אימוצי שנות ה-50: אימוצים לחו"ל – השלמה – אימוצים שבכל זאת קרו

אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. ברשומות הקודמות (1,2) עסקתי בשאלה האם תחום האימוצים היה "פרוץ", וראינו שאם נעשו אימוצים באופן לא מבוקר ו/או בתמורה לכסף, הרי שהם נעשו לא בגיבוי מערכת הרווחה והמשפט, אלא מאחורי גבה ובניגוד לעמדתה. ברשומה האחרונה עסקתי בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל. ראינו שהעמדה היתה התנגדות עקרונית להוצאת ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. בעקבות הפרסום, הפנו את תשומת ליבי למספר מקרים שבהם בכל זאת התאפשרו אימוצים לחו"ל באותן השנים. אציג אותם כאן, ואעמוד על המאפיינים שלהם. תודה לדנה מור ולכותב הבלוג א.א. קונספירציות על ההפניה למקורות. 

המקרה הראשון הוא מקרה משלהי שנת 1948. מדובר במקרה בולט יחסית, מכיוון שהוא היה מרכזי כבסיס לשמועות שהובילו לפרסום הכתבה הסנסציונית ב"העולם הזה", שהיא המקור העיקרי לטענות מסירת הילדים לאימוץ בארה"ב – למרות שהשמועות המדוברות התבררו כחסרות בסיס (בקישור תוכלו ללמוד פרטים רבים על המקרה). בכל מקרה, בעיתון הרשמי מספר 32 של מדינת ישראל, בעמוד 78 (18 בקובץ) התפרסמה ב-12.11.1948 המודעה הבאה:

כאן אפשר לראות שבקשת האימוץ אושרה למרות שההורים המבקשים לאמץ היו תושבי ניו-יורק. לגבי המקרה הזה אפשר לראות שזהות האם הביולוגית היתה ידועה (היא לא היתה נשואה, והאב היה ככל הנראה חייל בריטי). ידוע לנו שהמקרה הזה תווך על ידי רופא שבכמה מקרים עסק בטיפול ביולדות צעירות ולא נשואות שהעדיפו לוותר על התינוקות ובתיווך באימוץ הילדים, עם כי במקרים האחרים לא ידוע על אימוץ לחו"ל. עוד היבט שיכול להיות משמעותי בעניין עבורנו הוא שמדובר במקרה בירושלים, בחודשים הראשונים ממש לאחר קום המדינה. הקרבות בעיר כבר הסתיימו, אבל הפסקת אש עדיין לא נחתמה רשמית. ייתכן שבמקרה הזה משרד הסעד לא היה מעורב בהליך האימוץ, אבל אין לנו את פסק הדין שממנו אפשר ללמוד פרטים על כך ועל נסיבות האימוץ בכלל.

שני מקרים נוספים מוזכרים בכתבה הזו שהתפרסמה בעיתון "החרות" ב-28.4.1955, להערכתי בעקבות פרסום הספר של השופט חשין. בכתבה מוזכרת העמדה הכללית המתנגדת של בתי המשפט בנוגע להוצאת ילדים מהארץ לאימוץ בחו"ל:אלא שהכתבה ממשיכה ומציינת שני מקרים היוצאים מכלל זה:מקרה זה מובא בספרו של השופט חשין "ילדי האימוצים" בעמ' – 199-196, שם מופיע פסק הדין של השופט קיסטר בתיק אישות 917/51. במקרה זה זהות האם שויתרה עליו ידועה, ואני מעריך שהעובדה שהוא נמסר למוסד של המסיון הנוצרי השפיעה על בית המשפט בהחלטתו – שנשענה על טובת הילד. יש מקום לקחת בחשבון שיוזמי הבקשה הם ההורים המאמצים (שגם הצהירו שהם מקווים לעלות בעתיד לארץ), שהגיעו אל הילד לא דרך גורמי הסעד אלא בדרך אחרת. האם הביולוגית ידעה את זהות המבקשים והסכימה לבקשה, בעוד שמשרד הסעד התנגד לבקשת האימוץ הזו – מכיוון שההורים המבקשים אינם תושבי הארץ. ובכל מקרה – מעניין לשים לב שהחלטת בית המשפט היתה לא לתת צו אימוץ בשלב זה, אלא לאחר תקופת מבחן של חצי שנה עד שנתיים, ועל סמך מתן ערובה שאם מקרה האימוץ לא יאושר הילד יוחזר לארץ. המקרה השלישי מוזכר מיד בהמשך הכתבה:

פסק הדין המוזכר מאוקטובר 1951 הוא זה שבו עסק המקרה הקודם. את פסק הדין של המקרה הזה, מיולי 1952, לא מצאתי בספרו של חשין ולכן אין לי מידע מפורט לגביו, מעבר למה שמוצג בכתבה. בכל מקרה, גם כאן מדובר בהורים שזהותם ידועה ושיודעים מי הם המאמצים המיועדים. גם כאן ההחלטה ניתנה בניגוד לעמדת משרד הסעד לפיה אין להוציא ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל, וכהחלטה על תנאי.

אם כך, אפשר ללמוד מהמקרים האלה שבפועל היו מקרים שבהם ילדים מהארץ נשלחו לאימוץ אצל הורים בחוץ לארץ, אבל:

א. בכל המקרים שראינו זהות ההורים היתה ידועה, והם ויתרו על הילדים בנסיבות שונות, וידעו (או לפחות יכלו לדעת, במקרה הראשון) מי ההורים המבקשים לאמץ את הילד.

ב. בשני המקרים שבהם הוזכרה עמדת משרד הסעד – היא היתה התנגדות עקרונית למסירת ילדים לאימוץ בחו"ל. מי שאפשר את האימוץ לחו"ל היה בית המשפט, כך שנראה שעמדת השופטים לא היתה אחידה ב-100% בנוגע לשאלה זו. נראה שהשופטים – שנדרשו לפסוק בבקשות שהובאו אליהם על ידי הורים המבקשים לאמץ ולא על ידי משרד הסעד –  נטו לפסוק לפי שיקול דעת של טובת הילד, ובהיעדר חוק שאוסר על אימוץ לחו"ל, לפעמים שקלו שטובת הילד מאפשרת מתן צו אימוץ גם כאשר המבקשים אינם תושבי הארץ. כהערת אגב, בשני המקרים האחרונים השופט היה יצחק קיסטר, שהיה אדם חרדי.

ג. בשלושת המקרים, הילדים לא הוצאו מהארץ ונשלחו לחו"ל למטרת אימוץ שיבוצע שם, אלא מדובר בתהליך אימוץ שנעשה באופן רשמי בארץ, על ידי בתי המשפט בישראל, כאשר המבקשים היו תושבי חוץ-לארץ.

לסיכום – גם במקרים האלה, שהוגדרו כ"יוצאים מן הכלל" לפיו המדיניות היא התנגדות להעברת ילדים לאימוץ בחו"ל, לא מדובר בתופעה נרחבת, ונסיבות האימוצים שונות באופן מהותי מהנסיבות שנטענות במסגרת פרשת ילדי תימן, שלגביה נטען שמדובר בהעברה "ממסדית" נרחבת של ילדים לאימוץ בארה"ב, ללא ידיעת והסכמת הוריהם.

2 מחשבות על “אימוצי שנות ה-50: אימוצים לחו"ל – השלמה – אימוצים שבכל זאת קרו

  1. פינגבק: אימוצי שנות ה-50 – האם לאפשר אימוץ לחו"ל? מבט מארה"ב | עמדת תצפית

  2. פינגבק: אימוצי שנות ה-50 – האם לאפשר אימוץ לחו"ל? מבט מארה"ב | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s