולי מכתבי אליו, אסור לאשר את העסקה. הכיצד התעלם מאותם ליקויים קודם לכן? אינני יודע.

ד. תרגילי משיכת זמן ומעורבות במכרז למכירת בנק לאומי

זליכה מתאר בספרו את מעורבותו של ראש הממשלה אולמרט במכרז למכירת בנק לאומי, לטובת מקורבו המילארדר פרנק לואי (חקירת הפרשה הסתיימה בהמלצת משטרה והחלטת פרקליטות שלא להגיש כתב אישום כנגד אולמרט). לפי זליכה, מטרתו של אולמרט היתה להשפיע על תנאי המכרז באופן שיביא למצב שלואי יהיה המתמודד היחיד על רכישתו, כאשר זליכה ואנשיו ניסו לשמור על תנאים שיביאו למכרז תחרותי בין כמה מתמודדים. כדי לעשות זאת, לא בחלו זליכה ואנשיו בתרגילים [עמ' 266-264]:

קו ההגנה הראשון היה שמירה מוחלטת על חשאיות המודל החדש, בעיקר מפני אולמרט. מאחר שלא היה מנוס מהצגת המודל בפניו ומקבלת אישורו, החלטנו להודיע תחילה על מועד המכרז, יום שני 13 בספטמבר 2005, יום פתיחת שבוע העבודה בעולם, ולהציג לו את פרטיו ימים אחדים בלבד קודם לכן. תקוותנו היתה כי לא יפנים את מלוא המשמעות, ולא יספיק לרוץ להיוועץ בלואי ובאנשיו. מובן שהיתה זו תמימות מסוימת מצדנו, אך קיווינו שלוח הזמנים הדחוק ייצור לחץ, ועם מעט מזל יהיה די בכך, וכך אכן היה.

זליכה ואנשיו לא הסתפקו בתקווה ובמזל לגבי לוח הזמנים הדחוק, אלא דאגו לדחוק אותו ככל יכולתם:

באמצע השבוע שלפני מועד הפרסום ערכנו לאולמרט מצגת מסודרת של המכרז, ובה תמונת הסיכונים והסיכויים, וכמובן המודל החדש. כדי שלא נואשם אחר כך בניסיון להטעות את שר האוצר, כללנו במצגת שקפים שהסבירו את יתרונות המודל, אך בלי להפוך אותם למוקד המצגת. אולם אולמרט כאולמרט. בסופה של המצגת הוא הנחה אותי להעביר לידיו את כל מסמכי המכרז. […]

הבנו כי הוא מעוניין, כנראה, להעביר את המסמכים לקבוצת לואי לקבלת הערותיהם. […] התייעצנו עם ימימה מזוז [היועצת המשפטית של משרד האוצר, אחותו של היועמ"ש מני מזוז. התצפיתן] מה לעשות, אך היא גיבתה את אולמרט ואת דרישתו. עליכם להעביר לידיו את המסמכים על אף חריגותה של הבקשה.

מכל מקום, משכנו זמן והתמהמהנו בהעברת המסמכים. כך חלף אותו יום. למחרת קיבלתי טלפון דחוף מאולמרט. היכן המסמכים? תשובתי, שהוכנה מראש, נאמרה בתמימות מעושה. נדמה לי שהעבירו אותם ללשכתך, מיד אבדוק היכן הם נמצאים. אך אולמרט כאולמרט מיהר כדרכו: המסמכים לא הועברו, ואבקש כי תעבירם מיד.

עדיין לא העברנו, וגם יום רביעי חלף. בהגיע יום חמישי, ארבעה ימים לפני פרסום המכרז, התקשר אלי עוזרו הפוליטי של אולמרט […] אם לא תעביר מיד את המסמכים, יודיע אהוד על דחיית מועד פרסום המכרז.

מאה אחוז, עובד [יחזקאל], מיד אדאג לכך. משכנו עוד שעתיים-שלוש, ובסוף היום הורדנו מעטפה סגורה למזכירתו של אולמרט. על המעטפה כתבנו "סודי ביותר", וביקשנו מהמזכירה כי תצרף את המעטפה לדואר השבת שלו. קיווינו כי כך יחלוף גם יום שישי.

ליום ראשון דאגנו בדרך אחרת. כמה שבועות קודם לכן תימרנו ביקור עבודה חיוני באירופה, שיתחיל בדיוק ב-13 בספטמבר. לפיכך יצאנו בבוקרו של אותו יום ראשון בטיסה לא ישירה לאירופה, שארכה חלק ניכר מאותו היום. ואכן, זמן קצר לאחר נחיתתנו, בשעת אחר צהריים, התקשר אולמרט בדחיפות. […]

בשיחה דרש אולמרט כי נערוך שינויים מהותיים במכרז לפני פרסומו. מאחר שצפיתי מראש אפשרות זו, מיהרתי להשיב כי איננו נמצאים בארץ, ולפיכך אין באפשרותנו לערוך את השינויים היום. […]

אולמרט לא אהב את התשובה וניסה להתווכח. […] המכרז פורסם. ניצחנו אפוא בקרב הראשון.

בהמשך הנסיון של מזוז (לדבריו) להבטיח שבמכרז ישתתפו מתחרים נוספים מלבד לואי, הוא נפגש –  בניגוד לכללי המכרז אך באישור היועצת המשפטית מזוז – עם נוחי דנקנר, וניסה לתאם איתו תנאים שיספיקו כדי להביא אותו להשתתף במכרז. דנקנר איבד זמן קצר קודם לכן את השליטה במניות בנק הפועלים, אותם רכש ביחד עם בן-דודו דני דנקנר (שמאוחר יותר נכנס לכלא בעקבות הצדדים הפליליים בעסקת הרכישה הזו). לעתיד נכנס לכלא גם נוחי דנקנר עצמו, בעקבות עבירה של הרצת מניות. במכרז זכו לבסוף קבוצת קרנות השקעה מארה"ב, אלא שאלה לא קיבלו לבסוף את היתר השליטה בבנק, מכיוון שהרשויות בארה"ב אסרו עליהן להחזיק בבנק מקומי, בעוד שלבנק לאומי היו 13 סניפים בארה"ב.

ה. לסיכום

אני ממש לא מתלהב מזליכה, בלשון המעטה. זאת גם אם נסלח לו את העובדה שהוא טירחן קהל של הפגנה שלמה (שבה נכחתי) בשביל הרצאה שנועדה לצילומי הפרק עליו במגש הכסף. בשתי הקדנציות שלו במגזר הציבורי הוא היה שותף בכיר לנתניהו במדיניות הכלכלית שהאחרון הוביל. על סמך תיאוריית "הציפיות הרציונליות" [בקצרה: הציבור הרציונלי מגיב למדיניות הממשלה בהתערבותה בכלכלה באופן שהופך אותה ללא יעילה], שאסתר אלכסנדר כבר קטלה בספרה "כח השיוויון בכלכלה" (1990), הוא דחף למדיניות של הפחתת מיסים וקיצוץ ההוצאה הציבורית. זאת לפי המודל שצעדים כאלה מגדילים את "אמון הציבור" בהתנהלות הכלכלית של הממשלה ומקטינים את "אי-הודאות", ובכך מביאים לצמיחה בצריכה הפרטית ובהשקעות. כדי לחזק את הודאות, המליץ זליכה ספציפית על קיצוץ בקצבאות, בתשלומי הביטוח הלאומי ובשכר במגזר הציבורי, מכיוון שאלה צעדים "קשים" פוליטית, ולכן מצביעים על נחישות הממשלה. הוא היה גם מהתומכים ב"חוק כלל ההוצאה", שמשמעותו צמצום חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית וקיצוץ מתמיד בהוצאה פר תושב. כך הוא מתאר בעמ' 31:

אחת ההחלטות הראשונות שקיבל אפוא נתניהו היתה העברת חוק מיוחד בכנסת שיאסור גידול של ההוצאה התקציבית ביותר מאחוז בשנה (כמדומני, היה זה ארכיונו המבורך של אורי יוגב […]). פירוש הדבר שבמשק הצומח בשיעור של 5 אחוזים ומעלה […] יפחת באופן הדרגתי משקל התקציב בתוצר הלאומי הגולמי. זו גם היתה מדיניות המקרו-כלכלית של אירלנד, שלאחר חמש-עשרה שנים של יישום עקבי ונחוש הפכה מהמדינה הענייה באירופה (וענייה גם מישראל) לאחת משלוש או ארבע המדינות העשירות בעולם.

זה קצת משעשע שהוא מציין כך את אירלנד, כי חודשים ספורים לאחר פרסום הספר פרץ המשבר הכלכלי של 2008 שפגע קשות בכלכלת אירלנד, שנכנסה למיתון גדול וחובות ענק וממשלתה נאלצה לחלץ את שלושת הבנקים הגדולים במחיר של כ-44% תוצר)…

בכל מקרה, זליכה ממשיך:

ואולם קצב צמיחת האוכלוסייה בישראל, ועמו קצב גידול הצרכים, גבוה מאחוז אחד, ומגיע לכ-1.7 אחוזים. פירוש הדבר שחובה להמשיך ולקצץ בתקציב המדינה באופן אפקטיבי. נתניהו ואני ידענו כי לאחר הלם הקיצוץ הראשון לא יתאפשר להמשיך לקצץ, ודאי שלא לאורך שנים. כל קיצוץ פירושו הפסקת פעילות חיונית ופגיעה באושיות החברה. לא זו בלבד שלא ניתן לעמוד בכך, אלא שהפערים הגדלים ורמת העוני הגבוהה במדינה מחייבים הקצאת מקורות הולכים וגדלים למאבק בהם. על כן אין מנוס מהחלפת שיטת הקיצוצים בהתייעלות אינטנסיבית. […] לנסות ולבצע אותן הפעולות רק במשאבים מצומצמים יותר.

כלומר – זליכה היה מאדריכלי מדיניות הממשלה הקטנה והרזה שביצע נתניהו כשר אוצר, ולכן אין שום סיכוי שאתמוך בו בזירה הפוליטית. עם זאת, הספר שלו מאפשר הצצה מעניינת לדרכים העקומות שבהן טייקונים כמו משפחת עופר ואחרים עשו את הונם הגדול (שאותו מינפו אחר כך לחובות ענק לטובת השקעות כושלות שלא הצליחו להחזיר) באמצעות הטבות ענק מהמדינה (בשיתוף פעולה עם בכירי אוצר שעברו לעבוד אצלם מאוחר יותר), וגם לדינמיקה ולטריקים המשמשים את הצדדים השונים במאבקים האלה על הכסף הגדול שנוצר במפגש שבין הממשלה להון הפרטי. זליכה רואה בדברים האלה תקלה בשיטה. אני רואה בהם את השיטה עצמה.

5 מחשבות על “זליכה והעופות: על הטריקים והשטיקים במשרד האוצר

  1. תקן הפחת… הפחתת חוץ מזה מעולה

    בתאריך יום א׳, 31 בינו׳ 2021, 7:40, מאת עמדת תצפית ‏:

    > avshalombz posted: "לפני כמה חודשים, עוד בטרם שהוא הודיע על הקמת מפלגה > חדשה, קראתי (בפעם השניה, כי בהתחלה לא הייתי בטוח אם כבר קראתי) את ספרו של > ירון זליכה "הגווארדיה השחורה", שאותו פרסם לאחר תום כהונתו כחשב הכללי במשרד > האוצר. כמה טעימות מתוכו והתייחסות למשמעותן. א. העצ" >

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s