אימוצי שנות ה-50 – האם התחום היה מופקר? – חלק שני

אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. לפי אותם טוענים, תחום האימוצים בארץ היה פרוץ, וכך ניתן היה להעביר ילדים רבים מהוריהם אל משפחות אחרות. ברשומה הקודמת ביקשתי להחזיר להקשרו את הציטוט המפורסם מדברי השופט חשין, שנוהגים להציג כעדות לכך שהתחום היה מופקר. ברשומה הזו אביא מובאות מתוך ספרו "ילדי אימוצים" (מסדה, 1955) שרלוונטיות לשאלה האם תחום האימוצים בשנים אלה אכן היה "פרוץ", כך שאפשר היה להעביר ללא בקרה ילדים שנלקחו מהוריהם ללא ידיעתם או הסכמתם לאימוץ בידי משפחות אחרות.

הספר הוא למעשה קובץ של שיחות רדיו ששידר חשין ברדיו "קול ישראל", שמטרתן (כמו מטרת הספר) היתה להציג את הבעיות המשפטיות בתחום האימוץ, במטרה לקדם חקיקת חוק אימוץ שייתן תשתית חוקית שהיתה חסרה עבור בתי המשפט שעסקו בתחום. כפי שכותב חשין [עמ' 67]:

אחת התופעות המוזרות ביותר במשפט הישראלי, שאינו חסר בדרך כלל תופעות זרות ומוזרות, היא העובדה שאין חוק מפורש בדבר אימוץ ילדים, ואף־על־פי־כן ניתנים על ידי בתי המשפט המחוזיים בארץ עשרות, ולעיתים גם מאות, צווי אימוץ מדי שנה בשנה.

הספר סוקר מספר דוגמאות של מקרי אימוץ מאותן השנים, ומציג לקט של פסקי-דין במקרים של אימוץ. יש מקום לציין שהמקרים המובאים בספר הם רובם ככולם מקרי אימוץ של ילדים בידי קרובי משפחתם בנסיבות שונות (למשל, בן זוג של האם שמאמץ ילד מנישואין קודמים שלה), ואימוצים של תינוקות שנולדו לנשים לא נשואות שויתרו עליהם. הוא לא עוסק במקרים של אימוץ ילדים "אסופיים" – כלומר כאלה שהובאו בפני בית המשפט בטענה שהוריהם לא ידועים – כנראה מכיוון שמקרים כאלה לא היו נפוצים (ולא הציגו בעיה מיוחדת בפני בית המשפט).

מקרה אחד עוסק באימוץ של תינוקות שנולד זמן קצר לאחר מלחמת העולם השניה (כלומר, עדיין בתקופת ממשלת המנדט) לצעירה לא נשואה (מאב שאת זהותו סירבה לגלות) שמסרה אותו לבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים, וחתמה על כתב ויתור עליו. הנהלת ויצ"ו ירושלים יצרה קשר עם זוג מתוך רשימת האנשים שפנו אליה בעבר בבקשה לאמץ ילד, ואלו, לאחר כחצי שנה שבה התינוק גדל בביתם, פנו אל בית המשפט בבקשה לקבל צו אימוץ עבורו. חשין מתאר את הליך האימוץ במקרה זה, ובתוכו [עמ' 71. ההדגשות, כאן ובהמשך, כולן שלי]:

לאחר שכל המסמכים הדרושים הוגשו ותויקו, ציווה בית המשפט לפרסם בעתון הרשמי ובאחד מעתוני הארץ העבריים את תוכן הבקשה והזמנה "לכל אדם להופיע בבית המשפט… תוך עשרה ימים מיום פרסום הזמנה זו, וליתן טעם, אם יש בידו טעם כלשהו, מדוע לא יינתן צו אשר לפיו יאמצו להם המבקשים, הגברת והאדון "בן־ארצי" את הקטן מתניה, שנולד בירושלים ביום פלוני, שנה פלונית, שאם לא כן – יתן בית המשפט את הצו הנדרש. העתק מן הבקשה הועבר גם למחלקה הסוציאלית של הממשלה, ואחד מפקידי המחלקה מונה במיוחד לחקור בדבר ולהגיש לבית המשפט דו"ח מפורט של ממצאיו.

מעניין לראות שלמרות שלבית המשפט הוגש כתב הויתור החתום על ידי האם, בית המשפט דרש בטרם מתן הצו לפרסם מודעה בעיתונות בנוגע לאימוץ הצפוי וגם דאג לערב את המחלקה הסוציאלית של הממשלה. בשנים מאוחרות​ יותר מודעות כאלה פורסמו גם לגבי מאומצים שבדיעבד נטען לגביהם שהם ילדים ש"נחטפו" מהוריהם במסגרת הפרשה, ואם נדרשה מעורבות המחלקה הסוציאלית במקרה שבו היה כתב ויתור חתום, אפשר להניח שהיא בודאי נדרשה במקרה שבו היה מדובר באימוץ של ילד "אסופי", שהוריו לא ידועים.

בעמ' 79 מתאר חשין, בין הקשיים בדרכי האימוץ את:

עמדתם הבלתי פשרנית של בתי־המשפט בשאלת הסכמתם של ההורים הטבעיים, כלומר: דרישתם של כמה שופטים כי יובאו לפניהם הוכחות מלאות על כך, שהורי הילד אמנם מוותרים עליו ויתור גמור ומוחלט, ומסכימים מרצונם הטוב והחפשי לאימוצו בידי זרים. דרישה זו משמשת לעתים קרובות אבן־נגף בדרכם של מבקשי אימוץ, ויש ובקשתם של אלה נדחית אם השופט הדן בה אינו משוכנע בכך מעל לכל ספק.

לאחת השיחות הזמין חשין את הגברת לייבוביץ, סגנית מנהלת המחלקה לטיפול בילד ובנוער של משרד הסעד, שבתשובה לבקשה לתאר את עבודת משרד הסעד והמחלקות הסוציאליות של הרשויות המקומיות בתחום אימוץ הילדים אמרה [עמ' 166]:

את הטיפל באימוץ מסרנו לעיריות הגדולות ולמשרדים המחוזיים של משרד הסעד, ובכל מקום אחראי לכך רק איש אחד בלבד. […] בכל בקשת אימוץ המובאת על ידי תושב שבמחוזו מופיע איש זה לפני בית המשפט ומחווה דעה בנוגע לאימוץ המוצע בה גם אם הוא לא טיפל בדבר מלכתחילה. […] השתדלנו לרכז את הטיפול באימוץ בידי מספר אנשים מצומצם, כדי לאפשר התמחות בבעיות הכרוכות בכך. דבר זה ניתן לביצוע משום שמספר המקרים הוא קטן.

כלומר, לפי דברים אלה היו מעורבים הנציגים המקצועיים של משרד הסעד או של המחלקות הסוציאליות של העיריות הגדולות בכל מקרי האימוץ שהובאו בפני בית המשפט.

בהמשך השיחה פירטה לייבוביץ את סוגי הילדים המובאים לאימוץ באמצעות מערכת הסעד [עמ' 170-169]:

רוב המועמדים לאימוץ, הבאים לידיעת השרות הסוציאלי הרשמי, הם ילדים שנולדו מחוץ לנשואין. אלה מופנים אלינו על ידי המוסדות הסוציאליים השונים, עובדות סוציאליות, אחיות של שירותי טיפת חלב, בתי חולים ורופאי נשים. הורים או אלמנים ואלמנות הפונים אלינו בבקשה לקחת מהם את ילדם לאימוץ הם אחוז קטן בעבודתנו.

הסוג האחרון פונה אלינו ביחוד מפני מצוקה כלכלית […] במקרים אלה מעונינים לפעמים הפונים גם בתמורה כספית. לכן הם משתמשים גם בצינורות בלתי רשמיים, כגון מודעות בעתונות ומתווכים העושים מלאכתם בכסף. כאשר מתברר לנו שהמצוקה הכלכלית היא הגורמת להורים שיוציאו את ילדם לאימוץ, אנו נוהגים להושיט להם עזרה כלכלית או לסדר את ילדם במוסד לזמן מה. […]

הסטטיסטיקה של שנת 1952 מראה כי באותה שנה נחלקו הילדים שנמסרו לאימוץ כדלקמן:

2 ילדים ממשפחות שלמות המטופלות בילדים הרבה;

10 ילדים ממשפחות הרוסות;

37 ילדים שנולדו מחוץ לנישואין או אסופים.

מבין הנשים הבלתי נשואות, המוותרות על ילדיהן משום שאין להן בית ומשפחה, הרוב הגדול הן בחורות צעירות מחוסרות השכלה. אולם בתקופת העלייה ההמונית קרו גם מקרים של אלמנות צעירות או נשים מבוגרות יותר, שבדרכן הארוכה לארץ נכנסו להריון, והילדים שנולדו לא היו רצויים להן.

מהנתונים האלה עולה, מלבד העובדה שהרוב הגדול של מקרי אימוץ שטופלו על ידי משרד הסעד היה של תינוקות לאמהות לא נשואות, הוא שבשונה מהטענה המקובלת בנוגע לפרשת ילדי תימן וגו' לפיה הילדים נלקחו בגלל שרשויות הרווחה פעלו מתוך הלך רוח לפיו עדיף להוציא ילדים ממשפחות העולים שהיו במצב קשה כדי שיגדלו בתנאים טובים יותר –  לפי לייבוביץ רשויות הרווחה פעלו כדי להשאיר ילדים אצל הורים במצב כלכלי קשה גם כאשר אלה ביקשו למסור אותם לאימוץ.

נושא אחרון שנביא מדבריה של לייבוביץ עוסק באימוץ ישיר וב"שוק השחור" בתחום האימוצים. בתשובה לשאלה מה דעתה על התופעה של מודעות המתפרסמות בעיתונות של הורים המבקשים למסור או לקבל ילד לאימוץ, אמרה לייבוביץ [עמ' 174-173]:

ידועים לי רק מקרים מועטים של מודעות מסוג זה. אמנם שוללת אני לחלוטין צורה זו של חיפוש ילד לאימוץ או הורים מאמצים לילד. אחד התנאים להצלחת האימוץ הוא לנתק לחלוטין את הקשר שבין ההורים הטבעיים לבין ילדיהם ולהעלים מהם את מקום סידורם. יש למנוע בכל האמצעים את הופעתם הפתאומית של ההורים אחרי האימוץ, ותהיה הופעה זו מתוך חרטה אמיתית או מטעמי סחיטת כסף. […] על עיקרון זה קשה לשמור עם הדברים נעשים בדרך מודעות.

מדבריה של לייבוביץ עולה האפשרות – שהייתה קיימת אז בהיעדר התשתית של חוק אימוץ – שהורים שמסרו ילד לאימוץ יופיעו וידרשו את החזרתו לידיהם, או ידרשו כסף בתמורה להימנעות מכך, במקרה שהאימוץ נעשה באופן ישיר ולא תווך על ידי גורמי הרווחה. אימוץ ישיר, לפי לייבוביץ, מעלה את הסיכון שההורים הביולוגיים ימסרו את הילד למאמצים לא מתאימים מתוך שיקול כספי, או שהמאמצים יתחרטו בטרם הושלם תהליך האימוץ באופן חוקי. ולכן

רק סוכנות רשמית שאינה צד מעוניין בדבר, וששלום הילד הוא קו מנחה בעבודתה, רק היא יכולה להקטין את מידת הסיכון והמקריות שבדבר. רק סוכנות כזאת יכולה לעקוב אחרי המשפחה החדשה בתקופה שבין מסירת הילד לבין הגשת הבקשה לבית המשפט. אין זה מספיק לערוך חקירה ולדרוש דו"ח מעובדת סוציאלית ברגע האחרון ממש, בשעת בירור בקשת האימוץ.

לשאלה בנוגע לקיומו של "שוק שחור בתחום האימוץ, ענתה [עמ' 175-174]:

"שוק שחור" מעין זה, כלומר, מסירת ילד לאימוץ בלי חקירה ובדיקה מוסמכת, היה תמיד קיים בארצנו. בימי ממשלת המנדט נמסרו ע"י העובדים בבתי־חולים הממשלתיים כמה מילדי היהודים למשפחות מדתות שונות. כיום אין ה"שוק השחור" נפוץ ביותר אצלנו, אם נדון לפי המקרים המגיעים לבתי המשפט בארץ למתן צו אימוץ חוקי. אולם אין להתעלם מכך, שקיימים מקרים שבהם אין המאמצים מבקשים אישור חוקי לאימוצם המעשי או פונים לבתי דין רבניים, שבהם עדיין אין נוהגים לדרוש חוות דעת מוסמכת לפני מתן הצו. לכן גם לא ידועה לנו הצורה שבה נעשית מסירת ילדים במקרים אלה. יש להניח כי רוב רובם של אלה שייך לסוג "השוק השחור". בלי כל ספק, גדול הקפו של "שוק" זה בגלל הקושי בקבלת ילד, וגם בגלל התרבות המקרים שבהם מחליטים הורים טבעיים למסור את ילדיהם לאימוץ.

[…]

אמנם קיים הסדר שלפיו אין בית המשפט נותן צו אימוץ אלא אחרי קבלת חוות־דעת מאת קצין סעד. נוצרה גם מסורת מסויימת בעניני נוהל. אולם היעדר חוק מטריאלי מביא לכך שהדרישות והתפישות בקשר למוסד זה של האימוץ שונות אצל שופטים שונים. […] ביחוד אסור להשאיר בלי פתרון את הבעיה של מסירת ילד לאימוץ בדרכים בלתי־כשרות. מן ההכרח כי החוק יעניק את הסמכות לטפל בזאת לסוכנויות מוכּרות בלבד. […] אנשי נסיון מארצות הברית סיפרו לנו ששם משלמים כעת מחיר גבוה בגלל העדר הסדר חוקי בשאלה זו. המסחר בילדים פורח שם למרות קיומו של חוק אימוץ.

 

לסיכום, מהתמונה הכללית העולה מהספר עולה שתחום האימוץ, למרות היעדר חוק אימוץ, לא היה פרוץ. צוי האימוץ ניתנו על ידי בתי משפט, שדרשו את מעורבות רשויות הרווחה וחוות הדעת שלהם. מקרים של אימוץ לא רשמי, מחוץ לבתי המשפט, התקיימו בהיקף לא ידוע, אבל ככאלה לא היה להם שום מעמד חוקי. גביית כסף עבור אימוץ או תיווך באימוץ התקיימה אף היא, אך אין עדות או התייחסות מצד חשין או לייבוביץ לאפשרות שהיו מעורבים בהם מקרים של אימוץ ילדים שנלקחו מהוריהם ללא ידיעתם או הסכמתם, והם מתייחסים אל מקרים כאלה כאלה מקרים של מסירה לאימוץ ביוזמת ההורים, שהבעיה בהם היא אי הדאגה לטובת הילד בתהליך.

בכל מקרה, אני חושב שמה שמצטייר בבירור מתוך הספר של חשין הוא שאם נמסרו לאימוץ ילדים בנסיבות הנטענות בנוגע לפרשת ילדי תימן וגו', הרי שמסירה לאימוץ כזו לא נעשתה על ידי מערכת הרווחה או בהעלמת עין מצידה בגלל "הלך רוח" שרואה בהעברת ילדים ממשפחות עולים למשפחות מבוססות מעשה חיובי, אלא "מאחורי גבה" של מערכת הרווחה, ללא ידיעתה, ובניגוד לעמדתה. 

ברשומה הבאה בנושא, נעסוק בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל.