קיצוניות, מצויינות, מקצוענות וציונות

חזרה לטור בן מאה של י.ח. ברנר, בעקבות "מכתב שמינסיטים" נשכח, שמציע זווית מעניינת לטעמי על שאלת החלוציות, ההגשמה, האליטה והאליטה המשרתת. 

קיצוניות

בגיליון חודש שבט תר"פ (1920) של כתב העת "האדמה" התפרסם טורו של ברנר ציוּנים, שנהג לכלול התייחסות לכמה סוגיות אקטואליות, ובתוכו תת פרק תחת הכותרת קיצוניות.

הטריגר לדבריו של ברנר היה "צרור קטן של כתבים בלתי מודפסים, מעשי ידי עלמים צעירים, תלמידי בית-ספר תיכוני" שנמסר לידו. בתי ספר תיכונים בארץ היו אז בודדים (ורוב הנערים הפסיקו את לימודיהם מוקדם יותר), וברנר היה בעברו מורה במפורסם שבהם – "הגימנסיה הרצליה" בתל-אביב – כך שאני חושב שאפשר להניח שמדובר על תלמידי הגימנסיה, שהעבירו את הדברים לברנר.

יוסף חיים ברנר

ומה באותם כתבים?

"שוועת היאוש על הנעשה לרחוב-היהודים וברחוב-היהודים ואנקת-העריגה לעבודה, לעבודה ממש, לעבודה חקלאית בקבוצת פועלים חלוצים – זוהי הנקודה, אשר מסביב לה יבואו כל דברי הכותבים הצעירים רבי-הרגש. סערת-הנפש מגיעה עד לידי כך, שהתלמיד רואה את המשך-לימודיו בבית-הספר כמעשׂה אשׁר לא יֵעָשׂה. הוא בעצמו ומוריו כחַטאים בעיניו."

תלמידי התיכון, הרואים את בעיות החברה שמסביבם, רוצים להתגייס למען צרכיה, להפסיק את לימודיהם ולהפוך לחלוצים. אם אכן מדובר בתלמידי גימנסיה הרצליה, הרי שכותבים אלה הם חוליה בשרשרת מפוארת של בוגרים שהתגייסו להגשמה. ראשיתה בקבוצה קטנה מקרב בוגרי המחזור הראשון, שביקשו לפרוש מהלימודים בסוף השנה השביעית (י"א) ולעבור לעבודה חקלאית בחוות בן שמן. רוב אותם תלמידים נשמעו לעצת האגרונום וילקנסקי, שלא התרשם מכישוריהם כפועלים, לחזור להשלים את לימודיהם. רובם פרט ליצחק טורנר, שהפך לפועל חקלאי ורועה צאן, הצטרף לארגון השומר, ומת בשנת 1915 מדלקת ריאות. שנה מאוחר יותר, כאשר סיימו את לימודיהם בגימנסיה, הקימו כמה תלמידים מאותה החבורה, ובראשם אליהו גולומב, דב הוז, ומשה שרת, את "ההסתדרות הסודית של בוגרי הגימנסיה" ויצאו למלא בשמה תפקידי שליחות לאומית: מי ללימודי משפטים במטרה להכשיר עצמו כמדינאי (שרת), ומי לשנת הכשרה חקלאית (גולומב, הוז ואחרים). למעשה, בכך הם המציאו את "שנת השירות". מאוחר יותר, במחצית שנות ה-20, התארגנה קבוצת תלמידים ב"חוג" לומד, ממנו יצאו לשנת הכשרה בעבודה במושבה חדרה, ומקבוצה זו צמחה "תנועת החוגים" שהפכה לתנועת הנוער הלומד "המחנות העולים". חוליה מאוחרת יותר בשרשרת היתה קבוצת חניכי "המחנות העולים" כותבי "מכתב השמיניות" של שנת 1943, שבעקבות ההחלטה לפטור את תלמידי התיכונים מחובת הגיוס לצבא הבריטי או לפלמ"ח הפסיקו את לימודיהם, יצאו להכשרה חקלאית לקראת גיוס לפלמ"ח וכתבו אל תלמידי התיכונים:

"הננו קוראים לכם: הצטרפו אלינו! אל תדחו יותר את גיוסכם והפסיקו את הלימודים מיד! אל נסתפק בעזרה למשק לחודשים אחדים בלבד לפי ההסדר המיוחד לנוער הלומד – נתבע את גיוסנו המלא לשירותי הביטחון! נתבע כולנו יחד ממוסדות החינוך והישוב הפסקה כללית ומיידית של הלימודים במחלקות השמיניות ויהי אשר יהי גורל תעודות הבגרות שלנו! נקום עכשיו, ללא דחיות, ונמלא את חובתנו האישית, הלאומית! נהיה ראויים ל'תעודת בגרות' אשר ההיסטוריה העברית המרה תעניק לנו! בואו, בואו הכול!"

אותם תלמידים ששלחו את דבריהם לברנר, כתבו, לפי המופיע בטורו:

"לוּ אמרתם – הם טוענים – שבית-הספר התיכוני תעודתו להכין לבית-ספר עליון ודי, היינו מבינים; אבל אתם מדברים גבוהות על העם, על התחיה וחו' ובשעה שהעם טובע, בשעה שהעם הולך וכלה בשלילת-הווייתו, והצלתו האחת, האחרונה, היא: חדול מהיות עם פאראזיטי והיהפך לעובד פרודוקטיבי – מה העניין הזה ללמוד כרונולוגיה או נוסחאות של מַתמטיקה? ולשם מה? בכדי להיות “פקיד”? האם זה נחוץ?"

כיתה בגימנסיה הרצליה, 1912. שמתם לב לפוחלץ התנין שעל הארון?

מצויינות ומקצוענות

אבל המעניין לטעמי הוא דווקא תשובתו הציבורית של ברנר לקריאה החלוצית ההיא. ברנר אומר שמי שהשאיפה לצאת ההתיישבות היא אכן בנפשו, יגיע בין כך או כך אל ההתיישבות:

מי שעל פי תכונתו שאלת “עבודה גופנית או ספסל-הלימודים?” היא אצלו שאלה נפשית מוסרית, מי שהגיע לידי כך, שבוּשה בנפשו על שהוא עסוק בעניני-לימוד, ובעיקר על שהוא נתון בסביבה העירונית-הבורגנית, בעת שאחרים עוסקים שם, בשדה, בעבודה ממש – לזה אין דרך אחרת מאשר ללכת, במוקדם או במאוחר, הכל כפי יכלתו וכפי תנאי-חייו, בדרך אשר יורהו רוחו הוא.

אלא שההתיישבות אינה המקום היחיד שדורש הגשמה. ברנר ממשיך וכותב [ההדגשה שלי]

העלם הצעיר, הממשיך את לימודיו בבית-הספר התיכוני באמונה, לא כ“חוטא” לעם יֵחָשׁב, כלל וכלל לא! צער התלמיד הטוב על שהלימוד אינו עומד על הגובה הדרוש, על שהוא מתנהל באופן בלתי-רציני – צער חיובי הוא, גם במובן המוסרי, לא פחות מן הצער על שאין עמנו עוסק בעבודת-האדמה ועל שאין לעמנו אדמה; והשאיפה האמיתית לקנות דעת, הנחוצה לחיי האדם ולהטבת חיי האדם – שאיפה קדושה היא, לא פחות מן השאיפה להיות חבר בקבוצה על אדמת-הלאום. העם ודאי צריך, עכשיו ובכל הימים, לאנשי עבודה גופנית, פשוטה, בשורה ראשונה – עבודה בשדה, בבניה, במילוי צרכים נחוצים, בעשיית-מכונות – אבל הוא צריך, על יד הפועלים הפשוטים והמומחים הטכניים, עכשיו ובעתיד, גם למורים מוכנים ומסורים וגם לפקידים משכילים נאמנים, סדרנים, עוסקי בצרכי-ציבור באמונה, שיחיו את חיי-העם, עִם העם ובשׁביל העם, שׁלא יעשׂו את עבודת ההכשׁרה הטכנית או ההוראה או הפקידות קרדום להפוך בו פריביליגיות לעצמם ותנאים של חיי מותרות והבל, אלא שרוחם וידיעותיהם יכשירום לתיקון חיי עמם המעוּנה.

חברה טובה דורשת מצויינות. לא במובן הצר שבו נוטים להתייחס היום ל"מצויינות", כלומר השגיות בהתברגות בדרגות הגבוהות של ההכנסה, אלא מצוינות נרחבת בכל תחומי החיים. כלומר, מקצוענות של כל אחד במקצועו. שולמית הראבן כתבה במאמר "המדינה כחלטורה" [ידיעות אחרונות, 26.2.1988, וגם בספרה "עיוְרים בעזה". מרחק השנים מלמד שהבעיה היא מתמשכת מחד, ומצד שני, כנראה שלא קטסטרופלית ברמה שציירה המחברת, שהרי חלפו כבר יותר מ-30 שנה ואנחנו עדיין כאן…]:

משנה לשנה נראית ישראל פחות כמדינה ויותר כחלטורה. נהרגים לנו אלפי אנשים בכבישים בגלל נהגים חלטוריסטים, ומספרם של אלה גדול מאוד. קבלנים חלטוריסטים בונים מפגעים, שרברב חלטוריסט "משחרר" סתימה על ידי דחיפת הפקק אל השכנים, פקיד חלטוריסט מגלגל מצוקה של אזרח מרשות לרשות במקום לפתור אותה על פי סמכותו. יש אצלנו מנהלי מחלקות חלטוריסטים ומטפלים חלטוריסטים ועיתונים חלטוריסטים שאינם בודקים עובדות […]. יש לנו בעלי חנויות ספרים שכבר מזמן אינם מקצוענים של הספר הטוב, אלא חלטוריסטים שיכלו באותה מידה למכור גם משקאות קלים ותחבושות היגייניות. […]

התחושה העיקרית היא תחושת אירעיות, ובארעיות אין כל ערך למקצוע, או ליחס רציני למקצוע, כי ממילא הכל חלטורה או הימור. היום ישנו, מחר איננו. מה יהיה? יהיה טוטו.

ברנר מציב את הצורך, על מנת לתקן את חיי העם ולבנות חברה טובה, גם ב"אינטיליגנציה", מה שהיינו מכנים היום "עובדי צווארון לבן" ו"מגזר ציבורי", שתופשים את מעשיהם כ"שירות ציבורי" – כלומר את הצורך ש"האליטה" תהיה "אליטה משרתת". ואם מישהו צריך הבהרה לאפשרות של הפיכת ההשכלה ועמדת ההוראה או הפקידות ל"קרדום לחפור בו פריבילגיות לעצמם ותנאים של מותרות", אני ממליץ לעיין קצת בתוצאות החיפוש של המונח "הפרשיות שכר" במאגר העיתונות היהודית – שמראה כיצד קבוצות של עובדים משכילים ומאורגנים משתמשים בכוחם הארגוני על מנת להבטיח שישתכרו יותר מעובדים "פשוטים" יותר. ההיסטוריה והמציאות העגומה מלמדת אותנו שאין עמדה, פרטית או ציבורית, שאינה ניתנת להשחתה על ידי החתירה למקסום האינטרס האישי המיידי. המערכת החברתית והתקשורתית שלנו מלמדת אותנו ש"הצטיינות" נמדדת בהישגיות אישית, שנמדדת בעיקר ברמת מדד ההכנסה הכספית שאליה צריך לכוון ואותה צריך להשיג. המערכת הכלכלית שלנו מלמדת אותנו שאת הרווחה האישית מבטיחים באמצעות מקסום ההכנסה האישית.

 

ציונות

אלא שכדי לבנות פה חיים טובים, עם ישראל והחברה הישראלית צריכים לא רק עובדי ייצור מצויינים, מקצועיים, משכילים וחרוצים, אלא גם מורים שרואים את תפקידם להכשיר עובדים כאלה, מהנדסים מצויינים שרואים את תפקידם בתכנון המבנים והכלים הנחוצים לקיום של חברה באיכות חיים גבוהה, ועובדי שירות ציבורי מצויינים שינתבו ויפעילו את החברה הזו. היא צריכה אפילו "פקידי אוצר" מצויינים שיבצעו את ההיבט הטכני בתחום הכספי של השירות הציבורי, אבל בשביל זה צריך לחנך אותם שתפקידם מוגבל להיבט הטכני בתחום הכספי, ולא יותר מכך. בקיצור – החברה זקוקה שה"אליטה" לא תהיה אליטה של רמת חיים אלא אליטה משרתת, הפרושה על כל תחומי החיים.

ומסיים ברנר:

מה שעיני האינטליגנציה שלנו כעת נשואות, כנהוג, לא לערך העבודה המועילה, כי אם להתכבדות, לשלטון ציבורי ולמשכורת, שתנשא אותם על מעמד-החיים של כל בני-העם ותתן להם פריביליגיות ממה שאין לאחרים – עובדה זו מעציבה היא, אמנם, מאד, מעציבה עד כדי למאס את החיים על עלם לאומי בן שמונה-עשרה. אבל היא אינה צריכה למאס על הצעיר המעוּלה את הלימודים השימושיים, או לימודי שפות חיות, או מדעי-רוח אנושיים, המרחיבים את הדעת ומפקחים את העינים להכיר בהליכות עולם ואדם. כל אלה יגבירו את כוחו של העלם הישראלי להיות עבד נאמן, טוב ומועיל להוד-רוממותו המון-בית-ישראל השכול.

3 מחשבות על “קיצוניות, מצויינות, מקצוענות וציונות

  1. אבשלום, תדה על הרשומה ועל העלאת דברים רלוונטיים לזמננו מהאוב.

    הערה אחת ברשותך – מי שמתכנן מבנים אלו בראש ובראשונה אדריכלים. המהנדסים שם כדי לוודא שהם לא יתמוטטו (תפקיד חשוב ביותר), לא כדי להתאים אותם לצרכי הציבור.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s