עולם ישן חדש

בשנים האחרונות אני נעזר לא מעט בקטעים מהרומן "תל אביב" (אלטנוילנד בלע"ז) על מנת ללמד ציונות. לפני כמה זמן השתתפתי במפגש לימוד של גרעין ש"שינים, בחלק מסדרה שעסקה באוטופיות ודיסוטופיות. בשבועות האחרונים קראתי ספר אוטופיה נוסף שלא הכרתי לפני. הדברים האלה עוררו בי כמה מחשבות בנוגע לחינוך באמצעות אוטופיות.

קטעים מהדיסאוטפיה "עולם חדש מופלא" פגשתי בלימוד בתנועת הנוער בשנת י"א או י"ב, וקראתי אותה במהלך שנת השירות. את "1984" קראתי לבד, במהלך השירות בצבא, ואני זוכר אותו בעיקר כספר הרבה יותר קודר מהאלגוריה הביקורתית המשעשעת לעיתים של "חוות החיות". קטעים משתי הדיסוטופיות האלה קראתי שוב לפני כמה חודשים, כשהששתפתי במפגש מתוך סדרת לימוד לש"שינים שעסקה בשני הספרים האלה. פתאום קטעים מתוך "עולם חדש" מופלא התחברו לי עם תובנות על העולם שלמדתי בשנים האחרונות.

ב"עולם חדש מופלא" מתאר אלדוס האקסלי עולם מתוכנן, שבו החברה מאורגנת באמצעים מדעיים לריבוד מעמדי מוחלט, התנייה חינוכית חזקה של אנשים לתפקידם החברתי, ותרבות של סיפוק יצרים מיידי ושלילה של דחיית סיפוקים. דבר זה נעשה מתוקף הבנת הצורך ביציבות חברתית למען קיום החברה התעשייתי המודרנית:

המכונה פועלת, היא פועלת והיא חיייבת להמשיך לפעול – לעולמי-עד. היעצרותה פירושה מוות. אלף מיליונים שרצו על קליפתו של כדור הארץ. גלגלי המכונה החלו סובבים, היא החלה פועלת. כעבור מאה שנה כבר היו אלפיים מליון. שַתקו את הגלגלים, עִצרו את המכונה. תוך מאה וחמישים שבועות לא יוותרו אלא אלף מיליונים; אלף כפול אלף כפול אלף אנשים ונשים יגוועו ברעב וימותו.

לכך מאורגנת החברה על מנת למנוע כל קושי רגשי שעלול להיווצר בשל חוסר ואי-סיפוק:

"חִשבו רגע על חייכם", אמר מוסטפא מונד. "האם מישהו מכם נתקל אי-פעם במכשול שאין לעבור אותו?

השאלה נענתה בשתיקה של שלילה.

"האם נאלץ מישהו מכם לחוות מרווח-זמן ארוך בין הרגע שבו התעוררה בו תשוקה כלשהיא לבין הרגע שבו באה על סיפוקה?"

"אולי", פנה אחד הנערים והשתתק.

"דבֵּר, אמר המד"ה. "אל תכריח את הוד פורדיותו לחכות."

"פעם אחת נאלצתי לחכות כמעט ארבעה שבועות עד שבחורה אחת, שרציתי בה, הניחה לי להתעסק איתה."

"וכתוצאה מכך חשת רגשות עזים?"

"משהו איום!"

את שעות הפנאי ממלאים בילויים הקשורים בסיפוק יצרים וצריכת סמים מוסדרת (כשסוגי הסם משתנים בהתאם למעמד החברתי):

"בימינו – זה פירושה של הקידמה – הזקנים עובדים, הזקנים מזדווגים, לזקנים אין זמן, אין להם פנאי מתענוגות, אין להם רגע פנוי כדי להתיישב ולחשוב – אם אִתרע מזלם, וסדק-זמן כזה נפער פתאום בין בילוי לבילוי, הרי תמיד יש בהשג-ידם סוֹמא, סומא מענגת מחצית הגראם לחופשה קצרצרה, גראם לשבוע, שני גראם לשם מסע למזרח הססגוני, שלושה גראם לבילוי נצח אפל על-פני הירח; ובשובם משם הם מוצאים עצמם מעברו השני של אותו סדק, על קרקע מוצקה של עבודה ובילויים, והם מדלגים ממגעון [קולנוע משוכלל הכולל גירוי חושי, שבו מוקרנים סרטים סמי-פרונוגרפיים. התצפיתן] למגעון, מבחורה לבחורה קפיצית ממנה. ממסלול אחד של גולף אלקטרו-מאגנטי אל…"

כפי שמתאר זאת אחד מהמנהיגים:

"מבנה האוכלוסיה הטוב ביותר," אמר מוסטפא מונד, "מתבסס על דגם הקרחון – שמונה תשעיות מתחת לפני המים, תשיעית אחת מעליהם."

"והם מאושרים שם, מתחת לפני המים?"

"מאושרים יותר מאלה שמעליהם. […]

"למרות העבודות האיומות הללו?"

"עבודות איומות? הם אינם סבורים כך. להיפך, הן חביבות עליהם. הן עבודות קלות בעלות פשטות ילדותית. אין צורך באימוץ המוח או השרירים. שבע וחצי שעות של עבודה מתוּנה, בלתי מתישה, ואחריהן מנת סומא ומשחקים וזיונים ללא הגבלה ומגעונים. מה עוד יבקשו להם? אמנם," הוסיף, "הם יכלו לבקש שעות-עבודה קצרות יותר. ואנו היינו יכולים לתת להם שעות-עבודה קצרות יותר. מבחינה טכנית, אין פשוט מאשר לצמצם את שעות העבודה של המעמדות הנחותים לכדי שלוש-ארבע שעות ביום. אך כלום כך יהיו מאושרים יותר? לא ולא.

החברה שבה אנחנו חיים היום כמובן שונה מאוד מהחברה המתוארת ב"עולם חדש מופלא". מעבר להיעדר חלקים נרחבים מהתכנון החברתי וההתניות המעמדיות בחינוך, בחברה שלנו מתקיימים אתוסים מסורתיים (החברה שמתאר האקסלי נשענת על החדש בלבד, ומתנגדת למבנים החברתיים והתרבותיים המסורתיים) ואתוס מרכזי שמציב בפני כולם מטרות דומות, מה שמייצר כמובן תסכול רב. אבל בהיבט אחר, אני חושב שמעניין להתבונן על החברה המערבית, כחברה שמייצרת תרבות שמציבה שאיפה לסיפוק מלא של יצרים ולא לריסונם, ויציבותה נשענת, אם נודה על האמת, על "תרבות צריכה" (שהיכולת להגשים אותה תלוי ביכולת הכלכלית) ועל צריכה אוניברסלית למעשה של פורנו (והשתלטות דפוסים של פורנוגרפיה וגירוי הרגש על תחומי תרבות נרחבים, משוק הפרסום דרך תחום האוכל ועד מהדורות החדשות) ושל סמים, חוקיים יותר ופחות (סוכר, אלכוהול, קפאין, ניקוטין, רטלין, תרופות נוגדות דיכאון, ושלל סמים לא חוקיים שצריכתם מרובדת מבחינה מעמדית).

לקריאת אוטופיות ודיסוטופיות המתארות חברות אנושיות המאורגנות באופנים דומים ושונים לאלה המוכרים לנו יש לטעמי כוח רב בהפריית המחשבה על דמות החברה שבה אנחנו חיים, על יתרונותיה וחסרונותיה, ועל פתיחת המחשבה לאפשרות לשינוי דפוסים ומבנים חברתיים שנראים לנו כיום בטעות כתופעות טבע מוחלטות ולא כתוצרים של אינטראקציה חברתית אנושית בנסיבות היסטוריות מסויימות. בנוסף, יש בכך הצצה מרתקת אל מחשבותיהם, חלומותיהם ופחדיהם של סופרים והוגים חברתיים בני תקופות שונות וחברות שונות. מכיוון שכך, אני חושב שיש ערך חינוכי רב לקריאה משותפת של בוגרים צעירים (וגם לא צעירים) בספרים אלה, ודיון בתובנות החברתיות העולות מתוכם.

***

ספרים מומלצים לטעמי:

"looking backword:2000-1887" – אדוארד בלאמי (1888) – אוטופיה סוציאליסטית אמריקאית, שמתארת את החברה בבוסטון (ובעולם המערבי) של שנת 2000 כחברה תעשייתית של "סטייט-קפיטליזם" שבה הממשלה מנהלת את הכלכלה, וכל אזרח מקבל את צרכיו באמצאות סכום אשראי אחיד שבו הוא משתמשך על מנת לצרוך את מה שהוא רוצה. הספר הוא לא הברקה מבחינה ספרותית, אבל מציב מודל מעניין בהחלט של חברה שמאורגנת על יסודות של שיתוף פעולה במקום על תחרות, ונשענת על רווחה, חופש ושיוויון. לצערי הספר לא תורגם לעברית. ***תיקון – מסתבר שהספר תורגם לעברית על כבר בשנת 1898 ויצא לאור בוארשה תחת הכותרת "שנת האלפיים" מכיוון שהמהדורה השניה והאחרונה יצאה לאור כבר ב-1903, נראה שעותקי הספר נדירים ביותר ואינם זמינים להשאלה מהספריות שמחזיקות בהם.

"עולם חדש מופלא" – אלדוס האקסלי, 1932 – שאת קווי המסגרת שלו תיארתי למעלה.

"1984" – ג'ורג' אורוול, 1948 – דיסטופיה טוטליטרית והשפעתה של חברה כזו על האדם.

"המנושל" – אורסולה ק. לה גווין, 1974 – תיאור מעניין מאוד של חברה סוציאליסטית-אנרכיסטית בתנאים של מחסור במשאבים, ולצידה חברה קפיטליטסטית בתנאים של שפע. הספר מעניין מאוד בגלל התיאור המורכב של החברה הסוציאליסטית, שלא נמנע מביקורת וזיהוי מכשולים בתוכה.

"תל-אביב" – בנימין זאב הרצל, 1902 – הרומן הציוני הידוע של הרצל, שבו הוא מתאר את ארץ ישראל של שנת 1923, לאחר 20 שנים של הגשמת החזון הציוני. הרצל מתאר חברה שהיא בעיקרה קואופרציה של קואפרציות, מודרנית, מתקדמת וסובלנית. למרות סיווגו כאוטופיה, הרצל התאמץ להדגיש (בין השאר באמצעות הישענות על דוגמאות היסטוריות) שלא מדובר באוטפיה אלא בחזון אפשרי, שכל יסודותיו כבר מתקיימים במציאות. לטעמי ספר זה צריך להילמד כקריאת חובה במערכת החינוך בישראל.