על זכרון וציונות

על הצורות שבהן עובד הזיכרון שלי, ומובאה ציונית קצרה ויפה.

הזכרון האנושי הוא דבר מעניין. מההתרשמות שלי, הוא פשוט מורכב מכמה סוגים שונים של זכרון, ואין קשר בין אחד לשני. אני יכול לזכור המון דברים, אבל ברגע שיצאתי מהמרפסת, אני לא אזכור אם נעלתי את הדלת (וברוב המקרים אחזור לודא ואמצא אותה נעולה). כשמציגים בפני אנשים, אני שוכח את שמם עוד בתחילת השיחה (עניין די מביך). שמות של צמחים (חוץ מכמה בודדים) אני לא מצליח לזכור. טקסטים, לעומת זאת, אני זוכר מצויין. איכשהו הראש שלי מקטלג בזיכרון את קיומם של קטעי טקסט "מוצלחים" ואת הרעיון המרכזי שלהם. בדרך כלל אני זוכר גם מי כתב אותם. כמעט תמיד אני זוכר איפה הם ממוקמים על הדף: עמוד ימני או שמאלי, למעלה או למטה או באמצע. כמעט תמיד המידע שאני זוכר מספיק כדי לאתר אותם במקרה הצורך.

אבל לא תמיד. ואז אני נשאר עם זיכרון קיומו של טקסט יפה שאותו אני לא מצליח למצוא. היה לי סיפור כזה עם טקסט של צבי שץ, אבל לא מצאתי אותו, וגם לא הקדשתי לכך הרבה מאמץ. ומדי פעם מגיעים הרגעים היפים, שבהם אתה מחפש טקסט אחד, או מרענן את הזכרון מתוך ספר מסוים, ואז פתאום מופיע אותו טקסט אבוד. המקרה האחרון הוא מבואה מדבריו של צבי שץ, מחלוצי העליה השניה, שבדומה לחברו יוסף טרומפלדור, הגיע אל הציונות מסיפה של ההשכלה וההתבוללות. דבריו מביעים את תחושת התלישות והניתוק מהווית העם היהודי החי. אותה התחושה השורשית (והניצבת בסכנת קיום) שממנה הגיעו אחרים כדוגמת שלמה צמח, ברנר, ברל כצנלסון וביאליק. אבל מתוך תחושת התלישות הזו, מצביע צבי שץ על אחד מכוחות ההנעה הגדולים של הציונות:

דצמבר 1909 (מתוך הרצאה לפני צאתו לא"י בפעם הראשונה) [על גבול הדממה, עמ' 114]:

[…] החברים, שהקדימו ממני לנסוע לארץ-ישראל, שרפו את הגשר שביניהם ובין הגלות. האוכל גם אני לעשות כך? שום גשר אין ביני ובין הגלות! אני גדלתי מרחוק לגלות, מרחוק ליהדות. אני חונכתי בסביבה רוסית: הן אני אינ-טלי-גנט! – – – אני אינני ציוני. חברים, אל נרַמה את עצמנו! איכה אוכל להיות ציוני, ואני אינני יהודי? מילדותי היקפו אותי: קַרַמזין, לירמונטוב, לומונסוב. גם בפספורט אני רשום – גריגוֹרי. אם יבוא אליכם "אינטליגנט" ויאמר לכם: "קבלוני, אני ציוני", אל תאמינו לו; דעו, כי אין הדבר כשורה, כי הוא מרמה את עצמו ואתכם. זמן-מה, אמנם, יעבוד במסירות, אולי גם יותר מאחרים, אבל אחר כך יחדל ויעבור לעבודה אחרת, קרובה יותר לנפשו, כי יִכְלֶה אוצר-הכוחות שלו, כי תחסר לו ההרגשה הדוחפת לעבודה מתמדת; ההרגשה, אשר מקורה יוכל להיות רק לב יהודי כואב, מתמרמר; ההרגשה, אשר תוכל להיות רק למי שחונך על ברכי היהדות. ועל כן, אם תשאלו, מה דוחף איש כמוני לתוך שורותיכם, ועניתי בנוגע אלי: יפי האידאל, רק יפיו, כשם שהוא לקח את לב האנגלים, הצרפתים, הרוסים, אשר היו לציונים. שום נימה יהודית לא רטטה בי: במדה שוה, אחת, המה בי לבי ליפי-הטבע, ליפי-צלילי נגינה, ליפי-צללי-ציור. […]

דרך אגב – הרשימה הזו היתה בהמתנה מעט יותר משבוע, בין השאר בגלל שחיפשתי שיר שהייתי כמעט בטוח שהתפרסם באחד מספרי "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, ועוסק בחדוות המציאה של דברים שאותם לא חיפשת, בזמן שניגשת לחפש משהו אחר. אבל עברתי על שלושת הספרים מהסדרה הזו שהיו נגישים לי, ולא מצאתי… יתכן והשיר נמצא בספר "אני רוצה שפתאום". אם מישהו מחזיק בספר ויכול לבדוק, זה יהיה יופי.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “על זכרון וציונות

  1. אחד הספינים הגדולים של ההיסטוריה. אינטלקטואלים סוציאליסטיים, דמוקרטים והומאניסטים עד העצם, נרדפים ומסולקים אך ורק בגלל מוצאם היהודי, המזוהה כזר ולכן אשם בעיני החברות החולות והלאומניות של התקופה. ההיגיון של החברות הללו מעוות, סוטה, מטומטם, אבל מכותיהם נאמנות וצורבות למוות את תודעת האחדות הקודמת. ואז פתאום נדלק אור בעיני היהודים המוכים האלה והם ממלמלים בהלם: צודקים רודפינו! לא כאן מקומנו! בית ישראל – לכו ונלכה!
    אללי – אין זו אלא תסמונת סטוקהולם קולקטיבית, וניצחון גמור של האנטישמים.

    • לצערנו, תודעת האחדות שנצרבה למוות היתה כנראה נחלתם הבלעדית (פחות או יותר) של האינטלקטואלים היהודים. איך כתב פעם עמוס עוז? "…בשנים ההם שום אדם באירופה, מלבד סבי ויהודים אחרים כמוהו, לא היה אירופאי: כל אחד היה פאן-סלאביסט, או קומוניסט, או פאן-גרמאניסט או סתם פאטריוט בולגרי…"
      ואם נחזור לפינסקר:
      "היהודים הם, לאמתּו של דבר, יסוד נבדל במינו בקרב העמים שביניהם הם חיים, יסוד שאינו מוכשר להבּלע בעצמוּתה של שום אומה, ומתוך כך אין שום אומה יכולה לשׂאתו בקרבה במנוחה.

      הדבר המבוקש הוא איפוא – למצוא אמצעי שעל ידו יתכשר אותו היסוד הבדוּל להכּנס לברית העמים באופן העלול לשמוט את הקרקע מתחת שאלת-היהודים עד עולם.

      ובזה, כמובן, אין רצוננו לאמור, שתוּשׂג הרמוניא מוחלטת בין ישׂראל ואומות העולם. הרמוניא כזו ודאי לא שלטה מעולם גם בין שאר העמים. ימות המשיח, שבהם יחדלו "דברים שבין אומה לחברתּה" וכל האומות יהיו בטלות באנושיות אחת, – אותם הימים עדיין רחוקים מאתנו מרחק שאין העין תופסתו. ועד אז מוכרחים העמים לצמצם את השאיפות והאידיאלים שלהם אך ביצירת תנאים יותר נוחים לקיומם זה בצד זה.

      בין כל שאר ציורי הדמיון, אמונות הבל, אינסטינקטים, ונטיות זרות, השולטים בלבות בני האדם שלא מדעת, נשתרשה ונתאזרחה גם היוּדוֹפוֹבּיא בקרב כל גויי הארצות שבאו במשׂא ומתן עם היהודים. היוּדוֹפוֹבּיא היא מסוג המַחלות שמקורן בפחד הרוחות, אבל נבדלת היא מחברותיה בזה, שפחד הרוח היהודי דבק בכל המין האנושי, ולא רק בעמים אחדים בלבד, ועם זה אין הרוח היהודי, כשאר הרוחות, נשמה ערטילאית אלא בשׂר ודם, הסובל מכאובים נוראים מן הפצעים שעושים בו אלה ההמונים המפחדים מפניו ורואים אותו בדמיונם כאורב לחייהם.

      היודופוביא היא איפוא מחלה ממחלות הנפש, ובהיותה מחלת הנפש, הרי היא עוברת בירושה, ובהיותה עוברת בירושה זה אלפים שנה שוב אין לה רפואה.

      ומאחר שבאנו לידי הכּרה, כי מהות היוּדוֹפוֹבּיא הוא פחד הרוחות, המוטבע באדם ועובר בירושה, וכי שׂנאת היהודים נובעת מתוך מחלה שדבקה ברוח האנושי מדור דור, – הנה עלינו להוציא מזה תולדה רבת ערך לנו, והיא: שהמלחמה נגד השׂנאה הזאת, ככל מלחמה נגד נטיה נפשית ירושת דורות, אך לשוא היא. ההכּרה הזאת חשובה ביותר, לפי שכבר הגיעה השעה לחדול מלאבּד זמן וכוח בכל אותם הוכּוּחים שאינם אלא קשקוש של מלים לבטלה. אמונת שוא שנשתרשה – גם אֵלים לא יוכלו לה, וטינא בלב או נטיה רעה – גם המופת היותר חותך וברור אינו יכול לעמוֹד בפניהן. מן הכוחות החשוכים האלה אפשר להמלט רק בשני דרכים: אם לחסמם ביד חזקה בהיות לאֵל ידנו, כמו שחוסמים שאר כוחות-הטבע העִוְרים, או לשׂטוֹת כליל מעליהם."

      בהתחשב במצב בו מצאו את עצמם האינטיליגנטים היהודים (שבחרו בזהותם היהודית על פני ניסיונות טמיעה), לא היה בידם דבר אחר לעשות אלא את המתבקש בעולם שבו עדיין לא גר זאב עם כבש – לסטות מעל החברה האירופאית בה מצאו את עצמם שוב ושוב כזרים, ולכת להבטיח את קיומו של העם היהודי בסביבה לאומית – כלאום. לזכותם יאמר שעשו את מירב המאמצים לבנות את הקיום הלאומי של עם ישראל בעידן המודרני ברוח אותם רעיונות הומניזם-סוציאליסטי שנכזבו באירופה, ועשו זאת יפה יותר מכל ניסיון שאני מכיר במהלך המאה ה 20. אני רואה בזה ניצחון יהודי גדול.

      בנוסף, אם בוחנים לעומק את הניתוח של הרצל לגבי האנטישמיות, אפשר להבין שהאנטישמיות, לפני שהיא בעיה של היהודים, היא בעיה אירופית-פנימית שעוקצה מופנה כלפי היהודים, אבל הם אינם הסיבה לה, ולכן גם לא יוכלו להציע לה פיתרון. ומכאן גם שהזהות הלאומית של היהודים אינה נובעת מהאנטישמיות, ולא מהווה אימוץ של ערכיה. במקרה הכי גרוע אפשר לטעון שהיא מהווה אימוץ של תפיסה לאומית, אבל בוודאי לא אנטישמית. וכמו שציינתי: אימוץ התודעה הלאומית תוך ניסיון אמיץ לבנות אותה בצורה מתוקנת.

      • זה אכן הגיוני מאוד ששיעור האינטלקטואלים הקוסמופוליטים באוכלוסיה היהודית היה גבוה במידה ניכרת משיעורם באוכלוסיית הרוב, אך אני סבור כי הגורם העיקרי לכך אינו אינהרנטי לחברה היהודית, אלא נובע ממיקומם היחסי כמיעוט בתוך הרוב, באשר הדמוקרטיה והסובלנות מיטיבים במיוחד עמם.
        אכן, אינטליגנטים יהודים בחרו בזהותם היהודית, ואולם הבחירה הזו נעשתה בעיקר כשלרצונם החופשי הוצמד אקדח יודופובי לרכה. הגם שאינני בקיא בתולדותיהם, הרצל הוא עבורי דוגמא מעולה ליהודי שסטירת לחי נוראה גרמה לו לנטוש את התקווה לאחווה ליברלית בתוך החברה בה גדל – ולקבל את עיקרי משנתה של היד הסוטרת, לפיהם למיעוטים זרים וליהודים אין זכויות שוות, ונוכחותם בקרב חברות אחרות היא חולי חברתי. הבלוגר הימני דני בן-ישי, על אף ציוניותו היוקדת, מיטיב לתאר בפוסט "מה בין ציונות לאנטישמיות" את הזיקה בין השתיים, אני ממליץ לך לגגל לשם.
        חשוב לי להדגיש שאני יכול להבין היטב לליבם של אותם אינטלקטואלים יהודים, שהתייאשו מהרעיון לחסום בכח את שנאת הזרים שהתבטאה ביודופוביא, ושלא הייתה יותר מאשר סימפטום של החברות החולות של אירופה. אינני מעיז לומר כי התרופה למחלה הזאת הייתה בידי היהודים, ובכל זאת מותר להניח, שבחירת היהודים בציונות נתנה חיזוק עצום ותיקוף לטענות האנטישמיות. עשירים יהודים באירופה, למשל, כמו מונטיפיורי ורוטשילד, יכלו להשקיע ממומנם וכשרונם בתיקון סוציאל-דמוקרטי של החברה באירופה, אך בחרו במקום זאת "לגאול" את אדמות ארץ ישראל. אינטלקטואלים ופעילים חברתיים יהודים, במקום להיות חיל החלוץ של הסוציאל-דמוקרטיה וההומאניזם בחברתם, הפרידו עצמם מיתר הקהילה באגודות מקומיות של חובבי ציון, ושיגרו את מיטב כוחותיהם למפעל ההתיישבות הנועז והמסוכן, אשר לא יצר, בסופו של חשבון – מקום בטוח ליהודים. ראש הממשלה שלי, לדוגמא, אומר שסכנת מוות מרחפת מעלינו, והפרופסור שלי באוניברסיטה, יוסי שלהב, נהג לציין שיותר יהודים מתים בגלל יהדותם בישראל מאשר בכל מקום אחר בעולם.
        אז כאמור אני מבין מדוע היהודים בחרו לסטות מההומאניזם והקוסמופוליטיות אל הציונות, אבל חושב שבסופו של חשבון היהודים והגויים כאחד הפסידו מכך הפסד עצום.
        לגבי הפסקה האחרונה שלך – כמו שליבוביץ' ראה בדת ובמדע ניגודים, והתנגד להקמתה של בר-אילן כאוניברסיטה דתית, אני חושב שרעיון מדינת-לאום נמצא בסתירה יסודית לרעיון הדמוקרטיה ולרעיון ההומאניזם. בשעה שיש בחיים ניגודים שמפרים זה את זה באמצעות דיאלקטיקה קונסטורקטיבית, במקרה הזה מדובר בניגוד מהותי שלא יכול להתקיים בכפיפה אחת, וכל בחירה בצד מסוים נעשית על חשבון הצד השני.

        • אני אאלץ לחלוק עליך כמובן, פרט לפסקה הראשונה בנוגע לשיעורם הגבוה של אינטליגנטנים יהודים בין הדוגלים בליברליזם קוסמופוליטי, והמניע האישי מתוך עמדתם כיהודים, אבל:
          א) צריך לסייג ולהגיד שבאופן יחסי, רק מיעוט מקרב האינטיליגנטים היהודים בחר בציונות. הרוב בחרו בניסיונות טמיעה, בנאמנות לסוציאליזם יהודי בגולה (בונד) או אוניברסלי, או בהגירה למדינות דמוקרטיות יותר.
          ב) גם אם נקבל את הטענה לגבי "הסטירה האנטישמית" של הרצל, הטענה שהרצל "קבל את עיקרי משנתה של היד הסוטרת, לפיהם למיעוטים זרים וליהודים אין זכויות שוות, ונוכחותם בקרב חברות אחרות היא חולי חברתי" סותרת בצורה זועקת את חזונו של הרצל, גם בנוגע למקומם בחברה של יהודים שישארו בגולה לאחר הגשמת הציונות, ובוודאי לגבי חזון יחסה של החברה היהודית לתושבים שאינם יהודים וגרים במדינת היהודים. למעשה, הרצל שרטט מדינה כל כך ליברלית ביחס למיעוטים שבתוכה, עד שאחד האם תקף אותו בטענה שבצורה כזו היא כבר לא תהיה מדינה יהודית.
          ג) אני לא מבין כיצד הבחירה של חלק מקרב האינטיליגנציה היהודית בלאומיות יהודית (ויש להדגיש, בזרם העיקרי לאומיות יהודית-הומניסטית-סוציאליסטית-דמוקרטית) מהווה חיזוק לאנטישמיות, אלא אם אתה מניח זהות בין לאומיות ללאומנות ושנאת זרים. כמו שציינתי, רוב האינטיליגנציה היהודית לא בחרו בציונות על פני המהפכה, אלא הקדישו את מיטב חייהם לתיקון סוציאל דמוקרטי (או רבולוציוני. צריך לזכור שתחת שלטון הצאר לא היתה אופציה אמיתית לדמוקרטיה ללא הפיכה) באירופה. יש לי מכתב משעשע (מנקודט המבט של היום) שנשלח לאחד מחלוצי העליה השניה מחבר יהודי-סוציאליסט ברוסיה, המבקר את בחירתו בציונות על פני הסוציאליזם בדיוק בהתאם לטיעון שלך. אבל מי שבחרו להציב את עצמם בחזית התיקון באירופה נתבעו בצורה ברורה לוותר בתמורה על זהותם כיהודים. קשה להניח שהאלפים הספורים של חלוצי הציונות היו מצליחים להטות את כף התיקון לכיוון אחר.
          ד)הרוטשילדים, למשל, לא יכלו להשקיע את ממונם בתיקון סוציאל-דמוקרטי באירופה, מכיוון שכל קיומם כגורם בעל משמעות היה תלוי בקיומו של סדר אנטי-סוציאל-דמוקרטי באירופה. תוכניתו של הרצל לגבי מדינת היהודים, מכיוון שחתרה לסוציאל-דמוקרטיה, כללה גם את "חיסולו" של בית רוטשילד ובליעת הבנקאות הפיננסית בידי החברה. רוטשילד, שהיה ממתנגדיו של הרצל, עסק בארץ ישראל לא בגאולת הקרקע, אלא בבניית מושבות שהיו הכל פרט לגאולה ציונית בישראל. מקס נורדאו, שהיה יד ימינו של הרצל בפעולה הציונית כתב:
          "מוחה אני בחריפות ובכל תוקף נגד כל נסיון לכרוך יחד את הציונות ואת המושבות הקיימות בארץ-ישראל, ולתאר אותן כעניינים מעורים ומשולבים זה בזה. נסיון כזה יכול להעשות – או ע"י אויביה הנגלים והנסתרים של הציונות, או ע"י מוחות, שאינם מסוגלים לשום מחשבה ושתוהו ובוהו גמור שולט בהם, ואין ביכולתם לראות את פני הדברים כמות שהם, בעין בהירה וחדת-מבט."
          ה) לגבי העובדה שלא נוצר כאן מקום "בטוח" – אני חושש שצריך להסתכל על הדברים אל מול החלופות הרלוונטיות, ובקנה מידה היסטורי ארוך יותר. מדינת ישראל הריבונית כחברה מודרנית של יהודים היא קודם כל מקלט בטוח מפני הדילמה שבין השתלבות יהודית כאזרחים שווים בחברה מודרנית וטמיעה לבין הסתגרות דתית ו/או אנטי-מודרנית למען שמירה על זהות יהודית (בעיה שבזמנו נראתה לחלק מהציונים מסוכנת לא פחות מאשר האיום הפיזי על בטחונם של היהודים). במידה רבה, רק החיים בחברה יהודית בישראל מאפשרים לקיים את הבחירה בחיים יהודיים לא-הלכתיים (הגדרה טובה בהרבה מאשר "חילוניים") לאורך זמן. בקנה מידה היסטורי,מבחינת הביטחון הפיזי וגם שמירת הזהות, אני חושש שנחיה ונראה איפה יותר מסוכן. בכל מקרה, התנועה הציונית יצרה מצב שבו הביטחון של אזרחיה היהודים, גם אם לא מובטח תלוי קודם כל בהם, ולא בחסדי זרים, ושלזהות היהודית בגולה יש מרכז להאחז בו. גם לזה יש ערך.
          ו) בהתאם לחזון הציוני-הרצליאני וממשיכיו בתנועת העבודה, אני חושב שהתנועה הציונית לא היתה "סטיה" מההומניזם והקוסמופולטיות (שכמו שציינתי, התקיימה פחות או יותר אך ורק במוחם של יהודים. האחרים היו במקרה הטוב אינטרנציונליסטים. בכלל, אני רואה באינטרנציונליזם אופציה ריאלית בהרבה מאשר קוסמופוליטיות), אלא הצעד המעשי ביותר בחתירה להגשמתה.
          ז) את הנחתך שמדינת-לאום ניצבת בסתירה מובנית לדמוקרטיה ולהומניזם אני כמובן לא מקבל, וזה כנראה שורש הבויכוח. אני רואה בטענה כזו טענה שמרנית. מכיוון שאני רואה את האדם, וטרם מצאתי אדם אחד שאינו בן ללאום (במקרה הטוב. במקרה הרע הוא רואה בעצמו, בצורה צרה אפילו יותר, בסה"כ פרט ממשפחה או משבט), אני מבין (ויש לי חיזוקים ממרקס ועד ביאליק ועד גורדון) שהדרך לתיקון עוברת בתיקון המסגרת הלאומית, ומתוך תיקון זה יבוא גם שיתוף הפעולה של הלאומים השונים למען האינטרסים של האנושות הרחבה. רעיון זה, לפיו הלאומיות לא עומדת בסתירה להומניזם ולדמוקרטיה, אלא היא עצמה המסגרת להגשמתם, עמד בבסיס החזון הציוני.
          מכאן והלאה גורדון (הדגשות שלי):
          "אנחנו היינו הראשונים שאמרנו: אדם, 'אני' אישי בצלם אלהים; עתה, בשעת הרת עולם זו לנו ולכל האנושות, אנחנו צריכים לומר, זאת אומרת, אנחנו צריכים לברוא חיים לאומיים כאלה, שהם יאמרו: עם-אדם, 'אני' לאומי בצלם אלהים, כי באין עם-אדם, באין 'אני' לאומי בצלם אלהים, אין אדם, אין 'אני' אישי בצלם אלהים.

          מבחינה זו אפשר לומר, כי זה עצם הרעיון ההיסטורי האנושי-הקוסמי של תחייתנו הלאומית, אחרי כאלפיים שנה של אי-חיים לאומיים. להחיות את הלאומיות, לחדש את רוחה ואת צורתה, לברוא אותה בריאה חדשה ברוח עליונה, ברוח אנושית-קוסמית. וזה שוב אומר – להעמיד את החיים הקיבוציים על יסודות חדשים לגמרי: על יסוד החיים בתוך הטבע העולמי ועם הטבע העולמי, על יסוד של עבודה ויצירה, של השתתפות ביצירה עם הטבע העולמי וממילא – על יסוד של צדק בכל צורותיו וגווניו, של צדק בין אדם לחברו, בין עם לחברו, של צדק אפילו ביחס לכל מה שיש בו רוח חיים, לכל מה שחי וסובל.
          …אם יש תיקון לאדם ולחיי האדם, – מכאן, מצד זה, ורק מצד זה יבוא תיקונם."

          "אותה החומה, שהתבצרה בה התרבות האנושית מהטבע, שהפריעה לראות, כי אין כוחו של ה"אני" בכלל בצמצומו, כי אם בהתפשטותו, אותה החומה גופה לא נתנה לראות, כי גם ה"אני" של האומה או בייחוד ה"אני" של האומה אינו בצמצומו, כי אם בהתפשטותו, כי גם ה"אני" של האומה עשוי לחיות לא רק את הספירות התחתונות כי אם גם את הספירות העליונות של החיים העולמיים, עשוי לחיות מתוך עצמו לתוך חיי יתר האומות, לתוך חיי אותו הטבע, שהן חיות אותו בלי אמצעי, כי גם ה"אני" של האומה עשוי לשאוף לגילויה העליון של עצמותו או להעלאת עצמותו למעלת עצמות עליונה, או במילים אחרות, כי גם על האומה או בייחוד על האומה החובה להיות ישרה, להתנהג בצדק, גם עליה או בייחוד עליה חלות התביעות של האמת העליונה, של האהבה העליונה, של הקדושה העליונה, וכך נהיה הדבר, כי היחידים היותר מעולים, המבקשים את תיקונו של האדם ואת חידושם של החיים והמוכשרים לעשות לתיקונם ולחידושם, הכוחות הפעילים והיוצרים שבאומה, בראותם באומה רק את ה"אני" המצומצם, פרשו ממנה ועסקו בתיקון עצמם ובחידוש החיים בדרכים אחרות, כמבואר, ועל ידי כן נשאר "אני" זה מחוסר כוח להתפתח ולהתפשט, ולא עוד אלא שנמצאו לו גואלים לצמצמו עוד יותר, אלה מתוך קטנות המוח וגסות הרוח, ואלה מתוך שכך נאה להם, לענייניהם הפרטיים. וכן נשאר ה"אני" הלאומי עד היום מצומצם, אגואיסטי במובן היותר מעליב של המילה. והעיקר – אין רואים כאן צמצום כלל. אדרבה, היחיד רואה את עצמו מגלה אמריקות בחללה של קליפתו, והאומה – מי לא ידע, כי החיים הלאומיים אינם אלא צורה עוברת של החיים האנושיים, שלא תתקיים אלא עד שיעלה האדם לאשר הוא צריך לעלות, כי החיים העליונים הם באנושות המופשטת או בחברה המוגשמת או ביחיד המצומצם: מי לא ידע, כי האידיאלים האנושיים והעבודה לשם האנושות הם יותר רחבים ויותר נעלים מן האידיאלים הלאומיים והעבודה הלאומית, כי האנשים הגדולים התרוממו מעל לאומתם ועבדו לטובת האנושות כולה וכי חובה היא על כל בעל נפש לשאוף, עד כמה שאפשר, לעבוד יותר בשביל האנושות מאשר בשביל אומתו בלבד? וכן הלאה בנוסח זה.

          פשוט אין מוחך תופס, פשוט הנך תוהה: איך זה! איך אפשר! איך אפשר שחיי האומה, הצורה היחידה של החיים האנושיים, יהיו מצומצמים, גדורים מכל האנושיות, מכל העולם, – וחיי היחיד, החלק מהחיים האלה, יהיו רחבים אנושיים, כלליים! הרי, אין אדם בעולם חי באוויר, באנושות המופשטת, אבל, להפך, כל אדם בכל מקום ובכל זמן חי בחיי אומתו – או בחיי אומה אחרת – אפילו כשהוא חי יחידי במדבר…"

          • אב"צ יקר, ממך למדתי – ואני מודה לך על כך – על ההבחנה בין האינטרנציונליזם והקוסמופוליטיות, שהיא אכן השורש העמוק של המחלוקת בינינו, לגבי מהי הדרך הנכונה להאיר את חיי האדם. אתה מאמין כי חלוקת האנושות ללאומים היא עניין טבעי, וכי חלוקת העולם למדינות-לאום עצמאיות וריבוניות היא, על כן, הבסיס ההגיוני ביותר לשלום בין האומות ובתוכן. אני, במובן הזה, תלמידם של בנדיקט אנדרסן, עימנואל וולרשטיין וד"ר יובל הררי (כן, ההוא מקיצור תולדות האנושות), המלמדים כי הלאום ומדינת-הלאום אינם סדרים טבעיים אלא מדומיינים, אינם סדרים עתיקים אלא מודרניים וחדשים לעילא, ואינם יעילים בשום אופן בארגון החברה האנושית לטובת חבריה.
            כותבים על כך יפה אורי רם ואורן יפתחאל: "עמנואל ולרשטיין הציע לחשוב על המושג חברה כעל *יחידה שמתקיימים בתוכה חליפין חיוניים* והסיק מכך שמדינות-הלאום, אותן מזהים בדרך כלל כ"חברות," אינן אלא יחידות-משנה בתוך מערכת עולמית בלתי-שוויונית. במערכת זו ההתפתחות הכלכלית, המבנה החברתי ודפוס המשטר נובעים דווקא ממערכת היחסים הכוללת ומן המיקום היחסי בתוכה, ולא מתוך התפתחויות "אימננטיות" לכל אחת מיחידות המשנה. וכך המידרג המעמדי התוך-חברתי המארכסי – הון, עבודה ומעמד בינוני – שודרג על-ידי ולרשטיין לרמה העולמית, כמדינות ליבה, שוליים ורובד-ביניים, בהתאמה (Wallerstein 1974).
            אני חושב שההגדרה "יחידת שמתקיימים בתוכה חליפין חיוניים" היא מאלפת. אני מעסיק באופן ישיר פועלות בסין בתנאים שלפי אמות המידה הסוציאל-דמוקרטיות / יהודיות שלי הם בלתי אנושיים ובלתי נסבלים. אני יכול לעשות את זה בזכות האמונה המדומיינת שאנחנו חיים בשתי מערכות שונות. אני מזהם את האוויר והקרקע שליד מפעל האלקטרוניקה בהודו בניגוד גמור לאהבתי את האדמה. אני שואב מילדים פיליפינים ואוקראינים את אמהותיהם שבאות לעבוד כאן בניקיון חדר המדרגות ובסיעוד של הזקנים והנכים שלי. אני קשור באמת לאנשים האלה ואחראי לגורלם הרבה יותר ממה שאני קשור לשכנים במורד הרחוב שדוברים את שפתי וחולקים איתי את היהדות כלאום, כמסורת, כדת, וכטראומה היסטורית מכוננת. עם הראשונים יש לי קשר דמיוני אבל מוחשי ומהותי מאין כמוהו- תמורת העגבניה בסלט הישראלי שלי אני משלם כסף למושבניק שמשלם לחברת כח האדם שמייבאת את התאילנדים, תמורת המחשב המיובא אני משלם כסף לתאגיד שמשחד את הממשלה ההודית וכן הלאה. הקשר שלי לשכנים מבוסס על סמלים לאומיים ורעיונות ודמיונות.
            הדבר הרע ביותר בלאומיות הוא שהיא יוצרת חלוקה שרירותית בין בני האדם שמייד מיתרגמת לחלוקה בין טובים ורעים. דווקא בגלל שגם אני מודרניסט ומאמין בנחיצות להבדיל באמת בין טוב ורע, חשוב לי לזעוק שקווי ההפרדה בין לאומים אינם חופפים לקווי הההפרדה בין טוב ורע. אני רואה לנגד עיני את הטוב בלבד. והטוב הוא לא טבעי, או עתיק, או יהודי, או אני. אני יכול לומר שאמת המידה שלי לטוב היא האדם, אך בהגדרה הזאת מקופלים המוני פרמטרים וספקות ודמיונות, אך אין לי הגדרה טובה יותר.
            אני קוסמופוליט, פרה-ציוני, ומאמין בהיתכנותה ובנחיצותה של דמוקרטיה פדרלית עולמקומית, כלל אנושית וכלל ארצית.

            • עודד שלום. אתה מסמן נכון את המחלוקת בינינו בין קוסמופולטיות לאינטרנציונליות. אני לא חושב שהלאומיות היא "טבעית", ולמעשה ידוע לכל בר דעת שהלאומיות היא מושג שיש לו "היסטוריה", שקשור בצורת ארגון כלכלי-חברתי מסויים (שטרם נוצר, או שהולך ומתערער בחלקים ניכרים מהעולם), שהופיע בצורה שאנחנו מכירים אותו לפני זמן לא ארוך בקנה מידה היסטורי.
              אבל כל זה לא הופך אותו לפחות ריאלי עבור האנשים החיים בתוכו. זה נכון שאנחנו קשורים בצורה ישירה (אך רחוקה משדה הראיה שלנו) לאנשים רבים במקומות רבים בעולם (וקשר כזה התקיים, גם אם בצורה מצומצמת, כנראה מהופעת החברה החקלאית), אבל עדיין – היכולת שלנו לשיחה היא כמעט תמיד טובה יותר עם השכן שלנו יותר מאשר עם פועלת הייצור בהודו.
              בכל מקרה, דמוקרטיה פדרלית עולמית תהיה מורכבת מיחידות מקומיות ואזוריות, והשאלה היא מהן אותן היחידות. נראה לי שהזהות הסבירה שלהן נכון להיום היא מדינות הלאום הנוכחיות (עם תיקונים כאלה ואחרים), והתנאי הנדרש להקמת הפדרציה הוא הצלחת אותן יחידות להתנהל לפי הקריטריונים של דמוקרטיה ואחריות חברתית, כלומר התנהלות סוציאל-דמוקרטית מתקדמת.
              דרך אגב, מעניין לבחון את ההצלחה הלא מובטלת של הניסיון הראשון ליצור תיאום כלכלי רחב היקף במסגרת הסכמי ברטון-וודס לאחר מלחמת העולם השניה ביצירת של פיתוח וצמצום פערים עולמיים, ואת ההשלכות החמורות של ביטול התיאום הזה, בתחילת שנות ה 70.

              • העובדה שאנשים רבים מאמינים באידיאל של מדינת-לאום היא נכונה ואמיתית, אך מכאן לא ניתן לגזור הצדקה מוסרית לאידיאל הזה, ממש כמו שהעובדה שרבים מאמינים במילת-נערות אינה מצדיקה – לדעתי – את המינהג האכזרי הזה.
                אתה כותב ש"היכולת שלנו לשיחה היא כמעט תמיד טובה יותר עם השכן שלנו יותר מאשר עם פועלת הייצור בהודו." ובכן מה בכך? אם שנינו שותפים לניצול בני אדם במסגרת האפרטהייד הגלובלי כל אחוותנו ראויה להוקעה ולגנאי ותו-לא.
                ברחובות ירושלים, בצל בית המקדש הנכון, ישעיהו שואל את העולים לרגל מי ביקש מהם לבוא ולרמוס את חצרו. שנאה נפשו את חגיהם ומועדיהם כי ידיהם דמים מלאו.
                השפה העברית היא בעיני כבית המקדש, סמל ריק, שבקיומו אין ערובה למוסר. הציונות – גם ההומאניסטית והסוציאליסטית הטהורה ביותר – היא בעיני היא הקרבת קורבן לאל שאינו חפץ בכך. היא מסיכה שמסתירה את האמת.
                היחידה המקומית של הדמוקרטיה הפדרלית העולמקומית לא תהיה מורכבת ממדינות-לאום, אלא ממדינות, כמו ה- states בארה"ב, הודו או גרמניה. אפשרי בהחלט שגבולותיהן יחפפו את גבולות מדינות הלאום הקיימות, אבל הזיקה בין הלאום למדינה תנותק כמו שבישראל היהודית אין זיקה בין רשות מקומית (כמו ר"ג) לעדה (כמו העיראקים).
                הרעיון שקודם היחידה הקטנה צריכה לפעול כהלכה כדי שהיחידה הגדולה תתפתח הוא שגוי. מדינת ישראל, למשל, לא קמה אחרי שהתבסס שלטון מקומי יציב, וממילא בתנאי האפרטהייד הגלובלי הקיים היום מדינות הלאום המכונות "מתפתחות" מנועות מהתבססות אמיתית של דמוקרטיה וצדק.
                תודה על הדוגמא של הסכמי ברטון וודס, אך בעיני זאת רק ההתחלה. לי ברור שחברה אנושית המקיימת למעשה שוק אחד חייבת בנק פדרלי מרכזי משותף ומטבע אחד, כמו גם מיסים פדרליים וביטול של כל מקלטי המס, בית משפט פדרלי ומנגנונים למיתון אי השוויון העולמי כמו מוסדות פדרליים לתשתיות בריאות, רווחה, חינוך וכד'.
                בכפר הגלובלי של היום החזון הקוסמופוליטי אפשרי יותר מאי פעם, אבל האידיאל האינטרנציונלי עדיין עומד בדרכו.
                ודוק – שהפרדת לאום ומדינה אינה פוגעת במי מהם, כפי שמוכיחה הפריחה של הקהילות היהודיות בארה"ב. ואם יש טמיעה חו"ח והתבוללות רחמ"ל ונישואי תערובת בין בני לאומים שונים – איזה נימוק מוסרי יש לך כדי לעצור אוהבים בדישם?
                האם שימור סמלי התרבות חשוב יותר מערכיה?

                • לא אמרתי שאידיאל מדינת הלאום הוא מוסרי (הוא יכול להיות מוסרי או לא מוסרי, תלוי איך מממשים אותו). אמרתי שמבחינת חלק גדול מאוד מהאנשים הוא ריאלי.
                  החשיבות ביכולת שלנו לנהל שיחה עם הזולת היא היכולת שלנו לנהל בהסכמה את חיינו. אם היכולת שלי לדבר היא עם השכן, אני אוכל להקים ארגון דמוקרטי עם השכן שרואה בי חבר באותה הקבוצה (ולהפך). אני לא רואה איך אפשר לקיים דמוקרטיה עם אנשים שהתלות שלי בהם היא קיימת איך נמצאת במישור הסמוי מעיני, ופער תרבותי ולשוני מפריד בינינו.
                  הרעיון שפדרציה עולמקומית יכולה להופיע מבלי שתוקם ע"י שיתוף פעולה שצומח מתוך מסגרות מקומיות נפרדות ששואפות להתנהלות תקינה הוא דבר שאני לא מצליח להבין. ארצות הברית הוקמה ע"י states עצמאיות, כנ"ל האיחוד האירופי, וכנ"ל מערכת ההסכמים של ברטון וודס. אני לא מכיר שותפות שמצליחה לכפות מלמעלה התנהלות ראויה על מי שלא מסוגלים להתנהגות כזו בעצמם.
                  התפיסה של "פריחת" הקהילות היהודיות בארה"ב נשענת על תפיסה מוגבלת לטעמי של היהדות. אין לי בעיה ולא נימוק מוסרי אל מול מי שבוחרים לשנות את תפיסת הזהות העצמית שלהם, או לבנות חיים משותפים עם אנשים המגיעים מתרבות אחרת. זהות אישית כשמה כן היא – אישית ומסורה בידי היחיד. אבל חיי היהדות בכל תפוצות הגולה, פורחת ככל שתהיה, משמעותה ויתור על הריבונות כקהילה של יהודים (או לפחות שמורכבת מרוב גדול והגמוני של יהודים). זהו הבדל איכותי, שמתקיים רק בישראל, כשלעומתה בכל מקום אחר היהדות אינה מקיימת אחריות על מרחב ציבורי אלא רק על מרחב פרטי. בגולה הזהות היהודית מצמצמת את עצמה לתחום צר למדי של "תרבות", וכזו שהדבר היחיד, פחות או יותר, שיכול לשמור על היחוד שלה, הוא פרקטיקה דתית מובחנת. להבנתי, בגולה היהדות יכולה להתקיים רק כתרבות, ולאורך זמן רק כתרבות המאורגנת סביב ציר דתי (ברמה כזו או אחרת של אורתודוכסיה). במצב החיים המודרני, ועם הדומיננטיות של החילון, קשה מאוד להשאר יהודי חילוני בגולה, ומאוד יכול להיות שפרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח היהדות תשתצר רק בישראל, ובמובלעות דתיות סגורות בגולה.
                  השאיפה לקיים זהות יהודית לאומית (כלומר רחבה יותר מדת), שבאה לידי ביטוי בכל צדדי החיים של האדם, מביאה אל החתירה המקובלת בכל העולם (חוץ מאצל הקוסמופוליטים, שחלק ניכר מהם הם יהודים לדעתי) לשאיפה להגדרה עצמית במסגרת ריבונית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s