הרשומה הזו מבוססת על פוסט שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל ידעתי שעוד יהפוך לרשומה. הדברים נכתבו כתגובה לפוסט הזה של הלה ברק קלור, מרכזת תוכנית אקדמית ללימודי יהדות ארה"ב (אם אני לא טועה, תוכנית רודרמן באוניברסיטת חיפה), שמקנא בפלורליזם של יהדות ארה"ב.
התיאור של הלה את המפגש של סטודנטים יהודים-ישראלים עם הקהילה היהודית בארה"ב וההבדל שהוא מסמן בין שתי צורות הקיום של היהדות, הוא נקודת עיוורון נפוצה למדי בקרב יהודים-ליברלים בישראל.
בהכללה, בעיני יהודים-ליברלים בישראל, יהדות ארה"ב נראית מגוונת ופלורליסטית (ופורחת ותוססת), בעוד שבישראל הם רואים גרסה אורתודוכסית נוקשה, אנטי-פלורליסטית וכמעט בלעדית.
אבל הפרספקטיבה הזו שגויה לטעמי מן היסוד.
אם העניין בפלורליזם הוא המגוון והתסיסה והפריחה התרבותית, מי שמסתכל על היהדות בישראל, צריך להודות שגם כאן, לא פחות מבארה"ב, מתקיים מגוון פורח ותוסס של צורות חיים יהודיות: החל מחילונות ניהליסטית המתנכרת (בעברית) למסורת (שבשונה מהמקרה האמריקאי, כאן היא לא כרוכה בסכנת טמיעה), דרך תנועת ההתחדשות היהודית (או היהדות המתחדשת) של קהילות, בתי המדרש והישיבות החילוניות, דרך מסורתיות (גם ה"מזרחית" וגם הישראלית של האשכנזים שיחגגו פסח, יציינו את יום כיפור, ימולו את בניהם ויעלו אותם לתורה בבר המצווה, ויתחתנו ברבנות), דתל"שים, דתיי-רצף, דתיים-לייט, ציונות דתית ימנית (וגם קצת שמאלית), חרד"לות פוסט-ציונית, עשרות או מאות חצרות חסידיות, ליטאיות, חב"ד, ברסלב, קבלה, מאגיה ממוסחרת להמונים, חרדיות אנטי-ציונית מופגנת, ובטח תוכלו למצוא עוד.
אבל לפלורליזם יש מימד נוסף, חשוב בהרבה מאשר עצם המגוון, והוא נוגע לאופי היחסים והקשרים בין הקבוצות המגוונות. פלורליזם הוא לא סובלנות של "חיה ותן לחיות" או "אני לא הפרעתי לך אתה אל תפריע לי" האדישה לקיומן של הקבוצות האחרות, אלא תקשורת והיזון הדדי בין הקבוצות, המניחות שברקע למגוון נמצא מכנה המשותף לכולן.
אז מה ההבדל שגורם לכך ששם זה נראה כל כך טוב וכאן זה נראה כל כך קשה? ההבדל טמון בשגיאה שבמשפט הזה:
"המדינה שלהם כל כך מגוונת, כל כך פתוחה, כל כך רחבה וכל כך מכילה".
ההבדל הוא ששם המדינה היא לא "שלהם". המדינה שלהם היא של כל האמריקאים, שהיהודים הם מיעוט קטן מביניהם. כשהם מתגאים בה, הם מתגאים בה כאמריקאים, וכשהם מתביישים בה, הם מתביישים בה כאמריקאים. כיהודים הם מתגאים או מתביישים (אם הם לא אדישים) במדינת ישראל.
מכיוון שהמדינה בארה"ב לא שלהם, היהדות שלהם לא נוגעת למרחב הציבורי. המדינה והמרחב הציבורי הוא אמריקאי, וכל אחד או כל קהילה במרחבה הפרטי מקיימת את מנהגיה, ואין על מה לריב. המדינה שלהם מגוונת ופתוחה ונייטרלית-עויינת לגבי הזהות הדתית של אזרחיה – ובודאי לא מסבסדת אותה עבור חסרי-אמצעים כמו שישראל עושה עבור האורתודוכסים, ובמובן אחר עבור כולם (במערכת החינוך לזרמיה). אני בספק אם הקהילות הלא-אורתודוכסיות מקבלות מהמדינה בארה"ב יותר תמיכה מאשר הן מקבלות בישראל.
לעומת זאת, בישראל המדינה היא כן שלנו. המרחב הציבורי הוא שלנו (גם אם לוקחים בחשבון את קיומם של מיעוטים לא יהודים), ולכן אנחנו נדרשים לקבוע מה תהיה דמותו.
על זה אנחנו דנים, מתווכחים, מתקוטטים, ומגיעים בכל רגע נתון לשקול כוחות שמוצא או לא מוצא חן בעיני חלקנו. ברוב הזמן הוא לא מוצא-חן בעיני רובנו, ולכן אנחנו ממשיכים לדון ולהתקוטט עליו ונמשיך לדון ולהתקוטט עליו, ועל דמותם של המרחב הציבורי ושל המדינה שלנו והחברה שחיה בה.
זה לא אנטי-פלורליזם. קוראים לזה ריבונות. ברוכים הבאים למדינת היהודים.
עבור מי שמעדיף את היהדות שלו בלי ריבונות – העדפה לגיטימית של רוב היהודים ב-2,000 השנים האחרונות, מאז שחז"ל "המציאו" את היהדות ועד היום – עומדת האופציה של יהדות ארה"ב (הגם שאני חושב שבטווח הארוך היא לא בטוחה).
הציונות באה לעשות כאן יהדות ריבונית. הפלורליזם האמיתי הוא לא "חיה ותן לחיות" ליברלי, אלא המפגש והדיון (והקטטות) בין הקבוצות השונות, שמתקיים להערכתי בישראל הרבה יותר מאשר בארה"ב.
עמדת תצפית 
אם כך, אתה מסכים פה עם הרעיון של חוק הלאום. מזה מתחילות השאלות של גזענות, ומה הם 20 אחוז הערבים שחיים פה כאזרחים שווי זכויות. אפשר גם להסיק מזה לגבי המהגרים המוסלמים באירופה שמשנים את התרבות במדינות אליהן הם מגיעים.
איך קובעים מה הגבול והקצב שינוי שתרבות אחת יכולה להזין ולהשפיע על כלל החברה במדינה בה היא מתגוררת? מי יגדיר אם השינויים הם לטובה?
אהבתיאהבתי
לגבי חוק הלאום, יש שאלות של נוסח, תזמון וכו'. ככלל, אני מסכים עם העיקרון של מדינת לאום, ועם הרעיון שמדינת ישראל תשאר מדינת הלאום של העם היהודי, שמכילה בתוכה (כמו רוב מדינות הלאום) מיעוטים שמחזיקים בזכויות אזרחיות שוות, אבל לא תהפוך למדינה דו-לאומית. ככלל, רמת הדמוקרטיה של מדינה נמדדת בהתנהלותה כלפי פנים, ולא במדיניות ההגירה שלה. מכיוון שרוב ההגירה במאות האחרונות היא הגירת מצוקה (שנובעת מתוך מצוקה כלכלית או מצבי מלחמה), אני לא רואה בה תופעה חיובית, אלא ביטוי שלילי של תופעות הגלובליזציה, ופתרון-דמה שמקשה על הפתרון האמיתי – מודרניזציה כלכלית וחברתית של המדינות מהן יוצאים המהגרים.
ולשאלה האחרונה – מי שמגדיר, בכל סיטואציה זה הריבון, וכאשר הריבון הוא העם בדמותה של דמוקרטיה פרלמנטרית, מי שמגדיר לרוב הם הגוף המחוקק והמבצע, וסוכני דעת הקהל בדמותם של מערכת החינוך הציבורית וגופי תקשורת ההמונים.
כהערת אגב – בראש הבלוג יש קישור ליצירת קשר. הצעות לרשומות חדשות או להתייחסויות שחורגות מתחומן של הרשומות שכבר פורסמו עדיף לשלוח דרך שם ולא כתגובה בנושא אחר.
אהבתיאהבתי
הנה רעיון לרשומה: אולי תוכל לכתוב למי היה אינטרס שישארו ערבים בארץ, כפי שהזכרת את מושבות הברון ואת איכרי זכרון. האם זה היה נפוץ רק בזיכרון שהערבים היו גרים בחצרות כפאודלים או גם במקומות אחרים? מדוע באמת לא הגלו את הערבים מהגליל העליון.
ובנוסף, אולי תביע דעה: האם ניתן יהיה לגור עם הערבים אזרחי ישראל שכם אחת בעתיד לאחר פתרון לבעיה הפלסטינית או שצריך לנסות לשלב את הבעיה העתידית של ערבים אזרחי ישראל עם ההפרדה מהרשות הפלסטינית. בסופו של דבר אם אנחנו נעביר האחזויות במה זה שונה מלהעביר תושבי כפרים או ערים ערביים? עד כמה שזה נשמע לא מוסרי העברות אוכלוסין היו פתרון להרבה קונפליקטים. שלא לדבר על כך שהגירה בקנה מידה גדול מרצון או לא מרצון נפוצה מאד כיום.
אהבתיאהבתי
מעט על הגירה:
בעת חלוקתה של הודו לשתי מדינות פקיסטן והודו, ב 1947, 14 מליון איש הגרו מצד לצד, מסיבות לאומיות או דתיות. כמו אצלנו קשה להבדיל בין הדת ללאום. בעת חלוקתה בנגלדש, ב1971, 10 מליון בנגלים ברחו להודו ועוד כ 30 מליון נעקרו מבתיהם, הם היו בני הדת הלא נכונה או הלאום הלא נכון למקום בו התגוררו, זו הגירת מצוקה, אבל בסופו של דבר הם בנו את החיים שלהם במדינות בהן הם וצאצאיהם מתאימים ללאום, לדת לתרבות.
תופעות הגלובליזציה יוצרת לא רק הגירת מצוקה אלא גם הגירה "הרפתקנית" לגיטימית. עשרות אלפי הישראלים שהגרו לניו יורק לא עשו זאת בעל כורחם. יש עשרות אלפי אירופאים שחיים בסין ומספר דומה בתאילנד ואינדונזיה וכיוצא בזה. אנשים עוברים למדינות ותרבויות שונות וזה לא סוף העולם, זה גם לא חייב להיות ארוע טראומתי.
כשהסינים התכוננו לאולימפידה בביג'ינג ב 2008 הם העבירו עשרות אלפי אנשים בעל כורחם משכונות במרכז העיר לפרוורים. הפרוורים של ביגינג מהמרכז זה בערך המרחק שבו שוכנים רוב ערביי ישראל מהקו הירוק.
מה שאני חותר אליו זה להצביע לכך שאם אני מעביר אדם 5-10 קילומטר ממקום מגוריו לאותה תרבות אותה שפה אותם תנאים כלכלים ואפשרות תעסוקה ואפילו מפצה אותו כלכלית על כך, זה לא פשע עם, לא נורא כל כך ולא בהכרח תופעה או ביטוי שלילי, אלא אם מישהו רוצה להציג את זה ככה מסיבות פוליטיות. לא נקרא לעקורי העיר ימית מהגרים או עקורים בעל כורחם, למרות שטכנית היו כך, הם נשארו באותה תרבות, אותה שפה אותה דת ובאותו מצב כלכלי פשוט לא גרו בשכונה בה רצו לגור. זה לא יהיה סוף העולם עם מליון וחצי תושבי עזה יפוזרו בקרב המדינות השכנות, בעיקר עם סיוע כלכלי והכוונה, או אם יפנו את כל מחנות הפליטים והשכונות סביב ירושלים המזרחית.
כמובן שאם נעביר את תושבי נצרת הערבים או חיפה או פורדיס לרמאלה או לירדן, נעביר אותם למדינה אחרת עם חוקים שונים שרותים ורמת חיים ירודה, אבל ניתן לפצות אותם על כך. ויש גם לשקול לטווח ארוך את הנזק שיגרם לנו אם לא נעשה את זה, כי אז באיזה שלב בעתיד בחסות הדמוקרטיה הפרלמנטרית וסוכני דעת הקהל הם ישנו את אופיה היהודי של מדינת ישראל. הם כבר מנסיפ לעשות זאת בחסות החוק.
מוחמד מורסי נבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי האחים המוסלמים, האם היה צריך לקבל את רצונו של העם להוריד אותו ? ומה קורה כשהריבון מחליט לבטל את הדמוקרטיה?
אהבתיאהבתי
http://rotter.net/forum/scoops1/503388.shtml
*דובר תנועת האיחיוד היהודי בנצרת עילית הפיץ כעת את ההודעה הבאה:
המותקפים בלינצ' בערב שבת בכפר יפיע בצפון – משפחתו של חבר רשימת 'האיחוד היהודי' למועצת העיר נצרת עילית*
בניו של יהודה לוביצקי חבר רשימת 'האיחוד היהודי' המתמודדת למועצת העיר נצרת עילית הם אלו שנפצעו בלינצ' החמור בכפר יפיע, בדרכם לשבת בבית המשפחה בנצרת עילית.
לאחר האירוע סיפר לוביצקי כי עבר יחד עם משפחתו אל נצרת עילית לפני מספר חודשים לאחר שהחליטו להיות שותפים במשימה החשובה לחזק את העיר. "נצרת עילית כיום היא משימה לאומית! כל יהודי שמגיע לכאן מחזק את העיר והאזור כולו" פתח לוביצקי ועבר להתיחסות לאירוע החמור "ביום שישי בניי עשו את דרכם אל נצרת עילית דרך הכפר יפיע, כשלפתע החלו להקיף את הרכב צעירים ערבים תוך שבירת החלונות ופציעתם של בניי. בנס הצליחו הבנים להחלץ מהמקום, הם הועברו לטיפול רפואי בבית הרפואה.
המקרה החמור חיזק אצלנו את ההבנה כי רק על-ידי חיזוק העיר נצרת עילית ואחיזה יהודית איתנה בה נוכל להרגיש בטוחים גם בסביבתה"
אהבתיאהבתי
איך זה קשור לנושא הרשומה?
אהבתיאהבתי
אבשלום היית "על יד" הגדרת ההבדל בין ישראל לארה"ב ולכל מדינה אחרת בה חיים יהודים.
הריבונות משמעה כוח הכפיה.
רק לריבון= המדינה יש את סמכות הכפיה על אזרחיה.
כאשר המדינה משתמשת בכוחה למען זרם אחד או שניים מבין הזרמים נוצר מצב שבו שאר הזרמים מוצאים עצמם במיגננה ובהעדר חופש אמיתי לנהל את חייהם כרצונם המלא.
עוד בימי טרום מדינה התקיים סחר מכר בין הקבוצות האתניות והפוליטיות בנושא הדת והמדינה.
השלטון הזר הבריטי לא התערב בעיניינים הפנימיים של בני הדתות השונים.
כדי לזכות בתמיכת הדתיים למיניהם במסגרת הויכוחים/מאבקים הפנים יהודיים בעיניינים מדיניים-בטחוניים-כלכליים-חינוכיים נאלצו ב.ג ושותפיו החילוניים לאפשר לדתיים עצמאות רבה בניהול לא רק עינייניהם אלא גם בניהול חייהם של הלא דתיים.
הדבר קיבל מישנה תוקף לאחר 48 כאשר,מעשית,המדינה=הריבון השיל מעליו חלק ממאפייני ריבונותו בתחומי הדת והפקיד אותם לשליטה כמעט מוחלטת של זרם אחד או שניים מבין הזרמים הדתיים.
הויכוח/מאבק על צביון הפרהסיה החל עוד באמצע המאה ה-19 כאשר בחילונים ודתיים חברי תנועת חובבי ציון כאשר הדתיים דרשו שההלכה תהיה קודקס החוקים לפיה יתנהלו החיים בפרהסיה.
זה נמשך בתנועה הציונית מהקונגרס הראשון ונמשך עד לרגע זה.
בקונגרס הרביעי,למיטב זכרוני,נדחתה,בהצבעה,דרישתם זו ורוב הדתיים שיוצגו ע"י מפלגות מהארץ ומחו,ל פרשו מהתנועה הציונית.
היחידים שנשארו היו המזרחי שבגילגולים כאלו ואחרים ההפכו למפד"ל ועד הבית היהודי ועוד פלגים ובני פלגים.
החרדים התנגדו לשיבה ה"טבעית" וטענו שרק שיבה "ניסית" מותרת.
ניסית=בעזרת המשיח.
טבעית=נסיעה בעגלה מעירק או הפלגה באוניה מאודסה.
לכן,למשל,ליצמן יכול להיות רק סגן שר-כדי להיות שר עליו להישבע אמונים למדינת ישראל אבל….
הם אינם מכירים בה.
מין פתלתלות פליק פלאקית יהודונית מסחררת נפש.
לכן הם אינם מקבלים את הוראת משרד הבריאות בקשר להתנהלות בבתי הכנסת ובתי המידרש-אינם מקבלים את ריבונות המדינה-להם יש ריבון המצוי לשיטתם מעל הריבון/המדינה וכאשר יש ניגוד בין ריבונם למדינה הם נשמעים לריבונם.
הויכוח הזה ואחרים מסוגו יכריעו את המדינה ולא יוכרעו בשום דרך.
אהבתיאהבתי
מאבקים על הפרהסיה יש מהרגע שבו מתכוונים ומתחילים לבנות פרהסיה "של יהודים" במרחבים שבהם הם רוב ריבוני ולא מיעוט תחת שלטון זר.
השלטון הבריטי התערב בעניינים הפנימיים של בני הדתות השונות מעצם זה שאימץ את מערכת המילט העות'מני (והחיל אותה על המוסלמים) וקבע שנושאי אישות ידונו בבתי הדין הדתיים של כל עדה, ולא יצר מערכת אזרחית מקבילה, כפי שקיימת בארה"ב ובשאר הדמוקרטיות המערביות שבהן חיים יהודים.
בכל מקרה – ההחלטה לשמר את המצב הזה היא כבר החלטה של הריבון הישראלי שלאחר 1948, ואפשר לשנות אותה בכל רגע ששקול הכוחות הפוליטי יסתכם ביתרון למי שמבקשים לשנות אותה. גם בארה"ב יש למדינה כוח כפיה, אבל היא בוחרת לא להשתמש בו בנושאי דת, וליהודים אין מה לריב ביניהם על המרחב הציבורי, כי הוא בכל מקרה לא מרחב ציבורי שלהם כיהודים אלא כאזרחי ארה"ב.
אהבתיאהבתי