"מחקו להם חובות של מיליארדים" – משחקים "חפש את הפרזיט"

רשומה שמנסה לקחת את ענף הספורט הקיבוצי "חפש את הפרזיט" ולהעלות אותו לליגה הלאומית.

כולם יודעים ש"מחקו לקיבוצים חובות של מיליארדים" מכיוון שהם היו כושלים (פעילות כלכלית בחברה סוציאליסטית?!?) וחסרי אחריות. נכון?

חצי נכון. בואו נשים את הדברים בהקשר, ונשחק קצת במספרים.

מהו החצי הנכון? שמחקו לתנועה הקיבוצית חובות של מיליארדים. כמה מיליארדים? 18.3.

אבל רגע, מאיפה הגיע החוב הזה?

בגדול, מתחילת שנות ה 80. הנה מה שכותב עמירם כהן בדה-מרקר (תקבלו לינק בהמשך, הדגשות בקו תחתון והערות בסוגריים מרובעים בכחול הן שלי) על התקופה הלא מלבבת הזו:

במחצית הראשונה של שנות ה-70 קפצה האינפלציה במשק משיעור ממוצע של 2% בשנה בסוף שנות ה-60 לכדי 133% בשלוש השנים הראשונות של שנות ה-  80 [שימו לב לניסוח המוזר שכולל שתי תקופות שונות. עיקר הקפיצה באינפלציה לא היה במחצית הראשונה של שנות ה 70, אלא בתקופה שלאחר הליברליזיה של המטבע שהחלה בעקבות הקמת ממשלת הליכוד ב 1977] . ב-84' הושג שיא של 445% באינפלציה והמשק כולו [לא רק חקלאי, ולא רק קיבוצים] עמד בפני קריסה. החקלאים, שמימנו בהלוואות את השקעותיהם לפיתוח המשקים ואת הבנייה והרכישות שלהם [כמו כל בעל עסק ואזרח ממוצע], גילו קצת מאוחר מדי שחובותיהם תופחים מחודש לחודש והחלו להתקשות בהחזרים.

ביולי 85' הגו ראש הממשלה דאז שמעון פרס ושר האוצר דאז יצחק מודעי את התוכנית הכלכלית שכונתה "תוכנית הייצוב", שבאה לעצור את האינפלציה. במסגרתה יושמה מערכת של הקפאות והסכמים עם ההסתדרות וארגוני המעסיקים – הוקפאו שערי המטבע, הוקפאו השכר והמחירים והוטל איסור על הדפסת כסף. התוצאה היתה ירידה מיידית באינפלציה השנתית מ-440% ל-30%, אלא שהבנקים המשיכו לגבות בטענות שונות ריביות ענק המשקפות את האינפלציה הישנה. כך שבעוד שמחירי התוצרת החקלאית הוקפאו, חובם של המושבים והקיבוצים תפח לממדים מפלצתיים והמגזר ההתיישבותי עמד בפני קריסה.

[…]

בהומי [חיים בהומי, מנכ"ל המנהלה ליישום חוק גל, שהוא הסדר החוב של המושבים]: "נתוני החוב בספרים אינם מייצגים את החוב הריאלי. מדובר בחוב שהוא תוצאת המדיניות האינפלציונית של הממשלה בשנות ה-90 וריביות הנשך שהשיתו הבנקים על המושבים. כ-50% מהחוב בספרים הוא תוצאה של ניפוח אינפלציוני וריביות בשמים. לא היתה שום אפשרות שחברי המושבים יוכלו לפרוע חוב כזה".

והנה כמה נתונים נתונים על המקורות למשבר החוב בתנועה הקיבוצית. הם לקוחים מתוך דו"ח "המשבר הכלכלי בקיבוצי התק"ם", שהיה המחקר המפורט ביותר, ושימש כבסיס לדיון במסגרת הרב צדדית על הסדר הקיבוצים, וע"י משרד מבקר המדינה.

הגורמים וחלקם בהגדלת החוב:
"השפעת תנאי הסביבה כולל מדיניות ממשלתית" – 41%
"תוספת ריבית" – 36%. [הכוונה לריבית גבוהה מהנורמלי. משהו שנע בין 10% ל 100% ריאלי].
שני אלה גורמים חיצוניים למערכת הקיבוצית, וחלקם מסתכם ב 77% מהאחריות לחוב.
גורמים פנימיים בתנועה הקיבוצית:
"השקעות לא יעילות" – 12%.
"השקעות יצרניות פעילות" – 16%
"השקעות צרכניות": 27%
"גרעונות במערכות התנועתיות והאזוריות: 32%
זה היה מסתכם ב 87%, אבל היו גם גורמים שהקטינו את הגירעון:
"התייעלות ביצור" – 29%- [אז הקיבוצים לא היו מנהלי עסקים גרועים כל כך]
"גידול יחסי ברווחיות" – 26%- [אז הקיבוצים לא היו מנהלי עסקים גרועים כל כך 2]
"מענקים" – 9%-
בסה"כ 64%, שמקטינים את משקל הגורמים "הפנימיים" בתנועה הקיבוצית לאחריות על 23% מהיקף החוב.

וזה החצי הלא נכון – הקיבוצים (והמושבים) לא היו כושלים, כמו שממשלת ישראל והבנקים שבבעלותה (כאן ראוי להזכיר גם את משבר הבנקים שהריצו מניות ודחפו את הציבור בעידוד ובכפיה לרכוש ניירות ערך שלהם, עד שהמדינה נאלצה להציל אותם בעלות של כ 6.9 מיליארד דולר (!), פחות משנתיים לפני תוכנית הייצוב שהביאה למשבר הקיבוצים והמגזר היצרני בכלל) ניהלו מדיניות שהכניסה אותם לחובות לא ריאליים שלא היה שום אפשרות שיוכלו לשלם.

דרך אגב, ידועה הבדיחה ש"אם אתה חייב לבנק 20,000 ש"ח, אתה בבעיה. אם אתה חייב לבנק 200 מיליון ש"ח – הבנק בבעיה". זו היתה בדיוק הבעיה במשבר הקיבוצים. למעשה, בשנת 2007 הודו גליה מאור וצבי זיו (ההדגשות שלי, הסבר מי אלה בעוד רגע) ש:

גליה מאור תיארה […] את המצב ששרר אז בקיבוצים כבור שחור גדול "עם גירעון תמידי, הולך וגדל", ו"מערכת בנקאית שאפשרה לחוב לגדול לממדים לא סבירים". באותו כנס סיפר מנכ"ל בנק הפועלים דאז צבי זיו כי חובות הקיבוצים לבנק היו פי שניים וחצי מההון העצמי של הבנק. "המידע הזה לשמחתנו לא היה גלוי לציבור", אמר זיו. "אין ספק שכותרות מהסוג הזה היו יכולות להפיל את הבנק מהיום למחר".

כלומר, בנק הפועלים, לפי עדותו של מי שהיה המנכ"ל באותה התקופה, נמצא למעשה במצב של פשיטת רגל מיידית, אם לא היה מסתיר מידע מפני הציבור. גליה מאור, למי שלא זוכר, היתה המפקחת על הבנקים מטעם בנק ישראל בדיוק בשנים האלה (1982-1987), כולל משבר הבנקים ומשבר הקיבוצים. לאחר שפיקחה עליהם כל כך טוב, האם זה מפתיע שארבע שנים לאחר סיום תפקידה מונתה למשנה לסגנית מנכ"ל בנק לאומי, והמשיכה לכהן כמנכ"ל משנת 1995 ועד ימים אלה ממש, בהם היא מתכוונת לפרוש?

כך שהסדר הקיבוצים היה למעשה עוד הסדר להצלת הבנקים. בתשובת המטה לביצוע הסדר הקיבוצים לדו"ח מבקר המדינה משנת 2005, עולים מרכיבי ההסדר, אולי לפי סדר העדיפויות (הדגשה שלי):

הדרך הנכונה לבחינת ההסדר הנה הערכה כוללת של ההסדר על מרכיביו הבאים: יציבות המערכת הבנקאית, הפרטת המערכת הבנקאית, הבראת הקיבוצים, יציבות הפריפריה, ביצוע ההסדרים בקיבוצים ובתאגידים. על כל אלה ניתן לתת תשובה אחת ויחידה: ההסדר הנו הצלחה גדולה מאד, גם אם התהליך לקח שנים רבות מעבר לצפי מעצביו.

מי שמעוניין , מוזמן לקרוא עוד על משבר הקיבוצים והמדיניות הכלכלית בישראל.

***

אז אחרי שהבנו קצת יותר את הרקע, בואו נשחק במספרים.

כמה חוב שנמחק היה לנו? 18.3 מיליארד.

אבל רגע, כמה חברי קיבוצים שקעו בחוב הזה? בשנת 1983 היו בישראל 115,000 חברי קיבוצים, מתוכם כ 69,000 בגירים. בואו נעגל ל 70 אלף.

זה יוצא בערך 261,500 שקל לחבר. עדיין סכום מאוד לא נעים, אבל לא משהו שלא רואים אצל בעלי עסקים שנקלעו למשבר.

אבל עוד רגע. ראינו שלא כל החוב היה באחריות חברי הקיבוצים. אם נחבר את החלק שרלוונטי לחברי הקיבוץ, ונשמיט את ההשקעות הפעילות (כלומר השקעות שמניבות הכנסה, כמו כל עסק שלווה כסף כדי לייצר), נשארנו עם 71% מהחוב, כלומר ערך מחיקה של קצת יותר מ 185.5 אלף שקל לחבר. אבל 32% מתוך ה 71% מקורם באחזקת הקיבוצים בחברות אזוריות. אני לא בטוח במאה אחוז, אבל נראה לי שאפשר להקביל את זה לאחזקת מניות בחברה, שבד"כ לא מטילה אחריות אישית על בעלי המניות במקרה של חוב (חוץ מהפסד ערך המניות). אם נקזז גם את החלק הזה, נשאר עם אחריות של חברי הקיבוצים ל 39% מהחוב, ומכאן נראה שלכל חבר קיבוץ נמחק חוב של כ 102,000 שקלים של חוב באחריותו. אם נוסיף לזה את הגורמים המקזזים, נראה שהסכום מגיע לכ 60,000 ש"ח לחבר, ואולי אף פחות.

דרך אגב, למי שמתעניין מה קרה במושבים [ומכאן לקוח ההסבר שהבאתי קודם מפי עמירם כהן על היווצרות החוב], מתברר שבזמן שלקיבוצים נמחקו חובות של 18 מיליארד ש"ח והם החזירו חובות בערך של 8.3 מיליארד שקל (במחיר של שעבוד אישי לחוב למשך שנות דור – יותר מ 25 שנה, ניוון מערכות, עזיבה גדולה שהכבידה את עול החוב והתפרקות חברתית שהובילו במקרים רבים להפרטה], לחברי המושבים נמחק במסגרת יישום חוק גל חוב של 20 מיליארד שקל, והם החזירו 2.2 מיליארד שקלים בלבד. אם הצלחתי להבין נכון את נתוני הלמ"ס, היו בשנת 1983 כ 86 אלף חברי מושבים. אם נניח פילוח גילאים דומה לזה שבקיבוצים (ואני חושב שבקיבוצים היו יותר ילדים), מדובר על כ 52,000 חברי מושב בוגרים, שלכל אחד מהם נמחק חוב ממוצע של כ 384.5 אלף ש"ח, למרות שגם במקרה שלהם, אפשר להניח שרובו לא באחריותם.

אז למה זה נתון נשכח? כנראה שהמושבים הם מגזר פוליטי פחות מסוכן, ולכן גם פחות מושמץ. גילוי נאות: לי אישית אין שום דבר נגד מושבים. גדלתי באחד המושבים הטובים ביותר, והורי צלחו את המשבר בלי להכנס לחוב.

***

ועכשיו בואו ונעלה לליגה הלאומית, ונשחק גם במגרש שלה.

בין השנים 2008 ל 2010 בוצעו בשוק האג"ח [1] בישראל הסדרי חוב בהיקף של כ 21 מיליארד ש"ח, שכוללים מחיקת חוב ממוצעת של 35%, כלומר יותר מ 7 מיליארד ש"ח (ולפי ההערכה של התנועה לאיכות השלטון, בין 7 ל 10 מיליארד ש"ח). נשאר עם הנתון הנמוך ליתר ביטחון. הכוכבים היו לב לבייב עם קבוצת אפריקה ישראל – 8 מיליארד ש"ח. יצחק תשובה עם דלק נדל"ן – 2.15 מיליארד ש"ח. עידן עופר עם צים – 1.5 מיליארד ש"ח באג"ח, ועוד 2 מיליארד מול הבנקים. ההערכה שאני קיבלתי היא ש 10-15 "טייקונים" אחרים לכ 80% מההיקף הכספי של הסדר החוב. במקרה של הטייקונים, מקורו של כל החוב הוא בהשקעות לא יעילות, ולכן

אם נעשה את החישוב הזהיר, נראה שלכל טייקון כזה נמחק חוב באחריותו (ובבעלות אישית ניכרת) בהיקף של 373.33 מיליון (!) ש"ח.

עוד נקודה היא עד כמה שאני מבין, שהקיבוצים "הפסידו" כספים שהיו בעיקרם הלוואות וריבית מנופחת (כלומר כסף חוב שהבנקים ניפחו בלי להעביר כספים באמת) שקיבלו מהבנקים, באשראי שהבנק מייצר מהאוויר. הטייקונים הפסידו כספי שחלק גדול מהם הוא כספי חיסכון ופנסיה ריאליים של אזרחים שכירים, שהולוו להם בשיעורי ריבית נמוכים ביותר (חברת החשמל, שנמצאת בבעיה פיננסית משמעותית, מגייסת כיום הלוואות בריבית של 6.7%. זוכרים מה היתה הריבית על חובות הקיבוצים?). מכיוון שהטייקונים קיבלו הסדרי חוב מהירים בהרבה מהקיבוצים והמושבים, לחוב שלהם גם לא היתה את ההזדמנות להתנפח מריבית דריבית כפי שקרה לחובות הקיבוצים והמושבים..

בואו נחזור על המספרים:

חבר קיבוץ – אחראי למחיקת חוב של כ 102,000 שקלים (ויתכן שעוד פחות).

חבר מושב – אחראי למחיקת חוב של כ 384,500 שקלים (וכנראה שמשמעותית פחות).

טייקון – אחראי למחיקת חוב של כ 373,333,333  שקלים (וייתכן שמשמעותית יותר).

אז מי כאן הפרזיט?

ולמה הביטוי "שהפסיד מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור בהרפתקאות עסקיות" לא מופיע מיד לאחר שמותיהם של כל אחד מהאדונים הנכבדים האלה בכל פעם שהוא מוזכר בציבור, לפעמים בדרך לגיוס חוב נוסף, ולמרות שהם אחראים למחקית חובות גדולים פי אלף ויותר מחברי הקיבוצים, גם בחישובים המחמירים ביותר?

***

תודות:

על נתונים בנוגע לחובות התנועה הקיבוצית: לרן חכים (חבר קיבוץ רמת השופט, עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בניתוח היסטורי-כלכלי של הקיבוצים) ולתום נבון (חבר וחבר קיבוץ משעול).

על נתונים בנוגע להסדרי החובות בשוק האג"ח בשנים האחרונות: ללירוי פרי (כתב שוק ההון של "כלכליסט").

נתונים נוספים אספתי בעזרת כתבות באתרי העיתונים ברשת ובאתר הלמ"ס. כל האחריות על החישובים והשגיאות מוטלת כמובן עלי.

***

[1] הסבר בסיסי לגבי המושג אג"ח ניתן למצוא בחלק השני של הרשומה הזו. הסבר מה קרה לשוק האג"ח הישראלי החל משנת 2005 באדיבות ממשלת ישראל, ואיך זה אפשר לטייקונים לגייס את החובות העצומים שהם לא כל כך מחזירים עכשיו, אפשר לקרוא בבלוג המצויין "גוליית" כאן וכאן.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “"מחקו להם חובות של מיליארדים" – משחקים "חפש את הפרזיט"

  1. רשומה מעניינת. היא שמה פרופורציות של מה התהליכים החברתיים שעוברים על החברה הישראלית. איך הפכנו מחברה הרואה בעבודה אידאל לחברה המקדשת את הכסף וצלחה הכללית. אני חושב "הסדר חובת הבנקים" (שם הרבה יותר מתאים לפי דעתי "מהסדר חובות הקיבוצים", כפי שעולה מצורה טובה מהרשומה) היה חלק חשוב בתהליך של השינויי התפיסתי חברתי של ישראל.

    הערה שלא הצלחתי להתאפק למרות היא שולית לרשומה:
    עמירם כהן כותב בסבר שלו על מה שקראה ב"תכנית הייצוב" ב85 ש"הוטל איסור על הדפסת כסף". זה הוא שקר גס. ב"תכנית הייצוב" לא נאסר אף פעם על הדפסת כסף ומזל שכך כי או שכמות החוב (שלהבנתי: חוב הוא סוג של הדפסת כסף ע"י גורמים פרטיים, זה הרבה יותר מורכב כמובן ודורש הסבר רחב על כסף) בישראל הייתה תופחת למיימדים אסטרונומים או שהמשק היה במשבר חריף ותמידי כי היה חסר לו כסף כדי להתנהל. ב"תכנית הייצוב" נאסר על הממשלה להגיד לבנק ישראל להדפיס כסף כדי לממן את פעילותה. בנק ישראל עצמו יכול להדפיס כמה כסף שהוא רוצה, אין לו שום הגבלה על לכך. את הבלבול הזה אפשר לראות גם בדבריו של שלמה מעוז על מה שקרה 2009. מעוז, כלכלן ימני שמרני שנסה לחרב כל חלקה טובה בארץ, אמר (ציטוט מהזכרון): "שבנק ישראל עובר על החוק בהדפסות כסף הגדולות שלו בשנת 2009". זה כמובן לא נכון שבנק ישראל עובר על החוק ומעוז שינה את דבריו ל"חוקי אבל מסריח". חשוב לציין שהדפסת הכסף הגדולה בשנת 2009 לצד גרעון ממשלתי של 6% הם הסיבה העיקרית לזה שמשבר העולמי לא פגע בישראל בשנה היא. הייתה שנת בחירות ולפוליטיקאים הייתה חשוב דווקא להראות מצב של חוזק כלכלי אז אף אחד לא התרגש מגרעון של 6%.
    נראה לי חשוב לדיעק את הדברים הללו כפי שדייקת את הדברים האחרים של עמירם כהן גם אם זה שולי לדברים החשובים ברשומה.

  2. פינגבק: השוט והמספרה | עמדת תצפית

  3. פינגבק: אמרו את זה קודם, לפניך, כן משנה… | עמדת תצפית

  4. פינגבק: בועות המספרה: על פשיטת הרגל והחוב המצטבר | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s