הזמן הפלסטיני – גלבר (ושליים) ואלון – סיבוב רביעי

ברשומה הקודמת עסקתי בדרך שבה הציג גלבר את תכנית אלון. הפעם אעסוק בדרך שבה התייחס גלבר לתגובת הצמרת הירדנית אליה, ובעוד שתי נקודות אחרות. 

א. הצגת תוכנית אלון למלך ותגובתו

לפי גלבר, הקשר בין המלך חוסיין לישראל נוצר בתחילת שנות ה-60, בעיקר באמצעות פגישות עם יעקב הרצוג (שבשנים 1972-1966 היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה), וכלל גם פגישה אחת לפחות עם שרת החוץ גולדה מאיר. הקשר חודש, באמצעות פגישה עם הרצוג, כבר ב-1.7.67, פחות מחודש לאחר המלחמה. ב-3.5.1968 המלך נפגש בפעם הראשונה עם שר החוץ אבן. לפי גלבר [עמ' 194]:

חוסיין אמר לאבן שאינו שולל הסדר נפרד עם ישראל, אך ביקש לדעת מה היא מציעה לו. אבן השיב שטרם התקבלה החלטה. בממשלה יש גישות שונות לעתיד הגדה, כאשר אחת מהן היא להחזירה לירדן עם תיקוני גבול, בעיקר בבקעת הירדן, ופירוז השטח הנותר. ישראל לא תוותר בשום אופן על שלטונה בירושלים. חוסיין לא נרתע, והשיב שיש על מה לדבר."

אני חושב שאפשר לזהות את טביעות האצבע של תוכנית אלון באותה גישה שהזכיר אבן, ושחוסיין לא נרתע ממנה וענה שיש על מה לדבר. בעמ' 200 מציג גלבר את המחלוקת בצד הירדני:

"גם בעמאן היו מחלוקות בכל הנוגע ליחס כלפי ישראל. וצפי אל־תל, ראש ממשלה בעבר ובעתיד, התנגד לכל פתרון מדיני. הוא רצה לראות את חוסיין עומד בראש חזית אחידה של התנגדות ערבית לישראל והאמין שכך יוכלו הערבים לשאת ולתת עם ישראל מעמדה של כוח, ויהיו מוכנים להסתכן במלחמה אם ישראל תדחה את תנאיהם. מולו ניצב אחי המלך, הנסיך חסן, שטען כי הערבים צריכים לקבל את קיומה של ישראל, לשלוח את הפדאיון לכל הרוחות, לעשות הסדר שיש להם מה להציע בו ולהתפנות לפיתוח כלכלי וחברתי."

דרך אגב, הנסיך חסן בן-טלאל שליט"א עדיין מחזיק בעמדות הקוראות לשיתוף פעולה מזרח תיכוני שישראל תהיה שותפה שווה בו, ומעדיפות פתרון ירדני-ישראלי על פני פתרון בין ישראל לאש"פ. באופן מוזר ו"אוריינטליסטי" לטעמי, מיהר גלבר להוסיף ש:

"היתה זו גישה קונסטרוקטיבית ויוצאת דופן, אלא שאז היא שיקפה את אוקספורד שממנה שב הנסיך חסן בתום לימודיו, יותר מאשר את עמאן והמזרח התיכון בכלל.

כלומר, התנהגות מזרח-תיכונית אופיינית היא מלחמה. שאיפה קונסטרוקטיבית לשיתוף פעולה היא לא אותנטית לאזור לפי גלבר, ומקורה באירופה. אולי עדיף להזכר במעורבותה הערה של אנגליה (והמערב בכלל) בסכסוכים האלימים במזרח התיכון ובארץ ישראל, שהרי בריטניה עמדה במידה רבה מאחורי ההתקפה הערבית על מדינת ישראל במאי 1948, והייתה שותפה גם ליוזמת ההתקפה הצרפתית-ישראלית על מצרים ב-1956.

ואם נחזור לתוכנית אלון, לפי גלבר ב-27.9.1968 התלווה אלון לשר אבן בפגישה עם המלך חוסיין, שבה אבן הציג למלך שישה עקרונות להסדר, ואלון הציג את התוכנית שלו ועקרונותיה בפני המלך. חוסיין לא התייחס במהלך הפגישה לעקרונות או לתוכנית, אבל בסוף אותו השבוע נפגש עם הרצוג זיד א-ריפאעי, מזכירו האישי של חוסיין, והביא איתו מסמך ובו שישה עקרונות של חוסיין להסדר, הסותרים את העקרונות שהציג אבן.

מכאן מגיע גלבר למסקנה ש [עמ' 209]:

"המלך דחה אפוא במפורש את תוכנית אלון".

אז אני חושב שיש מקום לתהות האם מסמך שמסר חוסיין באמצעות שליח וסותר את העקרונות שהציג אבן הוא דחיה "במפורש" של תוכנית אלון. אבל לא פחות מכך, יש אולי מקום לתהות על כך שאת כל תיאור המהלך הזה מבסס גלבר על הפניה לביוגרפיה שכתב אבי שליים על המלך חוסיין, תוך שהוא מציין ממש שם [הערת השוליים בעמ' 210, ההדגשה שלי] ש:

"כאשר שליים מתייחס לאלון ולתוכניתו הוא נוטש לגמרי את המסווה האקדמי, עובר לכתיבה תעמולתית ומתבטא כאחרון הטוקבקיסטים: "מתחת לפני השטח הוא [אלון] היה ונותר חוטף קרקעות חסר מעצורים".

גם במקומות אחרים לא חסך גלבר ביקורת על שליים, וכך למשל כתב בעמ' 217 ו-226:

"אין זו הפעם היחידה שבה מערבב שליים תאריכים והקשרים." […] "כמו בלא מעט מקרים, גם בעניין זה מציג שליים סלט של תאריכים והקשרים."

ובכל זאת, גלבר בחר להסתמך על שליים בכל התיאור של הצגת תוכנית אלון למלך חוסיין ותגובתו.

אני חושב שאין מחלוקת שהמלך חוסיין לא הסכים במפורש לתוכנית אלון. מן הסתם, הוא היה שמח ליותר. אבל בכל מקרה, את המדיניות שלו אי אפשר להסביר רק ביחס לרצון שלו אלא גם לגורמים אחרים, ובראשם היחסים המעורערים שלו עם מצרים וסוריה, ולהערכה שלו בנוגע לשאלה האם המערכת הפוליטית בישראל אכן מסוגלת בכלל להציע לו את תוכנית אלון – כאשר הממשלה לא הגיעה להסכמה לאמץ אותה כמדיניות רשמית. ראוי לטעמי גם לציין שבזירה המדינית הישראלית לא היה גורם משמעותי שתמך בנסיגה ישראלית מלאה לגבולות ה-4.6.1967, ותוכנית אלון היתה ההצעה היותר "נדיבה" כלפי ירדן שעמדה על הפרק, ביחס לתוכניות אחרות. עוד חשוב להזכיר, שאי-ההסכמה של חוסיין לא בלמה את המשך קיום הקשר שלו עם ישראל, והוא המשיך להפגש באופן תדיר עם בכירים ישראלים, כולל אלון, גם בשנים הבאות.

ב. ה"נון סטרטר"

ברשומה הקודמת הזכרתי שגלבר קבע, בעמ' 93, ש:

"האמריקאים דחו את התוכנית על הסף והגדירו אותה כ"נון־סטרטר"."

וציינתי שהוא כתב זאת מבלי להציג מי הם אותם אמריקאים ומבלי להתייחס למחלוקת הפנימית בצמרת האמריקאית ביחס למדיניות במזרח התיכון.

עכשיו נתקלתי מחדש במקום שבו גלבר כן מציין את המקור לדברים, בעמ' 214-213. מסתבר שההקשר הוא שאלון פנה לסגן השגריר האמריקאי בארץ, ג'וזף זורהלן, בבקשה שארה"ב תתמוך בתוכניתו, ובכך תסייע לאישור בממשלת ישראל. זורהלן אמר לו שזה לא מקובל, אבל הסכים לדווח על כך לוושינגטון, ושם, במחלקת המדינה, קבעו שמבחינתה של ארצות־הברית תוכנית אלון היא בבחינת "נון-סטרטר". אלא שמחלקת המדינה אינה "האמריקאים", ואפילו לא "ארצות־הברית", אלא זרוע אחת של הממשל האמריקאי. הזרוע הזו ניהלה מדיניות במזרח התיכון (תוך פזילה קבועה להיבט הבין־מעצמתי ולהשלכות על "המלחמה הקרה", כמובן), והרעיונות המדיניים שלה היו שונים משל אלון. אבל דעתה לא היתה מוסכמת על כל הממשל האמריקאי. לאחר שמדיניותה הוליכה למבוי סתום, היא גם נדחקה מעמדת ההשפעה וההובלה בנושא על ידי גורמים אחרים, ובראשם הנרי קיסנג'ר (שבהמשך אף מונה לעמוד בראש מחלקת המדינה), שהיה לו רקע של קשר אישי טוב עם אלון.

---

ג. מתי נפגשו דיין וטוקאן ועל מי דיברו?

בעמ' 147 מזכיר גלבר את פגישתו של דיין עם המשוררת הפלסטינית פדואה טוקאן, שבעקבותיה העבירה טוקאן מסר ממנו לנשיא מצרים נאצר, בפגישה שהתקיימה ב-1.12.1968. לגלבר היה חשוב גם להזכיר בנקודה זו ש:

"אודי מנור, הביוגרף של אלון, כותב כי השיחה בין דיין וטוקאן התקיימה באמצע אוקטובר 1968, ועסקה בפגישה עם ערפאת. מנור מסתמך על זיכרונותיו של נפתלי לביא, אז דוברו של דיין, ועל מה שנכתב בעיתונים. זיכרונו של לביא בעייתי מאוד, וגם מה שנכתב בעיתונים לא היה נכון, והטעה את מנור."

מהנוסח לא לגמרי ברור האם הטעות שזיהה גלבר עניינה במועד הפגישה בין דיין וטוקאן, או בעניין האדם שאיתו ביקש דיין להפגש בתיווך טוקאן. ניסיתי לברר על מה נסמכת הקביעה של גלבר, שדרך אגב, מפנה את הקורא לא לביוגרפיה של אלון שכתב מנור, אלא לספר אחר שלו, "לעשות שלום עם הפלסטינים" (שבו מופיעים הדברים באופן דומה, עם כי בשני המקרים ההקשר הוא יחסו של דיין כלפי ערפאת, ולא מגעים עם מצרים).

בנוגע למועד הפגישה בין דיין וטוקאן, מנור הסתמך על שתי כתבות מה-18.10.1968, הזמינות שתיהן לקורא:

 בעיתון דבר, בעמ' 2:

בעיתון מעריב, בעמ'  1:

שני המקורות האלה מציינים את מועד הפגישה ביום שבת הקודם (ה-12.10.1968), ולא מזכירים בקשת תיווך מצד דיין, לא בנוגע לערפאת ולא בנוגע לנאצר. ההיבט הזה לקוח אצל אלון מספרו של נפתלי לביא.

בכל מקרה, על מה נסמך גלבר בקביעתו שמדובר בטעות? על שלושה מקורות:

1.  ספרו של משה אלעד "[אם תרצו זו הגדה:] ראשית הממשל הישראלי בגדה המערבית", עמ' 77-67. עמודים אלה עוסקים בעניינים משפטיים ולא ברור מה הנגיעה שלהם לעניין. ייתכן שמדובר בטעות בציון המקור, אבל טוקאן לא מוזכרת באינדקס של הספר.
2. מכתב של משה ששון אל עדי יפה, מזכירו האישי של ראש הממשלה אשכול, מה-10.12.1968. המכתב נמצא בתיק הזה, בעמ' 221: המכתב אכן עוסק בפגישתה של טוקאן עם נאצר ב-1.12.1968, אבל הוא לא מציין דבר לגבי מועד פגישתה של טוקאן עם דיין ותוכנה. כלומר שעדיין לא הוצגה אינדיקציה שדיין לא דיבר עם טוקאן גם על פגישה עם ערפאת, כמו שתיאר בזכרונותיו נפתלי לביא, או שהפגישה לא התקיימה במועד שצויין בעיתונים.
3. דברים של רפאל ורדי, אז מפקד אזור איו"ש, בפרוטוקול ועדת חוץ וביטחון מיום 13.2.1969. לפי גלבר הפרוטוקול נמצא בתיק ארכיון המדינה א-8162/4, אלא שבחיפוש באתר ארכיון המדינה לא מצאתי תיק כזה, ובתיק אחר שבו מצאתי מספר פרוטוקולים של הועדה משנה זו, לא מצאתי את הפרוטוקול המדובר. פניתי לארכיון המדינה בבקשה לסיוע באיתור התיק או הפרוטוקול המדובר, ולדבריהם הפרוטוקול טרם נחשף לעיון, והאחראים על חשיפתו הם ארכיון הכנסת [פניתי בבקשה לחשיפה]. ייתכן שהמפתח לעניין אכן נמצא בפרוטוקול המדובר, אבל בינתיים, למרות המאמצים, עוד לא הצלחתי להגיע לסימוכין לטעות הנטענת של מנור.

תוספת 10.1.22:

קיבלתי היום מארכיון המדינה את פרוטוקול ועדת חוץ וביטחון המדובר. הקטע אליו מתייחס גלבר מופיע בעמ' 18, ובו אומר ורדי, בתשובה לשאלה בנוגע למפגשים של מנהיגים ערבים עם נאצר:

"אני יודע על פגישות של מסרי, כאשר הוא עשה סיבוב אצל חוסיין ואצל נאצר. […] נאצר נתן לו מקלחת קרה. אותו דבר היה כאשר פדואה טוקאן בקרה אצל נאצר. היא עשתה סיבוב והלכה לשמוע את נאצר, ויצאה משם מדוכדכת מאד, כי נאצר אמר לה שהפתרון הוא מלחמה."

כלומר, גם ורדי מזכיר את פגישתה של טוקאן עם נאצר, אבל לא אומר דבר או חצי דבר לגבי תוכן פגישתה עם דיין, או האם דיין דיבר או לא דיבר שם על פגישה עם ערפאת.

בשורה התחתונה, גם מקור זה, כמו שני הקודמים, לא מציע ביסוס לקביעה של גלבר שמנור טעה בדברים שכתב.