שלושת הבתים החדשים

רשומה שמבקשת להציע כמה הבחנות לגבי מוסדות תרבות מרכזיים בהיסטוריה של העם היהודי, ואולי גם משמעויות שעולות מההבחנות האלה. בעקבותיה תבוא רשומה שתעסוק בדפוסי לימוד שונים בבתי המדרש המתחדשים.

אני מסייג שההשכלה הפורמלית שלי בנושאי מחשבת ישראל והיסטוריה של התקופות האלה מוגבלת – ובכל מקרה, בחלק מהדברים אני מתייחס לנראטיב ההיסטורי ולא להיסטוריה עצמה – כך שאני מקווה שאם אני עושה כאן שגיאות, הן לא חמורות מדי…

סייג נוסף, מכיוון שהנושא משיק לתחום העיסוק שלי, הוא שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא דווקא את הגוף שבו אני מועסק.

כשאומרים "הבית", הזכרון היהודי שלנו מתנקז אל שני בתים־מוסדות ספציפיים: "הבית הראשון" – בית המקדש שבנה שלמה בירושלים ונחרב על ידי נבוכדנצר בכיבוש הבבלי; "הבית השני" בית המקדש שנבנה על ידי עולי בבל, הורחב על ידי הורדוס ונחרב על ידי טיטוס בדיכוי המרד הגדול.

אלא ששני הבתים הללו לא היו המקומות המרכזיים הראשונים של עם ישראל, וגם לא האחרונים.

העתק של האבן המעוטרת בדמות קודש הקודשים של בית המקדש, בשרידי בית הכנסת מהמאה הראשונה במגדלא.

לפני הקמת הבתים ובתקופתם

ראשית, לפני הבתים, היו "משכנים" – משכן נודד במדבר, ומאוחר יותר משכן בשילה. עוד קודם לכן, דרך אגב, בנו האבות מזבחות בנקודות שונות בארץ, וגם לאחר כיבוש הארץ בימי יהושע התקיים הפולחן בצורה מבוזרת (ויש לזכור, פוליתאיסטית) ב"במות" מקומיות, באמצעות כהנים מקומיים.

שנית, אנחנו די מדחיקים את העניין, אבל כבר דור אחד לאחר בניית הבית הראשון, לאחר פיצול הממלכה, ירבעם מלך ישראל הציב אתרים פולחניים בגבולות הממלכה שלו, בדן ובבית־אל, במטרה שתושבי ממלכת ישראל לא יעלו לבית המקדש בירושלים. לפי התלמוד הירושלמי (תענית, ד', ז'), רק בימי הושע בן אלה, מלך ישראל האחרון, הוסרו המשמרות שמנעו מתושבי ממלכת ישראל לעלות לירושלים. כלומר שגם לפי המסורת, ברוב שנות קיומו של הבית הראשון הוא היה "מקדש מיעוט" של היהודאים, אנשי ממלכת יהודה – אבל לא של עם ישראל. גם בממלכת יהודה, בית המקדש לא היה האתר הפולחני היחיד עד לרפורמה שביצע המלך יאשיהו, כמאתיים שנה לפני חורבנו. ואם נסמוך על הנביא יחזקאל (פרק ח') למשל, הרי שגם בו עבדו אלים נוספים מלבד את האלוהים "שלנו".

הבית השני, שכבר היה מוסד מונתאיסטי – חוץ מאשר במקרים שבהם הלנים כאלה ואחרים ביקשו להציב בו פסלים משלהם – התנהל באופן אחר מאשר הבית הראשון.

ראשית, היו חסרים בו כמה אביזרים חשובים – ובראשם ארון הברית – שנגנזו או אבדו בשלהי תקופת הבית הראשון.

שנית, הבלעדיות שבה החזיקו הכהנים את ספר התורה בתקופת הבית הראשון "נשברה" כאשר עזרא "הסופר" (שהיה בעצמו ממשפחת כהנים) הקהיל את העם (נחמיה, ח') למעמד שבו כמה מן הלויים קראו בפני הציבור "בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא." – כלומר, היה כאן מהלך של פופולריזציה של התורה.

שלישית, בשונה מימי הבית הראשון, בהם התקיימה "הפרדת רשויות" בין הכהונה הדתית לבין המלוכה ה"חילונית", בימי הבית השני – מלבד תקופת החשמונאים – לא היו מלכים עצמאיים אלא נציבים מטעם האימפריות ששלטו באזור. ההנהגה הפוליטית של היהודים, עד כמה שיש לנו מידע לגביה, פעלה מתוך בית המקדש בדמות "כנסת הגדולה", ואחריה "הסנהדרין".

באופן כללי, כדאי לזכור שעל מה שהתרחש באמת בתקופת הבית הראשון אנחנו יודעים מעט מאוד, מכיוון שהמידע שבידינו, כלומר נוסח התנ"ך, עבר דרך כמה "מסננות", הן בימי שיבת ציון והבית השני והן בימי המשנה. גם מה שאנחנו יודעים על תקופת הבית השני, שאינו מגיע ממקורות "חיצוניים", עבר את ה"מסננת" של חז"ל.

שלושת הבתים החדשים

בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, כלומר משלהי המאה הראשונה לספירה הנוצרית ובמהלך המאות הבאות, התרחשו תמורות משמעותיות מאוד במבנים התרבותיים של העם. ישוע ותלמידיו הציעו "ברית חדשה" שתחליף את "הברית הישנה" של תקופת התנ"ך. אנשי חז"ל הציעו תורה חדשה, התורה שבעל־פה, שתחליף את מרכזיות ספרי התורה הכתובים של הכהנים, ותתפוש למעשה את המקום המרכזי במקום תורת הפולחן והקרבנות של בית המקדש.[1]

אני חושב שכאן נכון לסמן את נקודת המוצא של העם היהודי, כפי שאנחנו מכירים אותו. במידה רבה, מקורותיו של כל מה שאנחנו מכירים על היהודים והיהדות התגבשו במאות האלה, שעד חתימת המשנה של רבי יהודה הנשיא (וגם מהלך העריכה מחדש של הקובץ התנ"כי) בערך בשנת 200 לספירה – שהיא הבסיס לספר הספרים של העם היהודי: התלמוד הבבלי.

כחלק מהתמורות האלה, נוצרו בעם היהודי שלושה בתים חדשים.

בית כנסת – בית הכנסת מוזכר מספר פעמים במשנה, אלא שבשונה מהתפישה העממית הנפוצה לפיה בית הכנסת הופיע כ"פתרון" חז"לי לקיום יהודי במציאות של היעדר בית מקדש, המוסד הזה הופיע כנראה בשלהי תקופת בית שני. ידועים תשעה בתי כנסת שהתקיימו במקביל לבית המקדש השני, המוקדם שבהם הוקם כמאה שנים לפני חורבנו. בתי כנסת כונו "סינגוגה", והתקיימו לא רק בארץ ישראל אלא גם בקהילות היהודיות הרבות שהיו הפזורות באגן המזרחי של הים התיכון (כאן ראוי להזכר, שלאורך כל תקופת הבית השני, ולמעשה מאז גלות בבל ועד היום, רוב המזוהים כיהודים חיו וחיים מחוץ לארץ־ישראל). אין לנו הרבה מידע על בתי הכנסת מהתקופה המוקדמת הזו, ולא לגמרי ברור מה היתה הפעילות שהתקיימה בהם. לפי כתובת תיאודוטוס, שימש בית הכנסת ללימוד תורה ומצוות, ולצידו פעלה אכסניה לבאים מחו"ל – אבל לא מוזכר בכתובת קיום תפילות בבית הכנסת. בשרידי בית הכנסת שפעל במחצית הראשונה של המאה הראשונה שנחשפו באתר מגדלא נמצאה אבן גדולה ומעוטרת בדמות בית המקדש – אלא שלא ברור לגמרי למה שימשה, ומשערים ששימשה כשולחן קריאה.

ממה שאנחנו יודעים על התקופה שלאחר חורבן המקדש, בית הכנסת נראה מוסד "כהני"[2], שבשלב הזה אולי אכן מהווה – עבור הכהנים – תחליף למקדש: "מקדש מעט". במסגרת כיוון זה, אני מציע לשים לב לגורמים הבאים, שכולם אלמנטים הלקוחים באופן כזה או אחר מבית המקדש: במרכזו של בית הכנסת כפי שאנחנו מכירים אותו כיום עומדת "במה" בדמות מזבח, שמעליה מתבצע פולחן הקריאה בתורה. בקיר המזרחי, המקום החשוב ביותר, ניצב "ארון הקודש", המכוסה ב"פרוכת". שגרת התפילות מחליפה את עבודת פולחן הקרבנות: "שחרית" "מנחה", "ערבית" וכדומה. בקריאת התורה ובברכות יש מדרג מעמדי ברור: כהנים, לווים, ישראל. על רצפות בתי הכנסת מהמאות החמישית והשישית לספירה (כולל בסביבת טבריה, שבה פעל הסנהדרין), ניתן לראות בסמוך לארון הקודש את סמלי בית המקדש: ארון, מנורות, מחתות וכדומה. במרכז הרצפות מופיע מעגל החודשים: לוח שנה שמשי –  שבמרכזו מופיע בכמה מהפסיפסים אל השמש הדוהר במרכבתו – מחולק לארבע תקופות. לוח שנה  זה שימש ככל הנראה בבית המקדש עד להדחת כהני בית צדוק על ידי הסלווקים, במאה השניה לפנה"ס.

מעגל השנה במרכז רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בבית אלפא.

ייתכן שבית הכנסת שימש גם כמוסד קהילתי, שבו מתכנס הציבור באירועים משמעותיים, ואני תוהה האם ייתכן ששורשיו הקדומים מאוד נטועים עוד בדפוסי הפולחן המקומי שהיו נהוגים לפני רפורמת יאשיהו.

בית הועד – זהו המוסד הפחות מוכר כיום מבין הבתים החדשים, ואני מציע לאפיין אותו יותר לפי השימוש שלו ופחות לפי הכינוי – שמופיע פעמים ספורות במשנה. מדובר ב"בית ועד לחכמים" – זהו מוסד ההנהגה ובית דין, שראשיתו בסנהדרין בבית המקדש, וסופו עם פיזור הסנהדרין על ידי הרומאים במאה החמישית לספירה. בתקופות החורבן שבעקבות המרד הגדול ומרד בר-כוכבא, פעל בית הועד ממקומות מאולתרים, כמו יבנה, אושה וכדומה – עד לביסוס הסנהדרין מחדש. בית הועד שילב שני גורמים חברתיים שונים: ההנהגה ה"מדינית" ה"חילונית" בדמות הנשיא, וההנהגה הרבנית בדמות חכמי חז"ל הבולטים, בעיקר בתקופת התנאים והאמוראים.[3]).

אני מציע לסמן את מוסד "בית הועד" כמוסד תכליתי, שעניינו פסיקת הלכה למעשה.  במוסד זה, לימוד תורה התקיים "לא לשמה", אלא כדיון מעשי לצורך קביעת הלכות לציבור. עניין זה התקיים בעיקר בתקופת המשנה, על ידי הנהגת היישוב היהודי הסמי-אוטונומי שהתקיים בגליל. עם זאת, יש מקום לסייג שגם במשנה יש עיסוק נרחב בהלכות בית המקדש, זבחים וכדומה, שאינן יכולות היו להיות הלכות מעשיות לתקופה זו, אבל ייתכן שהעיסוק בהן נועד לשמר את הידע מתוך ציפיה שייתכן שיחזור להיות מעשי בעתיד.

מכיוון שכך, העיסוק בבית הועד תחילתו בסוגיה מעשית – למשל: בשאלות העבודה החקלאית במסכת זרעים, שאלת טומאה וטהרה של כלים, כשרות של סוכה, ושאלות מעשיות רבות אחרות – שסביבה מתקיים דיון בין החכמים שסופו פסיקה, המקובלת על כולם או שנותרת שנויה במחלוקת בין מורי הלכה שונים.

בית מדרש – בית המדרש הוא מוסד מאוחר יחסית. הוא מוזכר במשנה פעמים ספורות בלבד, באופן אגבי, ומופיע בעיקר בתלמוד. בית המדרש הוא מקומם של הרבנים ותלמידי החכמים. אני מציע לראות בו, בשונה מבית הועד מוסד בלתי־תכליתי, שעניינו לימוד תורה "לשמה". לימוד תורה לאו דווקא לצורך מעשי, ואולי דווקא שלא לצורך מעשי.

העיקר אינו פסיקת ההלכה המעשית – שנעשית על ידי הרבנים־הפוסקים בתגובה לשאלות הציבור שמחוץ לבית המדרש – אלא לימוד התורה הוא העיקר, ו(כמעט) כל הדברים בטלים מפני "ביטול תורה", שנאמר " גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ", וגם מכיבוד אב ואם ומהצלת נפשות (בבלי, מגילה, ט"ז, ע"ב). הלימוד בבית המדרש עלול להסית את תשומת הלב מקיום המצוות המעשיות (למשל התפילות בבית הכנסת), ובכל מקרה דוחף לקיומן באופן "מינימליסטי". מי שמתפלל בבית הכנסת לאו דווקא הולך לבית המדרש, והלומדים יושבי בית המדרש ממעיטים בחשיבות התפילה בבית הכנסת.

מאפיין חשוב נוסף של בית המדרש, היא שבשונה מבית הועד, שבמרכזו ניצבת סוגיה מעשית הדורשת פסיקה, במרכז בית המדרש עומד טקסט קאנוני, מקודש. בשלב הראשון היתה זו המשנה. בשלב השני נוסף אליה הרובד הפרשני התלמודי, ובשלב השלישי נוסף אליו רובד נוסף של פרשנים מקובלים על התלמוד. מכיוון שבמוקד הלימוד בבית המדרש ניצב טקסט מקודש, הרי שהכלי המרכזי של הלימוד (ככל שאכן מדובר בלימוד ולא בשינון) הוא המדרש – חילוץ יצירתי של משמעות חדשה[4], שאינה הפירוש הפשוט של הטקסט. המדרש הוא בהכרח דברים שהוצאו מהקשרם. הלומדים מניחים כנקודת מוצא שבטקסט המקודש טמונה משמעות רלוונטית לחייהם, ולכן הם דורשים ממנו להתגלות כבעל משמעות עבורם, באמצעות יצירת מדרשים מתוך הטקסט. [תוספת: עד כמה שאני מכיר את סדר הלימוד בבית המדרש הדתי, במרכזו (או לפחות – במעמד הגבוה בתוכו) נמצא לימוד באופי אחר – לימוד הטקסט ההלכתי, כאשר עיקר העניין הוא בפענוח המורכבות של המערכת הלוגית של החוק והפסיקה ההלכתית. יש בזה הרבה מן האתגר האינטלקטואלי של פענוח חידות מורכבות, ויש אנשים שנהנים מאוד מעיסוק שכזה, אבל לתפישתי בליבתו הוא לא עיסוק מדרשי, מאחר ואין בו חידוש יצירתי, אלא דווקא יותר זיהוי והסתמכות על ההקשרים של הטקסט.]

להגיונות וצורות הלימוד השונות של בית הועד ובית המדרש, ולהבחנה ביניהם, יש משמעות רבה בנוגע לאופי הלימוד במוסדות מודרניים המכונים "בית מדרש", ובכך תעסוק הרשומה הבאה בנושא.


[1] מורי ארי אלון הפנה את תשומת ליבי להקבלה בין שתי התמורות האלה.

[2] פרופ' רחל אליאור היא שהפנתה את תשומת ליבי לרעיון הזה.

[3] דרך אגב, בתקופה הזו, של מאתיים השנים הראשונות לספירה, מופיע לראשונה הכינוי "רבי" (רב, בארמית – שר) עבור חכמים. אנשי כנסת הגדולה והזוגות, בתקופת בית המקדש, לא כונו כך. אפילו "משה רבנו" לא היה רב, עד שלא באו חכמי חז"ל והפכו אותו בדיעבד לכזה. אם נסתכל בפרקים הראשונים שבמסכת אבות במשנה, נראה שהראשון שהחזיק בתואר "רבן" הוא "רבן" גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין בשלהי תקופת בית המקדש השני (10-50 לספירה), והתואר ליווה את נשיאי הסנהדרין. גם יוחנן בן זכאי, שמילא את התפקיד באופן זמני לאחר המרד הגדול למרות שלא היה משושלת הנשיאים, כונה "רבן". תלמידיו, למשל אליעזר בן הורקנוס ויהושע בן חנניה, כבר זכו לכינוי "רבי". באופן מסקרן, מאחר שהמשנה נחתמה (בעל-פה) בערך בשנת מאתיים לספירה, נראה שהמקור הטקסטואלי המוקדם ביותר שמציין אדם בכינוי "רבי" הוא הברית החדשה, שבה הרבי הוא ישוע הנוצרי (וגם מסופר שם על "הסופרים והפרושים" שאוהבים "שיקראו להם בני האדם רבי רבי" – הבשורה על פי מתי, כ"ג).

[4] שנאמר (בבלי, חגיגה, ג', ע"א): אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש.

מחשבה אחת על “שלושת הבתים החדשים

  1. פינגבק: בתי המדרש החדשים | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s