אימוצי שנות ה-50 – האם לאפשר אימוץ לחו"ל?

אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. ברשומות הקודמות (1,2) עסקתי בשאלה האם תחום האימוצים היה "פרוץ", וראינו שאם נעשו אימוצים באופן לא מבוקר ו/או בתמורה לכסף, הרי שהם נעשו לא בגיבוי מערכת הרווחה והמשפט, אלא מאחורי גבה ובניגוד לעמדתה. ברשומה הזו וברשומה הבאה, נעסוק בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל. יש מקום לציין שמלבד כמה שמועות שנבדקו ונמצאו כלא מבוססות, הטענה לגבי אימוץ בחו"ל נשענת בעיקר על ההיעדר של "חטופים" שאומצו בארץ ומשמשת כהסבר מדוע לא נמצאו חטופים כאלה.

ראשית, נסתכל כיצד מצטיירת הסוגיה מספרו של השופט חשין "ילדי אימוצים" (מסדה, 1955), שבו עסקנו גם ברשומה הקודמת. לאחר שכתב על חוק האימוץ האנגלי, שאוסר על מסירה לאימוץ למי שאינם תושבי אנגליה ועל הוצאת ילדים מאנגליה לאימוץ בחו"ל, הוא כותב [עמ' 121] [ההדגשות, כאן ובכל מקום שלא צויין אחרת, הן שלי]:

ואם האנגלים כך, אנו לא כל שכן. ארצנו מכנסת בנים רחוקים מקצות תבל. כלום תשוב ותפזר בניה היא לארצות נכר?

ובאותו עמוד הוא מצטט את חוות הדעת שהגיש היועץ המשפטי של משרד הסעד, י. בראור, בדיון בבית המשפט בנוגע לבקשת אימוץ שהגישה תיירת אמריקאית:

משרד זה מתנגד מני אז למתן צווי אימוץ לטובת אזרחים זרים המבקשים להוציא קטנים מתוך תחום המדינה. אימוץ כזה מתנגד לכל כללי העליה, ועליית נוער ישראל בפרט. המדינה הזאת מוציאה סכומים אגדתיים על עלייתו של נוער ישראל, על חנוכו והסתגלותו למשימת הדור. הוצאתו של נוער זה לארצות הגולה, תוך סכנת אבוד זכויות אזרחותם, ובתנאים שאין לבית המשפט […] כל שליטה עליהם – אינה עולה בקנה אחד עם "מדיניות הציבור" בישראל… אנו, מסורת אבותינו בידינו: לעולם לא יצא אדם יציאת קבע מארץ ישראל. ואם אנחנו המבוגרים, חייבים במצוות ישוב הארץ – טפנו וילדינו לא כל שכן!… אל לנו לסחור ברכושנו היקר ביותר כדי לתת סיפוק ליהודים בגולה. אדרבה, תבוא המבקשת אלינו בזכות 'חוק השבות', תקח חלק בעבודתנו ותהא שותפת בגורלנו – ואז תאמץ לה לבן ילד מילדי ישראל.

[…] גם במקרה והורי הקטן או אפוטרופוסיו מסכימים לאימוץ, סובר אני כי אין בית־המשפט רשאי לעשות מעשה שבעטיו יוּצא הקטן מסמכותו לצמיתות, ולשלטונות לא תהא כל ביקורת על תנאי חינכו והטיפול בו.

וחשין מוסיף [עמ' 122]:

אני מעז לחווֹת דעה, כי זוהי העמדה הנכונה אשר בתי־המשפט חייבים לקבלה. את העמדה הזאת אפשר לסכם במלים ספורות: אין להרשות אימוץ ילדים לצורך אכּספורט, ואין להרשות אכּספורט ילדים לצורך אימוץ.

בשיחה עם הגברת לייבוביץ, סגנית מנהלת המחלקה לטיפול בילד ובנוער של משרד הסעד, העלה בפניה חשין את השאלה בנוגע לעמדתה לגבי מסירת ילדים לאימוץ אצל מי שאינם תושבי הארץ. תשובתי היתה [עמ' 175]:

עמדתי ועמדת כל הגורמים הרשמיים המטפלים בדבר היא ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, גם בלי לנגוע בנימוק הלאומי ובאבסורד שבהוצאת ילדים מישראל, בזמן שנעשים כל המאמצים להעלות יהודים לארץ, אנו מצווים לדאוג קודם לכול לאותן המשפחות הישראליות הרבות המחכות זה שנים, כי יינתן להן ילד לאימוץ.

ובסוף הספר מובא פסק דין של השופט טובבין מבית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק אישות 366/51, העוסק בילדה בת 14, שאמה הגרושה ביקשה למסור אותה לאימוץ בידי אחות האם ובעלה הנוצרי, הגרים בארה"ב, שם תוכל להנות מרמת חיים גבוהה יותר ולהמשיך בלימודיה. לנימוקים לגבי אי-היכולת של בית המשפט לפקח על קיום הצו כאשר הילדה תעבור לארה"ב, הוסיף השופט בסיכומו את הדברים הבאים [עמ' 223]:

נוסף לזה במקרה זה קימות מסיבות מיוחדות המונעות אותי מלסייע למבקשים. […] המבקש הוא נוצרי. מטרת הבקשה היא להוציא את ר. מישראל ולהעבירה לארה"ב. סבורני שאתכחש לעקרונות המשפט העברי, אם אאשר אמוץ במסיבות אלה.

מהקטעים הרלוונטיים בספר, עולה שעמדת בתי המשפט ומשרד הסעד בנוגע למסירת ילדים לאימוץ בחו"ל היתה עקרונית ושלילית ביותר. מקור נוסף לעמדה זו ניתן למצוא במסמך סיכום המתייחס לרקע ולשיטות האימוץ, שכתבה עבור חברי הועדה דרורה נחמני רוט, הפרקליטה שליוותה את ועדת החקירה הממלכתית, בעקבות העיון שביצעה עבור הועדה בתיקי האימוצים. התייחסותה להעברת ילדים לאימוץ בחו"ל מופיעה בסעיף שכותרתו: "מדיניות השוללת העברת ילדים לאימוץ בחו"ל" [כאן, עמ' 160-159. הערה – הקישור כרגע לא תקין, בגלל תקלה באתר ארכיון המדינה]:

עדינה טל היתה אז פקידת סעד לאימוץ, מפקחת ארצית בשרות למען הילד וממונה על הארכיב של תיקי המאומצים. גם ממקור זה עולה עדות למדיניות עקבית השוללת מסירה של ילדים לאימוץ בחו"ל. המכתבים שצויינו בסיכומה של נחמני מובאים כנספח למסמך שלה ונמצאים באותו התיק. הנה דגימות מתוכם:

והנה גם ממקור זה עולה שמשרד הסעד התנגד באופן עקרוני ומעשי למסירת ילדים לאימוץ בחו"ל, ואף דחה בקשות ספציפיות לסייע באימוץ כזה. 

ברשומה הבאה נבחן את הסוגיה הזו מזווית נוספת – התשובות שקיבלו יהודים אזרחי ארה"ב שפנו לשגרירות ישראל בארה"ב בבקשה לאמץ ילדים מישראל.

4 מחשבות על “אימוצי שנות ה-50 – האם לאפשר אימוץ לחו"ל?

  1. אתה סוגר יפה את כל הפינות וכל הפרצות.
    מה יהיה אם יטענו שהמדיניות של משרד הסעד ששלל אימוצי חו"ל עודדה אימוץ לא חוקי? שכר מכר? ולכן הכל לא רשום ומתועד?

    אהבתי

    • אני לא חושב שנכון לקרוא לזה "עידוד". אפשר לטעון שבהתחשב במדיניות הזו, האפשרות לאמץ לחו"ל נותרה בתחום הלא מוסדר (המונח "לא חוקי" כאן הוא בעייתי, מכיוון שעד לשנת 1960 לא היה חוק שאסר על כך באופן רשמי) – אבל חקיקת חוק שאוסרת על פעולה מסויימת אינה עידוד להפרתו.
      לגבי האפשרות שהדברים נעשו באופן לא רשמי ומתועד – אתייחס לכך ברשומה המסכמת של הסדרה – אבל אם מקבלים את ההנחה שהדברים נעשו באופן "לא חוקי", ללא תיעוד ורישום (והצליחו לעקוף את הבעיות שיתעוררו בארה"ב) – הרי שהנחה כזו משמעותה שקשה להניח שתופעה כזו התקיימה בהיקף נרחב מבלי שגורמי "הממסד" איתרו אותה ופעלו לבלום אותה (ומבלי להותיר עקבות כשלהם), ובעיקר שומטת את השטיח מתחת לטענות שחטיפות לאמוצים נעשו תוך "העלמת עין" מצד הממסד או שלגורמי "הממסד" היה אינטרס ארוך שנים לטייח חקירות בנושא – שהרי אם הדברים קרו, הם קרו בניגוד לעמדתם ואין אינטרס להסתיר ולחפות.

      אהבתי

  2. פינגבק: אימוצי שנות ה-50: אימוצים לחו"ל – השלמה – אימוצים שבכל זאת קרו | עמדת תצפית

  3. פינגבק: אימוצי שנות ה-50 – האם לאפשר אימוץ לחו"ל? מבט מארה"ב | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s