אמרו את זה קודם, לפניך, כן משנה…

לפני מספר שבועות קראתי את ספרו החדש של אהרון פוגל, "התנור והחמאה". פוגל שירת בתפקדים שונים במשרד האוצר, עד לדרגות הממונה על התקציבים במשרד האוצר בתקופת משבר האינפלציה ותוכנית הייצוב (1984-1987) ומנכ"ל משרד האוצר בשנים בתקופת ממשלת רבין השניה (1992-1995). בתקופותיו במגזר הפרטי עבד בתחום הביטוח, היה שותף בקרן ההשקעות בהיי-טק שייסד  וכיהן בתפקידים בכירים בבנק לאומי, בי"ח הדסה, וחברת הביטוח מגדל. מאז 2003 הוא מכהן גם כיו"ר הוועדה המייעצת לבנק ישראל.

הרשומה הזו תביא מספר התייחסויות שלו לסוגיות שונות בכלכלה הישראלית. האמירות שלו בנוגע לסוגיות האלה לא שונות באופן מהותי מהשיח המקובל בביקורת הכלכלית השמאלית על מדיניות ממשלות ישראל בעשורים האלה. החשיבות  היא שהן נאמרות "מהצד השני", מפי מי שכיהן בתפקידים הבכירים של מנגנון משרד האוצר. הרשומה שאחריה תביא התבטאויות "חמות" יותר, בנוגע להתנהלות משרד האוצר. קצת בדומה למה שעשה יקיר העמדה, יורם גבאי.

ההדגשות בתוך הציטוטים, הן תוספות שלי.

נתחיל בתזכורת לגבי הדרישות "האמריקאיות" לגבי צעדי תוכנית הייצוב:

מרכיב חיוני במצב קשה זה היה הצורך לשלב את האמריקנים בגיבוי של סיוע חירום, מותנה בהחלטות שהממשלה צריכה לקבל, שכן לכולם היה ברור כי בספטמבר 1985 תישאר מדינת ישראל בלי מטבע חוץ. היוזמה לפנייה למזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ נולדה בצוות שהכין את התוכנית. […] תפקידו של שולץ היה לדרוש ממשלת ישראל צעדים שהיא התקשתה להעבירם מבחינה פוליטית ואלקטורלית. התניית מתן הסיוע בביצוע צעדים אפשרה לממשלה לטעון כי צעדים אלה מחויבים והקלה עליה לקבל החלטות לא פופולריות, אך הכרחיות.

פוגל מאשר גם הוא, והוא לא הראשון, כיצד מעצבי התוכנית ייזמו לחץ אמריקאי כדי להעביר בממשלה צעדי מדיניות שלא היו עוברים דרך המנגנון הדמוקרטי.

נמשיך אל הסדר הקיבוצים. אני (ולא רק אני), כבר כתבתי בעבר, בעיקר בחלק הראשון של הרשומה הזו, ש"הסדר הקיבוצים" היה למעשה הסדר להצלת הבנקים. גליה מאור (אז המפקחת על הבנקים) וצבי זיו (אז מנכ"ל בנק הפועלים) כבר הודו בזה, ואפשר לראות את דבריהם ברשומה שאליה הפנתי. עכשיו מצטרף אליהם גם פוגל:

ביומי האחרון כממונה על התקציבים באוצר, 31 באוגוסט 1987, הוזמנתי לישיבה אחרונה בהשתתפות שר האוצר משה נסים, שר החוץ ויו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס ושני מזכירי התנועה הקיבוצית המאוחדת, אהרון ידלין וישעיהו פרי. על הפרק – מניעת פשיטת רגל של המערכת הקיבוצית בדרך של הסדר, או במילים אחרות: מניעת ההתמוטטות של שני הבנקים הגדולים, בעיקר בנק הפועלים ובנק לאומי, שהחזיקו במרבית חובותיהם של הקיבוצים.

[…]

את ההתנגדות של חברי הליכוד פתרתי בפגישה איתם. "אל תספרו לאף אחד", אמרתי להם, "אתם אמנם מתבקשים לאשר מיליארדי שקלים להסדר, אבל בעצם לא מדובר בהעברת מיליארדים לקיבוצים. ההפך הוא הנכון – הם אלה שיתחילו לשלם מיליארדים. הרי עד עכשיו הם לא מחזירים חובות כלל, ומעכשיו על פי ההסדר הם יתחילו להחזיר מליארדי שקלים. הפעילות הריאלית האמיתית של הקיבוצים נעשתה כשהם לקחו את האשראי. עכשיו להפך: מצבם יהיה פחות טוב מבעבר, כי הם מתחילים לשלם חובות שלא שילמו עד כה. וחוץ מזה, נציל את הבנקים."

על חוק ההסדרים כתב פוגל את מה שאומרים הנאבקים בחוק כבר רבות (וגם גבאי כתב ברוח דומה):

הצורך בחוק ההסדרים היה בשיאו עד שנות האלפיים. כיום ייתכן שנעשה בו שימוש מופרז, ויש להגביל את השימוש בו לשינויים הכרחיים על פי התקציב ולשינויים שנועדו למנוע נטל בלתי מוצדק על האוצר. […]

יסודו של החוק בנימוק ציני, אך אמיתי, לצערי: ניצלנו את חולשת מבנה המשטר, שהייתה אחת הסיבות המרכזיות להידרדרות המשק, כדי לתקן את המצב. […] כיום חוטאת הממשלה בניצול מוגזם של החוק, ונוצר מצב שבו מקצת הנושאים המובאים במסגרת חוק ההסדרים צריכים להידון בנוהל פרלמנטרי מסודר ותקין. על הממשלה והכנסת לקיים דיון מתמיד במה נכון שיעבור במסגרת החוק ומה לא.

בנושא ההפרטה כתב פוגל את מה שאומרים מתנגדי ההפרטה שוב ושוב: ממשלות ישראל פועלות בשם אידיאולגיה, שאינה מכוונת לאופטימיזציה של התפקוד, אלא להפרטה:

אחד הדגלים שנישאו בראש חוצות בשנות ה-80 וה-90 היה דגל ההפרטה. הפרטה-לשם-הפרטה, הנישאת כדגל ומטרה לעצמה, היא שגיאה קשה שעלולה לפגוע באזרח. הפרטה היא אמצעי שמן הראוי להשתמש בו אך ורק בתחומים ובאופן שהאזרח יֵצא נשכר מהם.

בניגוד למה שסבורים רבים, הבעלות הממשלתית על משאבים ועל שירותים ציבוריים עשויה להיות חיובית ביותר. איכות הניהול הפוטנציאלית בחברה ממשלתית אינה נופלת מזו של חברה עסקית.

 במקום אחר הוא כותב:

לימים ההפרטה הפכה מאמצעי למטרה בפני עצמה, וגישה זו הסבה נזקים. דוגמה מוחשית לכך קשורה לגילוי מצבור הגז הטבעי הראשון בים התיכון. נוצר הצורך בתשתית לקליטת הגז והפצתו. רן קרול, לשעבר מנכ"ל משרד האנרגיה, שכיהן באותה העת כממונה על התקציבים באוצר[1], הציע שהממשלה תיגש מיד להשקעה בתשתית הנדרשת. התקציב ומקורות המימון האחרים אינם מהווים בעיה, שכן ההשקעה כדאית מאוד. ואולם באוצר עצמו התעוררה התנגדות מפתיעה; רוב ההנהלה התנגדה והתנתה את פיתוח התשתית בהקמתה על ידי גוף עסקי. אידיאולוגיית ההפרטה יצרה איחור גדול בהקמת התשתית ובניצול הגז. נגרם נזק כלכלי אדיר, ובסופו של דבר, התשתית הוקמה על ידי חברה ממשלתית.

לחובתו של פוגל יאמר שהוא מציג את הדברים כדבקות מוגזמת באידיאולוגיה פשטנית, ומתעלם מהאינטרס העומד מאחורי מדיניות ההפרטה ומפיק ממנה רווחים.

דברים מעניינים מוסיף פוגל על המשבר הפיננסי של חברת החשמל, ועל מקורו – מדיניות ההפרטה והדורסנות שמנהל משרד האוצר, על חשבון ההתנהלות הסבירה:

… פתחתי בוקר אחד את העיתון ומצאתי שמוניתי ליו"ר ועדה לקביעת תעריפי החשמל.

[…]

הוועדה גיבשה נוסחה למחירי החשמל שכלל מקדם התייעלות של 2 אחוזים, המבטא צורך מתמיד בהתייעלות ומתן יתרון לגודל הנובע מהגידול בביקוש לחשמל. נוסחה זו החזיקה מעמד עד 2005, אז החליט משרד האוצר בראשות בנימין נתניהו להנהיג רפורמה במערכת החשמל. אלא שהפעם, גם אם היו לרפורמה הזאת צדדים חיוביים, היא נעשתה בצורה חד-צדדית, והיה ברור שלא תיושם. ועד העובדים בחברת החשמל ידוע זה שנים רבות כגוף חזק שלא מאפשר שינוי ללא הסכמתו. עדיף אפוא להתקדם בשורה של אופטימיזציות בהסכמה מאשר להיות צודק ולהיכשל.

משרד האוצר לא הסתפק בכך והתנה תנאי ללא הבנת השלכותיו: הוא הודיע שהנוסחה לא תופעל עד להנהגת הרפורמה. התוצאה היתה פגיעה קשה ביכולת גיוס ההון של חברת החשמל. בעבר היא שילמה ריבית כמו ממשלת ישראל, ובעקבות האיום של משרד האוצר היא משלמת היום ריבית שערורייתית על חובות שהיא מגייסת ואינה יכולה לפרוע. הריבית הזו מגולגלת לצרכן, כמובן. אין ספק שהממשלה היא הנושאת באחריות להתייקרות החשמל, בתנאי המימון במחירים גבוהים ממה שהיה ניתן לגבות, וכל זה על חשבון הצרכן וצבירת חובות שיביאו לקריסת חברת החשמל או להעלאת תעריפים גבוהה מאוד. הרפורמה, מיותר לומר, לא התקדמה ולו במילימטר.

דברים מעניינים מאוד כתב פוגל על סוגיית גובה הריבית והשימוש בה לשליטה על האינפלציה:

ההגיון הבסיסי, הריאלי, שמצדיק במידה מסוימת את התנהגות השוק, טמון בכך שהעלאת ריבית מצמצמת את הכנסתו הפנויה של אדם שחייב כסף לבנקים. כלומר, יש כאן שימוש ציני בכוח הקנייה של החלש. הרי רוב החייבים נמנים עם החלשים בחברה, הן ברמת ההכנסה המשפחתית, הן ברמה העסקית. החלש – כל הכנסתו מיועדת לצריכה, ובניגוד לעשיר, לא נותר לו כסף לחסוך. על כן עליית ריבית מצמצמת את ביקוש הציבור למוצרים ולשירותים וכך משפיעה על האינפלציה. העשיר, לעומתו, מקבל ריבית גבוהה יותר על פיקדונותיו, ואילו נטייתו השולית לצרוך, כלומר חלקה של תוספת הצריכה בתוספת ההכנסות שלו, קטנה. את צרכיו הוא יכול לממן גם מהכנסה נמוכה יותר, ותוספת ההכנסה אינה משפיעה בהכרח על רצונו לצרוך. הירידה בביקוש משפיעה מצדה על ירידה באינפלציה. האם יש כאן ניצול ציני של החלש כדי להגיע להורדת מחירים דרך הריבית?

עד היום לא מדברים די הצורך על ההשפעה הקשה שיש להעלאות ריבית על התחלקות ההכנסות. בכוחו של בנק ישראל להעביר מיליארדי שקלים מחלשים לחזקים ללא כנסת וללא ממשלה. בכנסת התווכחו ימים ולילות על חוק חברתי שעולה מאות מיליוני שקלים, ובינתיים נגידים העבירו מיליארדי שקלים מהחלשים לחזקים.

מה נגיד על הדברים האלה? פוגל מציג את הכשל המוסרי-חברתי בשימוש בכלי הריבית על מנת להשפיע על האינפלציה ולצמצם את עליית המחירים, עקב השפעתה של הריבית הגבוהה על חלוקת ההכנסות בחברה. אבל הוא מניח שהאינפלציה אכן תעצר. הוא לא מתייחס לפריצת הדרך התיאורטית שהציגה כבר בשנת 1990 אסתר אלכסנדר בספרה "כוח השיוויון בכלכלה" במודל המכונה "תיאוריית חלוקת ההכנסות של האינפלציה", לפיה הקיטוב בחלוקת ההכנסות אינו רק תוצר לוואי בלתי-רצוי (לפחות ברמה המוצהרת) של מדיניות המלחמה באינפלציה באמצעות הריבית, אלא למעשה אחד מגורמיה העיקריים של האינפלציה עצמה (מכיוון שהגידול בהכנסת המרוויחים יותר דוחף את המחירים כלפי מעלה), המטרפד את השגת המטרה שלשמה הוא נועד כביכול – הפחתת האינפלציה [ההדגשה שלי]:

המסקנה התיאורטית-כלכלית של המודל היא, שלא עליית השכר מדרבנת את האינפלציה, אלא דווקא תהליכים של חלוקת הכנסות בלתי שיוויונית, להם גורמת האינפלציה עצמה. המסקנה המדינית-כלכלית של מודל תיאורטי זה היא, שיש להילחם באינפלציה, וגם בסטגפלציה – שהיא אינפלציה ואבטלה ביחד – באמצעות מדיניות של הגברת השיוויוניות בחלוקת ההכנסות – כולל עליה בשכר, על חשבון ירידה ברווחים.

גם אם נניח שפוגל לא קרא את אלכסנדר, חבל שלא קרא את דבריו של מילטון פרידמן שר"י, שאמר:

אינפלציה היא מיסוי רגרסיבי [כלומר שמקטב את חלוקת ההכנסות. אב"צ] ללא צורך בחקיקה"

דברים אלה מציגים הן את תוצאות האינפלציה והן את תוצאות הניסיון "להלחם בה" בכלי של ריבית: קיטוב בחלוקת ההכנסות החברתית, כלומר העברת הכנסה מהחלשים אל ידיהם של החזקים. ואם הן "הבעיה" והן "הפיתרון" מביאים לאותה התוצאה, אולי תוצאה זו היא פשוט מטרתה הלא מוצהרת של המדיניות.

שבת שלום.

---

[1] היום רן קרול הוא יזם בתחומי תחבורה ואנרגיה וחבר מועצות מנהלים. [ההערה במקור. אבל שימו לב שמי שלא תמך אז בהפרטת תשתיות האנרגיה, מצא את עצמו בסופו של דבר יזם בתחומי האנרגיה. כאשר "כוחות השוק" של מנגנון הפקידות באוצר מצליחות להכתיב מדיניות של הפרטה, היא מכתיבה כנראה את זירות הזמינות לפעולה, גם עבור מי שלא תמכו בה מלכתכילה. התצפיתן].