חברה מסוממת: מגפת האופיואידים הורגת את אזרחי ארה"ב

אחד ההיבטים המעניינים והמודחקים של החברה המערבית-קפיטליסטית, שאותם הזכרתי בעבר הוא צריכה אוניברסלית של סמים ממכרים, בדרגת סיכון וחוקיות משתנה (סוכר, ניקוטין, קפאין, גראס, אלכוהול, רטאלין, הרואין, משככי כאבים, תרופות נוגדות דיכאון ועוד ועוד) ולרוב גם במתאם לריבוד מעמדי. שחר סמוחה פרסם ב"גלובס" כתבה מעניינת שמציגה נתונים מהממים על ההתמכרות של ארה"ב למשככי כאבים אופיואידיים, כלומר, הקרובים הכימיים החוקיים של ההרואין [ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי]:

תוחלת החיים בארצות-הברית נמצאת בירידה זו השנה השנייה ברציפות לראשונה מאז תחילת שנות ה-60. הסיבה לירידה היא זינוק בשימוש באופיואידים – חומרים נרקוטיים חזקים שחלקם מבוססים על צמח הפרג וחלקם מופקים באמצעים סינתטיים.

ב-2016 מתו בארצות-הברית לא פחות מ-63 אלף בני אדם ממנות יתר של סמים – עלייה של 26% לעומת 2015. מספר מקרי המוות ממנות היתר המיוחסים לאופיואידים עלה בשנה שעברה ב-28%. רוב קורבנות האופיואידים – 42,249 במספר – היו גברים בני 25 עד 54. מקרי המוות הרבים הללו הצליחו להאפיל על שלל גורמים אחרים, שאמורים היו להעלות את מספר השנים שהאמריקאי הממוצע חי, וגרמו לירידה של עשירית השנה בתוחלת החיים, ל-78.6 שנים.

[…]

מגפת האופיואידים כה חמורה, עד כי מנות יתר הן גורם המוות העיקרי לאמריקאים בני פחות מ-50. מנות יתר הרגו בשנתיים האחרונות יותר אמריקאים מכלי נשק ומתאונות דרכים יחדיו, והן מתרחשות בכל מקום ובקצב גבוה מזה שבו מתו בני אדם בארצות-הברית בשיא מגפת האיידס. ב-2015 למשל מתו מדי יום 142 אמריקאים כתוצאה ממנות יתר – פי 5 ממספר מקרי המוות ממנות יתר של קראק בשנות ה-80 וה-90.

דרך אגב, אם רוצים לראות השוואה מעניינת שנתקלתי בה בתגובות לכתבה הזו, לעומת 42,249 מקרי מוות ב-2016 ממנת יתר של אופיואידים ו-63,000 מקרי מוות ממנות יתר של סמים בכלל, בכל מלחמת וייטנאם שטלטלה את החברה בארה"ב נהרגו 58,220 אמריקאים. והנה עוד מידע מעניין לגבי המכורים לאופיואידים:

רוב האנשים שמתמכרים למשככי הכאבים והופכים בהדרגה לנרקומנים שעשויים לסיים את חייהם בגללם, הם אמריקאים נורמטיביים: כורי פחם וגננות, פועלים ומוכרות, מורים וסוכני ביטוח. באזורים מסוימים בארצות-הברית מדווחים מעסיקים שהם לא מסוגלים למצוא נהגים או פועלים שמצליחים לעבור את הבדיקות הנדרשות כדי לקבל אותם לעבודה.

"חלקם הגדול הם אנשים נורמטיביים", אומר הפסיכיאטר ד"ר שאולי לב-רן, שמנהל את המרכז לטיפול בהתמכרויות ותחלואה כפולה במרכז הרפואי לב השרון. "בארצות-הברית יש דיווחים רבים על מעבר בין אופיואידים שניתנים כתרופות מרשם אל הרואין בגלל קלות ההשגה של ההירואין, בעיקר באיזורים עירוניים. בגלל קושי של אנשים להמשיך ולקבל מרשמים דרך הרופא ובעיקר בגלל שהוא לא יקר כמו התרופות. בנוסף לכך, פעמים רבות עם ההחמרה של ההתמכרות נדרש חומר שפועל בצורה עוצמתית יותר על הקולטנים משום שיש התרגלות של הגוף. זה מוביל לצורת נטילה מסוכנת יותר. זה מתחיל בתרופה בבליעה, יכול לעבור לתרופה בהסנפה ואז זה יוכל לעבור לתרופה בהזרקה או הירואין בהזרקה".

וכמובן, אי אפשר בלי להזכיר את תרומת הקפיטליזם לתופעה:

בעוד שהתמכרות לאופיואידים היא תופעה שמוכרת כבר מאות שנים והופיעה במקומות שונים בעולם, חוקרים ורופאים מסמנים את נקודת ההתחלה של הגלגול האמריקאי שלה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. סדרה של מחקרים משפיעים (שכיום נחשבים במקרה הטוב לשנויים במחלוקת), הראו שסכנת ההתמכרות לאופיואידים נמוכה וכי אפשר להקל באמצעותם על סבלם של חולים רבים מספור. תוצאות אותם מחקרים שווקו בצורה אגרסיבית לציבור בפרסומות בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, אבל שווקו בצורה אגרסיבית אף יותר (ובתוספת תמריצים) לרופאים, שנועדו לרשום אותם לפציינטים. התוצאה: ידם של רופאי המשפחה האמריקאים נהייתה קלה מאוד על ההדק ומרשמים גדולים מאי פעם ניתנו בתכיפות רבה מאי פעם. […]

ד"ר סילביו בריל, שעומד בראש יחידת הטיפול בכאב במרכז הרפואי איכילוב, אומר שלא רק שהרופאים האמריקאים אינם מעבירים את החולים שלהם בהדרגה למשככי כאבים חזקים לפי הצורך, אלא שהכמויות שהם רושמים עצומות. […] לחץ מחברות התרופות יש בכל העולם, אבל בחברה האמריקאית זה אחרת, וגם מבחינת הכמויות. אם אני לוקח את כל הכמות של מרשמי האופיואידים בארצות-הברית ומחלק אותם לאוכלוסייה, ואז עושה את אותו הדבר בישראל, באופן יחסי, ההבדל הוא לפחות פי שלושה".

ומצרף ההיסטוריון אלי קוק את ההבחנה שלו, שמרחיבה את הפרספקטיבה:

כשאתה מסתכל איפה המגפה הזאת מכה בצורה הקשה ביותר, אתה רואה שזה קורה באזורים של מעמד עובדים לבן.

לפני 40-30 שנה, לאנשים באזורים הללו הייתה עבודה טובה ויציבה באיזה מפעל, והם היו חלק מאיגוד מקצועי, אבל מאז המפעלים נסגרו והאנשים באזורים הללו עובדים משמרות כפולות בוולמארט או במסעדות ובקושי מצליחים לסגור את החודש. החיים שלהם קשים ומדכאים, ואני חושב שזה קשור גם לבדידות האמריקאית באזורים הללו. ב'לשחק כדורת לבד' של רוברט פטנאם, הוא מראה איך לפני המהפכה הניאו-ליברלית, האמריקאים היו הרבה יותר משפחתיים והיו להם רשתות קהילתיות מפותחות יותר. הוא מראה איך בשנות ה-50 וה-60 אנשים שיחקו כדורת בליגות וזו הייתה פעילות מאוד חברתית. במשך השנים מה שקרה זה שחלה ירידה מטורפת בכמות האנשים בליגות, כשבמקביל אין ירידה בכמות האנשים שמשחקים כדורת. מה שקורה זה שאנשים פשוט בודדים והכדורת היא מטאפורה יפה להתפוררות של המרקם החברתי, ואני בטוח שזה משחק תפקיד במגפה הזאת.

10 מחשבות על “חברה מסוממת: מגפת האופיואידים הורגת את אזרחי ארה"ב

  1. לא קצת מוגזם לשייך את זה לקפיטליזם על־סמך דוגמה של מדינה אחת? ארצות־הברית היא לא ממש מקרה נורמלי של קפיטליזם שגרתי. מה גם שהמדינה האחרת היחידה שאני מכיר שמדברים בה על התמכרויות לחומרים משני־תודעה בתור בעיה קיומית לאוכלוסיית המדינה היא רוסיה, וקשה לי מאוד להאמין ששם זה התחיל פתאום בשנות התשעים עם הקפיטליזם. יש חברות עם בעיות סמים חמורות וחברות אחרות בלי, והסיבות לכך הם רבות ומורכבות.

    אהבתי

    • אני לא חושב שמדובר במדינה אחת. קודם כל, אני לא מדבר רק על מה שמקובל לכנות כ"סמים", אלא גם על צריכה מוגברת של סוכר, קפאין, ניקוטין ואלכוהול – אני חושב שאלה תופעות נפוצות מאוד בכל החברות התעשייתיות.
      שנית, צריך לבדוק את נתוני השימוש של רוסיה, אבל גם לקחת בחשבון שמאז שנות ה-40-50 היא כבר ניהלה מדיניות של סטייט-קפיטליזם (הרבה יותר מאשר קומוניזם), עוד לפני השוק הניאו-ליברלי של שנות ה-90.

      ככלל, אני חושב שאם רוצים לאתגר ברצינות את הטענה הזו, צריך להציג דוגמאות של חברות טרום תעשייתיות שבהן יש תפוצה נרחבת כל כך של שימוש בחומרים כאלה, בכמויות האלה. לגבי אלכוהול, יכול להיות שזה היה נפוץ כבר קודם (בכל זאת, היו מקומות שהעדיפו לשתות יין כי איכות מי השתיה היתה נמוכה…). לגבי סוכר (וממתיקים אחרים), אני די בטוח שכמות הצריכה שלו בחברות התעשייתיות גבוהה בהרבה ממה שהיה בחברות טרום תעשייתיות. דרך אגב, גם מלח, למרות שהוא לא משנה תודעה. קפאין וניקוטין – אני חושב שהזינוק בצריכה שלהם הוא ודאי.

      אהבתי

      • אז אנחנו לא מדברים על קפיטליזם אלא על תיעוש? זה כבר סיפור אחר לגמרי. בחברות טרום־תעשייתיות אני בטוח שלא הייתה צריכה מוגזמת של שום דבר, כי בשביל צריכה מוגזמת צריך היצע מוגזם. גם צריכה "מוגזמת" של ספרים, ויטמינים או חימום בחורף אני בטוח שלא הייתה.

        אני פשוט אומר שלקרוא לזה היבט של "החברה המערבית קפיטליסטית" ולכלול בזה כל חברה מודרנית כולל רוסיה של שנות השישים זה קצת לא הוגן כלפי הקפיטליזם. כשיש לך יותר אפשרויות, יש לך גם יותר אפשרויות לנצל לרעה. בחברת שפע אתה יכול ליהנות מיותר דברים טובים וגם מיותר דברים גרועים. בינתיים לא השתכנעתי שזה יהיה שונה בין חברת שפע קפיטליסטית לבין חברת שפע לא־קפיטליסטית.

        אהבתי

        • אני לא מכיר קפיטליזם בלי תיעוש, ואני חושב שעדיין אין לנו נסיון מספיק בתיעוש ללא קפיטליזם. אני חושב שכמה מהגורמים שתורמים להרחבת תפוצת השימוש בחומרים האלה צפויים להחלש בחברה לא קפיטליסטית. בתור התחלה – מניע מקסום הרווח של יצרני החומרים האלה, ושל יצרנים שמצרפים את החומרים הממכרים האלה למוצריהם כדי להגביר את הצריכה. כהמשך, אני חושב שברמה התודעתית, השפע של החברה הקפיטליסטית מתורגם במידה רבה לתחושת מחסור יותר מאשר לתחושת רווחה. אני חושב שבחברת שפע לא קפיטליסטית תתחזק תחושת הרווחה של האנשים, מה שיפחית את המצוקות שהחומרים הממכרים האלה מהווים פתרון לא מוצלח שלהן.

          אהבתי

  2. כל שנה מתים בארה"ב מסרטן כ 600 אלף איש שזה פי 15 ממספר האנשים שמתים מאופיודים. לא מעט אבל ההשואה נועדה לשים את הבעיה במימדים הנכונים.

    בישראל כמעט ובלתי אפשרי לקבל גישה לאופיוד למי שאינו חולה סופני. מאחר והכל עובר דרך קופת חולים וממילא אין מרשם, הוא על המחשב ברשת בבית מרקחת. אין אפשרות לעבור מבית מרקחת למשנהו ולמשוך פעם שניה. הפיקוח קפדני מאד.
    מירשם פרטי מרופא, מה שמכונה רפואת מסדרון, אפשרי בקושי רב. בתי מרקחת יטענו שאין להם או אזל להם או שהמרשם רשום בצורה משובשת.
    הרוקחים בבתי המרקחת שכן יספקואופיוד במירשם פרטי יעשו זאת רק אחרי שהשתכנעו בצורה מוחלטת שהחולה אומנם חולה, תחת פיקוח, יש לו סיבה מוצדקת לא לעבור דרך קופת חולים וגם אז המינון מוגבל ל10 ימים כשהרופא רושם על המירשם שהחולה תחת פיקוח והוא חולה אונקולוגי.
    תעודת הזהות של המקבל והחולה מצולמת ונשמרת בכספת ותאריך הרכישה נרשם בספר. הרוקח יבדוק מתי פעם אחרונה בוצעה רכישה ויסרב למכור גם אחרי 8 ימים. חולה בעל סיבה מוצדקת יתקשה מאד לרכוש ובוודאי שלא לאגור.
    בהנחה שמדובר באדם נורמטיבי פיקח שמנסה "לעבוד" על השיטה, הוא יתקשה מאד לעבור מבית מרקחת אחד לשני, המחשב יבצע הצלבה וקיימת בדיקה משנית מטעם רוקחת מחוזית וארצית כך שהוא לא יוכל לקנות ביפו ולשוב ולקנות בחיפה מבלי להתפס במהרה.
    אני לא טוען שאין מרמות, ההוכחה היא שהרוקחים מתורגלים היטב לסרב בצורה שלא תאיים עליהם, אבל אפשר לומר שכל מי שמקבל אופיוד בארץ במירשם מקבל אותו כראוי.
    אם הצריכה בארה"ב היא פי שלוש מאשר בארץ אפשר לכן בהערכה גסה לחשב ש 2 מתוך כל 3 משתמשים איננו חולה סופני ואם כך מספר המשתמשים שאינם חולים סופניים עולה על 1.2 מליון ו40 אלף שנפטרו זה פחות שליש אחוז. ההשואה נועדה לשים את הבעיה במימדים הנכונים.

    אהבתי

  3. על “מכים שורשים” מאת חיים נבון. ביקורת ספר
    אני מניח ששניכם ניתקלתם בכתבה הזו במידה, פירוק הלאומיות, המשפחה והיחיד. זהו תהליך שמתאים לחברת שפע, התחיל בפמיניזם והחריף מחוץ לפרופורציות. שילוב של זה עם משברים כלכלים דוחף אנשים נורמנטיבים לחפש את עצמם ולפגוע בעצמם.
    ואולי אפשר להוסיף מעט מזה
    https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3726754,00.html
    ומעט מזה
    https://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3730542,00.html

    אהבתי

  4. כשאני קורא את הכתבה של שי על תרבות המערב אני חושב שהתשובה של אבשלום די מקשרת בין שני נושאי השיחה והיא התשובה המדויקת מדוע משתמשים באופיואידים ומהי חברה מערבית.
    "ברמה התודעתית, השפע של החברה הקפיטליסטית מתורגם במידה רבה לתחושת מחסור יותר מאשר לתחושת רווחה. אני חושב שבחברת שפע לא קפיטליסטית תתחזק תחושת הרווחה של האנשים, מה שיפחית את המצוקות שהחומרים הממכרים האלה מהווים פתרון לא מוצלח שלהן."

    חברה מערבית היא לא חברה שמקשיבה לביטלס, חברה מערבית היא חברה שמאפשרת למעמד הבינוני לגור איפה שהוא רוצה ולהיות מה שהוא רוצה. זה לא משנה אם הוא בתרבות יפנית, או הונג קונגית. כשאין לו את מה שחיוני לו, וזה לא לחם לאכול אלא האפשרות לצאת לחופשות בחו"ל, הוא במצוקה.

    אהבתי

  5. https://news.walla.co.il/item/3143645

    ארה"ב: טראמפ הכריז על תוכנית נגד התמכרות למשככי כאבים
    01:57| רויטרס
    נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חשף היום (שני) תוכנית למלחמה במשבר ההתמכרויות לסמים האופייטים המשמשים כמשככי כאבים חזקים. התוכנית מבקשת לאפשר גזר דין עונש מוות לסוחרי סמים ומעודדת את הקונגרס להקשיח את העונשים בחוק. יעד התוכנית הוא לצמצם בשליש את המרשמים למשככי כאבים בתוך שלוש השנים הקרובות.

    אהבתי

  6. פינגבק: על סדר היום: קרטל הגז, תכסיסי שיווק קטלניים, ויוסי בכר חושף נסתרות | עמדת תצפית

  7. פינגבק: על סדר היום: אופיואידים, תקנים, והתחדשות עירונית ערבית | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s